שולחן ערוך חושן משפט סה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · סה · יב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

מצא איגרות שום, ואיגרות מזון (פי' איגרות שום שומת ב"ד נכסי לוה ונתנו למלוה ופי' איגרות מזון שקבל עליו לזון בני אשתו), שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין כגון חלטתא (פי' חלטתא שהחליטו וגמרו ב"ד נכסי לוה למלוה ושטרי בירורין שזה בורר לו אחד וזבל"א או שטרי טענות שטענו בב"ד ששוב אינם יכולים לחזור מהם) -- יחזיר לבעליו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מצא אגרות שום:    כן הוא ל' המשנ' והרמב"ם וז"ל הטור מצא אגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלו' ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו הב"ד קרקע למזון האשה והבנות או שטרי אחלטת' שהחליטו ב"ד נכסי לוה להמלו' ועפ"ר מ"ש בביאורן:

כגון חלטתא:    עפ"ר שכתבתי בשם בעל תרומות שאגרות שום שמכרו ב"ד קרקע וכל הנ"ל היינו כשהלו' והמלו' שניהן לפני ב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבים לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני כו' וירדנו לשום אותו והכרזנו עליו וקרענו שטר הלוא' והורדנו לפלוני בשדה פלוני' כו' ואגרת אחלטתא היינו כשאין הלו' בפני הב"ד שאז כותבין הנוסח בע"א אבל אין לפרש אגרות שום תחלת השומ' ששמוהו ב"ד ומכריזין עליה ל' יום ובסוף כותבים שטר אחלטתא וכמ"ש לקמן סי' ק"ג וק"ט דאשטר כזה לא הוה אמרי' בגמ' דאי אית' דפרע ר"ל למיקרע' דאינו חושש למקרע' אלא דוקא השטר שמוציאין בו הקרקע מידו:

יחזיר לבעליו:    משום דליכ' למימר בהו שמא נמלך שלא ליתנם דב"ד אין כותבים אלא דבר המקויי' וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדר' כדלקמן סי' ק"ג מ"מ מחזירין אותו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דאם אית' דפרעי' ה"ל לחזור וליקח שטר קנין חדש מיד המלו' ועד"ר שכתבתי מ"ש משט"ח דאין מחזירין להמלו' ולא אמרי' דה"ל להלו' ליקח שובר מהמלו':

