שולחן ערוך חושן משפט נו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · נו · ה · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

שליש שהושלש שטר בידו שיפרענו ביום פלוני ועבר הזמן וטוען הלוה שפרעו בזמנו או שמת הלוה הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה ואם מת הלוה לא יפרע אלא בשבועה כדין הבא ליפרע מן היתומים מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

או שמת הלוה:    פי' ואנן טענינן ליתמי כל מה שאביהן הוי מצי למיטען:

בחזקת שאינו פרוע:    נרא' דהיינו דאין הב"ד טוענין לו שישבע שלא פרעו וקמ"ל דאע"ג דאין השטר ביד המלוה אפ"ה אינו נאמן הלוה אבל אם טען הלוה בעצמו שישבע לו צריך לישבע לו דלא עדיף כשהוא ביד שליש מכשהוא ביד המלוה עצמו כשאין בו נאמנות וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ב:

מי שחייב עצמו בשטר בקנין כו':    ר"ל דאז נשתעבדו נכסיו משעת קנין וכותבין ללוה בלא מלוה מ"ה שייך הני טעמים שאכתוב בסמוך:

לא יתננו למלוה כו':    ז"ל הטור לא יתננו למלוה משני טעמים. הא' שמא לוה בו ופרעו (פי' והחזיר השטר ללוה) לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה ולא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכה בו המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין עכ"ל הטור:

ש"ך - שפתי כהן

(כה) הרי הוא בחזקת שאינו פרוע נראה דהיינו דאין הב"ד טוענים לו שישבע שלא פרעו אבל אם טען הלוה בעצמו ישבע לי צריך לישבע לו דלא עדיף כשהוא ביד שליש מכשהוא ביד מלוה עצמו כשאין בו נאמנו' וכדלקמן סי' פ"ב כ"כ הסמ"ע והב"ח ודלא כבעל גדולי תרומה דף שכ"ב ע"ב שמגמגם בזה לדעת הטור ע"ש:

גם מ"ש הסמ"ע כשאין בו נאמנות כו' פשוט הוא דכשיש בו נאמנות באופן המועיל לקמן סי' ע"א דא"צ לישבע נגדו או נגד היורשים וכן הוא בבעה"ת ובב"ח ע"ש וגם נלפע"ד דכל זה לא מיירי אלא כשהושלש בידו בסתם שיפרענו ליום פלוני אבל אם התנו שיפרענו דוקא בפני השליש א"צ שבועה כלל בין אומר אשתבע לי ובין בא ליפרע מן היתומים אלא השליש נאמן שלא פרעו וגובה זה שטרו. כן נלפע"ד:


(כו) כדין הבא ליפרע כו'. ואם מת המלוה אח"כ אמרינן גם בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו (כדאמרינן לקמן סי' ק"ח סעיף י"א) כן כתב הבית חדש ופשוט הוא:


(כז) לא יתננו למלוה. משני טעמים הא' שמא לוה בו ופרעו לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והב' שמא לא לוה בו מעולם והתנה על העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה שלא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכה בו המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין עכ"ל הטור. העתיקו הסמ"ע וחסר בהעתקה שבטור כתוב שמא אמר לעדים קנו ממני לפלוני וכתבו השטר או שמא אמר בפי' כתבו לו השטר ונמצא כו' וכן הוא בעיר שושן ועיין לעיל ס"ס ל"ט סעיף י"ג בהג"ה מ"ש בזה:

מ"מ יש להקשות דהא לפי האי טעמא שכתב הטור שמא התנה על העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה כו' גם אם הוא שטר מתנה דלא שייך בי' פרעון לא יתננו ליד המקבל ולקמן ס"ס ר"ן כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם וכן מי שכ' שטר חוב על עצמי בשם אחר או בשם א' מבניו ונתן אותו ביד שליש ואמר לי יהא אצלך ולא פי' כלום או אמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת ה"ז אינו כלום וכתב א"א ז"ל בתשו' על דבריו דהיינו דוקא בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כתב ללות ולא לוה אבל במתנת ברי' בקנין כשהקנה זכה המקבל עכ"ל ותשובת הרא"ש זו מצאתי' בכלל ס"ו סי' ג' וביאר שם טעם הרבר דשטר מתנה בקנין א"צ שיגיע השטר ליד המקבל כי מיד משעת קנין קנה השדה והשטר אינו אלא לראי' בעלמא ע"ש וכן מוסכם מכל הפוסקים וכדאיתא בנ"י פרק קמא דמציעא ופרק יש נוחלין ובה' המגיד ובריב"ש סי' קס"א וכ"פ בית יוסף סוף סי' ל"ט דבשטר הקנאה לא בעינן דמטא שטרא לידי' אלא אפי' לא הגיע לידו כלל קנה משעת הקנין ודלא כהרי"ף ור"ח דס"ל דבשטרי הקנאה ג"כ בעינן דמטא שטרא לידיה והביאו ראי' מהא דתנן פרק יש נוחלין מי שמת ונמצא דייתקי קשור' על ירכו אינו כלום ודחו כל הפוסקים ראי' זו ופרשו דדייתקי מיירי במתנת ש"מ אבל במתני' ברי' בקנין קנה המקבל אף שנמצא על ירכו ולא זכה בה לאחר דמשעת קנין שעבד נפשי' וכ"פ הטור לקמן סי' ס"ה סעיף י"ד דהמוצא שטר הקנאה של מתנה בשוק יתננו להמקבל מטעם דנהי שלא נמסר ליד המקבל מ"מ משעת קנין שעבד נפשי' וכדאיתא בפ"ק דמציעא. וצ"ל דהטור לקמן ס"ס ר"ן מיירי כשידוע שהקנה לפני העדים בסתם ולא התנה עמהם שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה כגון שעידי הקנין הם לפנינו וכיוצא בזה וכזה תירץ הב"ח ואע"ג דלכאור' פשט דברי הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סי' ג' לא משמע כן מ"מ אפשר לפרש דבריו כן ע"ש והא דלא פי' הרא"ש דהרמב"ם מיירי אפי' בשטר מתנ' ובשאין ידוע משום דמשמע דהרמב"ם מיירי בכל גוונא אפי' בידוע וכן הא דפירשו הפוסקי' מתניתין דיש נוחלין במתנת ש"מ ולא פירשו' אפי' במתנת ברי' בקנין ואין ידוע שהקנה בסתם היינו משום דמשמע להו דמתני' אייר בכל גוונא והא דקי"ל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלי' ומשמע דמיירי אפי' אין ידוע שהקנ' בסתם שאני התם דכיון דנמצא בשוק ואין ידוע משל מי נפל לא חיישינן שמא התנה עם העדים ואף על גב דבלא קנין הוה חיישינן לשמא כתב ליתן ולא נתן היינו משום דכיון דאינו זוכה אלא בקבלת השטר אבל כשיש בו קנין דמיד משעת קנין זכה בו המקבל אלא שיש לחוש שמא התנה הנותן שיתנוהו לידו ולא ליד המקבל וזה לא חיישינן אלא כשידוע ששטר זה בא מהנותן והלכך כיון שהנותן מסרו ליד שליש זה חיישי' להכי אבל כשנמצא בשוק לא חיישינן להכי. ומ"ש הטור בס"ס ר"ן דהשט"ח אינו כלום אי נימא דמיירי בקנין ע"כ האי אינו כלום פירושו שאין גובה בו אבל מ"מ לא יתננו לא לזה ולא לזה וכמ"ש הטור כאן ואי פירושו אינו כלום ומחזירין אותו ליד הנותן בע"כ צ"ל כמ"ש הב"ח דשאני התם דמיירי בשט"ח בלא קנין ואע"ג דבנמצ' שט"ח אף בלא קנין אין מחזירים לא לזה ולא לזה וכדמוכח בש"ס פ"ק דמציעא ובכל הפוסקים ובטור לקמן סי' ס"ה היינו דוקא בנמצא בשוק משא"כ הכא שידוע שהנותן מסרו לידו ועיין בבעה"ת שער נ"ב חלק ד' תמצא דעות חלוקות בדינים אלו ומה שכתבתי הוא מוכרח בדעת הטור ועיקר:

ומתוך מה שכתבתי דוק ותשכח שהסמ"ע לא כיון יפה בכמה מקומות בכמה דינים בענינים אלו דלקמן סי' ס"ה סעיף ב' כתב הטור וז"ל וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצ' ברשות אביהם אא"כ יודעים מה טיבו ע"כ וכ' בסמ"ע שם ס"ק ו' דצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי שטר מתנה שנמצ' אצל יורשי הנפקד דיחזירנו היורש להנותן ודוחק לחלק דשאני הכא דאין ידוע מיד מי בא לידו משא"כ התם דידוע שהנותן נתנו לידו אלא שאין ידוע באיזה אופן נתנו לידו ואפשר לחלק דשאני מתנה די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזירו ליורשי נותן אבל כשהו' בקנין מחזירין להמקבל כמ"ש מור"ם בהדי' בס"ס ר"ן משא"כ בהלואה ודו"ק עכ"ל ולפע"ד הא ליתא דבהדי' מוכח בש"ס פ"ק דמציע' (דף י"ג ע"א ודף י"ט סוף ע"א) דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"כ הרמב"ם וה' המגיד פי"ח מה' גזלה דין ט' להדי' ע"ש ופשיט' דנמצ' ביד אביהן דמי. לנמצ' בשוק וגם ממ"ש הטור לא שום שטר כו' משמע אפי' שטר מתנה אלא העיקר דלקמן סי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו וכמ"ש לק' ואע"פ שהסמ"ע כתב דדוחק לחלק בכך ליתא דאינו דוחק כלל והרי להדי' ס"ל להרא"ש דכשידוע שבא מיד הנותן מחזירים לו וכמ"ש לקמן:

גם בסי' ס"ה סעיף ה' שכתב המחבר (והוא מתשו' הרא"ש שבטור סי' רמ"ג סי"ח) וז"ל ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו קשורים יחד מקצתן לזכותה דהיינו שטרי נדונייתה ושטרי קרקעותיה ומהם לחובת כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה אע"פ ששטר נדונייתה הוא כשאר חובות מאחר שהוא קשור עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה הי כאלו נודע ודאי שהיא הפקידתם ומטעם זה גם שטר המתנה שנתנה לבעלה קרקע אנו מחזיקין שהיא הפקידתו ויחזירו לה או ליורשיה עכ"ל וכ' בסמ"ע שם סקט"ו וז"ל אנו מחזיקים שהיא הפקידתו כו' פי' עדיין לא זכתה המתנה לבעלה והיינו דוקא כשהוא בשטר מתנה בקנין צריך שיהיו קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין יתבאר לקמן בסי' רמ"ג סי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירין לנותן וכ"כ בהדיא מור"ם האי חילוק בסי' ר"נ סכ"ה ע"ש עכ"ל ולפע"ד זה אינו דהא לא הוזכר שיש בו קנין גם בש"ס ופוסקים מוכח להדיא דאף שטר מתנה שאין בו קנין אין מחזירין לנותן וכמ"ש אלא בסי' רמ"ג מיירי שהוא ידוע שהנותן הפקידו אצלו וכמ"ש לקמן ומ"ש וכ"כ בהדי' מור"ם ליתא וכמ"ש לקמן. גם מ"ש בשטר שיש בו קנין לחלק בין קשורים ליתא וכמ"ש לקמן. גם בסי' רמ"ג סי"ג שכ' המחבר וז"ל מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שנתן ראובן קרקע לשמעון. וראובן מת יחזירו ליורשי נותן עכ"ל וכתב בסמ"ע שם וז"ל יחזירו ליורשי הנותן מיירי בשטר מתנה דלית בה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אנא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו אצל זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירים השטר ליורשי הנותן אבל אם היה בו קנין היו מחזירים אותו להמקבל הנזכר בשטר וכמ"ש הטור בס"ס ר"ן אם לא שיש הוכחה שהוא של הנותן כגון שהיו קשורים עם שאר שטרות המיוחדים להנותן דאז היו ג"כ מחזירים זה להנותן אגב השטרות דליכא לספוקי בהו דבודאי הן של הנותן דאז אמרינן גם שטר זה כתבוהו הנותן וקנו מידו על איזה תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי וכמ"ש הטור בסי' זה סי"ח תשובת הרא"ש כענין זה ע"ש והמחבר כתבותו לעיל סי' ס"ה ועמ"ש שם לפני זה בס"ב גם עי' לקמן ס"ס ר"ן בסכ"ה בדברי המחבר ומור"ם ז"ל ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין אין מחזירים אותו לא ללוה ולא למלוה דשמא כתבו ללות ולא לוה ע"ש עכ"ל ומ"ש אלא שיש לספק שמא כו' והמקבל הפקידו כו' כבר כתבתי דהא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס ופוסקים דבכה"ג אף באין בו קנין אין מחזירי' לא לזה ולא לזה וכמ"ש אלא הדבר פשוט דדין זה בסי' רמ"ג לקח המחבר מתשובת הרא"ש שבטור דמיירי התם להדיא שהיה ידוע שהנותן הפקידו אצלו כגון שהיה קשור אצל שטר של הנותן וכה"ג ולזה כתב המחבר ונמצא אצלו מופקד כו':