ש"ך - שפתי כהן

(לב) מצא אגרות כו' כתב הרמב"ם סוף הל' גזלה ואבדה וז"ל מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות עכ"ל וכתב ה' המגיד דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא עכ"ל ותמהני עליו שלא כתב מאין הוציא הרמב"ם דין כתובה כאילו אינו מוזכר בפירוש בש"ס רק שנלמד משאר שטרי חוב ואני אומר שדין כתובה הוא מחלוקת בש"ס ריש פ"ק דמציע' בסוגי' דשנים אדוקין בשטר (דף ז' ע"ב) דגרסי' התם מצא שט"ח לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר"י לפרעון והתני' מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה (פי' הריטב"א ונמוק"י דלמאי דקי"ל דחיישי' לקנוני' מיירי הכא כגון דליכ' למיחש לקנוני' שכתב בה מפורש חוץ מן האחריות ע"ש) אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשם לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' ובסמ"ג סוף עשין ע"ד סוף דף קנ"ד (והוב' בשלטי גבורים רפ"ק דמציע' דף ס"ד ע"א) ובהגהות מיימוני שם כ' דמדברי הרמב"ם אלו וכן מדפסק גבי שט"ח שלא יחזיר לא לזה ולא לזה מוכח דפסק ברבי יוסי אליב' דרביכ' דאמר איפוך קמיית' ולא כרבנן דאמרי הרי הוא בחזקתו ולא חיישי' לפרעון ותמהו עליו דהא קי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ע"כ דבריהם ולא ירדתי לסוף דעתם דאם אית' דפסק כרבי יוסי אמאי כתב בסתם בכתובה לא יחזיר לאשה ה"ל לחלק בין עודה תחת בעלה או לא דהא לר"י עודה תחת בעלה יחזיר לאשה אלא ודאי דעת הרמב"ם ברור כמו שאבאר והנה הריטב"א והנ"י רפ"ק דמציע' כתבו שר"ח כתב דקי"ל כאוקימת' דרבינ' ואפ"ה לענין פרעון שטר קי"ל כר' יוסי אע"ג דיחידא' הוא לגבי רבנן דהכי מוכח סוגי' דלקמן (ר"ל סוגי' דש"ס גבי מצא שטרי חוב ע"ש וזהו דעת הרמב"ם לפע"ד ודלא כהסמ"ג והגהות מיימוני נ"ל) דלפרעון חיישינן ומיהו גבי כתובה בעודה תחת בעלה אפי' ר' יוסי לא חייש לפרעון אלא דקי"ל כרבנן דפליגי עליה ואין הבעל מודה לא יחזיר ולא משום דחיישינן לפרעון אלא משום שתי כתובות ולאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירוה לה שיש בידה כתוב' אחרת ותוצי' על יורשי שטר אחר שטר ע"כ דבריהם וזהו שלא כדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק אף בכתוב' דחיישינן לפרעון ונפק' מינ' אפי' אינו אומר כתבתי לה כתוב' אחרת אין מחזירי' לה. ונ"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"פ דקאמר התם לעולם לא תיפוך ור"י לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפי' נתראמל' או נתגרש' נמי לא חיישינן לפרעון לדידכו אודו לי מיהת בעוד' תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא ואמרי' ליה רבנן אימר צררי אתפס' ומשמע לי' להרמב"ם דאע"ג דרבינ' בתרא' הוא מ"מ כיון דר"פ מתרץ לה כפשוט' וא"צ להפך בריית' קי"ל כוותיה ועוד דאפשר דגם רבינא מודה לדינא לר"פ אלא דבעי לתרוצי דמאי דקאמרי' לעיל איפוך קמיית' ומהדרינ' לומר בבתריית' חסורי מחסר' וקאמר איהו לעולם איפוך ולא חסורי מחסר' כר עוד נראה דס"ל להרמב"ם דגם רבינ' ס"ל דטעמ' דרבנן משום דחיישינן לפרעון ולא ס"ל כפירש"י וריטב"א ונ"י דמפרשים דלאו באומר פרעתי דלישנ' דאין הבעל מודה לא משמע הכי אלא ס"ל דה"ק רבינ' דאע"ג דבעלמ' ס"ל לרבנן דלא חיישינן לפרעון הכא מודו רבנן משום דחיישינן לשתי כתובות (מיהו לענין פרעון שט"ח פסק דקיי"ל דחיישי' לפרעון דסוגי' דש"ס גבי מתני' דמצא שט"ח ס"ל הכי וכמ"ש הנ"י וריטב"א וק"ל) והלכך נאמן לומר פרעתי במגו דשתי כתובות וכ"כ הריטב"א שם בריש פ"ק דמציע' וז"ל ואיכ' מ"ד דאפי' כי אמר פרעתי נאמן ואפי' בעוד' תחת בעלה מגו דמצי למימר כתובה אחרת כתבתי לה עכ"ל ואע"ג דכתב שם הריטב"א ומיהו מסתברא דאינו נאמן דהוי כמגו במקום חזקה כו' הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דכיון דנפל איתרע ליה חזקה וס"ל דגבי כתובה כיון דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שכיח דכותב לה כתובה אחרת ושכיח דאתפסי צררי או כיון שאבדה כתובתה ואסור לשהות עמו בלא כתובה כשתובעת מבעלה שיכתוב לה כתובה אחרת בעל כרחה צריכה למחול כתובה הראשונה ונראה שלזה דקדק הרמב"ם וכתב שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה כו' דלאיזה צורך כתב כתובה זו הל"ל שמא פרעה וכמ"ש כן לעיל גבי מצא שט"ח וכן לאיזה צורך כתב כאן או נמחלה ולא כתב כן לעיל גבי שט"ח אלא ודאי כוונתו לומר דכאן כיון דאסיר לשהות עם אשתו בלא כתובה חיישינן שנפרע כתובה זו או נמחלה כשכתב לה אחרת וזה ברור ודו"ק. והרי"ף והרא"ש שלא הזכירו דין כתובה בריש פרק קמא דמציעא נראה שדעתם כדעת הרמב"ם דאם איתא דס"ל כהריטב"א והנ"י ה"ל להביא סוגית הש"ס דהא כתובה שאני משט"ח אלא ודאי ס"ל דכתובה דינה כשט"ח וסמכו עצמם אמ"ש בשט"ח דלא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא כן נ"ל. (ומ"ש הנמוקי יוסף בסוף דבריו וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה כר לפענ"ד אינו ענין לזה כלל דהרי"ף מיירי התם שהכתוב' בידה ע"ש):



באר היטב

(כח) לבעליו:    משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקויים וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדרא כמ"ש בסי' ק"ג מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשי' דאם איתא דפרעי' ה"ל ליקח שטר קנין חדש מיד המלו' עכ"ל הסמ"ע וע"ש מ"ש בשם בעל התרומות נוסח שטרי הנ"ל.



קצות החושן

▲ חזור לראש