גם מ"ש בשטר של קנין דאם היו קשורים מחזירים להנותן ליתא דהא טעמא דהרא"ש הוא משום דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמ"ש להדיא בכלל ס"ו סי' ג' וכמ"ש לעיל וא"כ מה בכך שהנותן נתנו לידו וכ"מ להדי' בס"ס ר"ן בטור ומור"ס דאע"ג שבא ליד הנותן זכה המקבל ע"ש ואם תרצה לומר דהא דמחלק הסמ"ע בין קשורים לאינן קשורים מיירי כשאין ידוע שהקנה לפני העדים בסתס מ"מ הא בכה"ג כ' הטור כאן דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירים לו וכמ"ש לעיל אלא ודאי התשו' הרא"ש שהביא הטור סי' רמ"ג סי"ג והמחבר סי' ס"ה סעיף ה' מיירי דוקא בלא קנין ודלא כהסמ"ע. גם מ"ש ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין כו' דשמא כתב ללות ולא לוה כו' ליתא דבהדי' אמרינן בש"ס פ"ק דמציעא (דף י"ג ע"א) דבשטר אקנייתא לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה דמשעת קנין שעבד נפשיה וכדלעיל סימן ל"ט סי"ג. מיהו טעמא אחרינא איכא בשט"ח שאין מחזירין משום דחיישינן לפרעון וכמ"ש לקמן. גם לקמן ס"ס ר"ן סכ"ה שכ' המחבר (וכל הסעיף הוא ל' הרמב"ם ספ"ט מה' זכייה) וז"ל מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם ה"ז אינה כלום שאני אומר כתבו ונמלך (ופי' הה"מ דמיירי במתנת ש"מ בכולה אבל במקצת זכה בהן כיון שיש בהן קנין וע' בס' גדולי תרומה דף שכ"א ע"ד מה שהקשה על ה' המגיד דהא בכותב כל נכסיו כ' הרמב"ם פ"ח שאם קנו מיד הנתן ליפות כחו קנה הכל כו' ע"ש שהאריך בזה ולפענ"ד לק"מ דיפוי כח לא מהני אלא דלא נימא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל מ"מ לא הוי אלא מתנת ש"מ וכ"מ בתשו' ריטב"א שהביא ב"י סי' רמ"ג ס"י וא"כ במקצת הוי מתנת ברי' ומ"ש הרמב"ם בפ"ח ואם קנו מידו כדי ליפות כח המקבל הרי היא קיימת ר"ל קיימת משום מתנת ש"מ וע' בהה"מ פ"ח דין י' דהתם מיירי במגנה דעתו שמצוה מחמת מיתה ע"ש גם מה שהק' הג"ת שם על היה ממ"ש הרמב"ם וכן מי שכ' שט"ח כו' ודוחק גדול לאוקמא דוקא בלא קנין כו' אשתמוטתי' דברי הרא"ש והטור כאן דמפרשי ליה בלא קנין ואינו דוחק כלל אף שבאמת שמדברי בעה"ת שם משמע דהרמב"ם מיירי אף בקנין מ"מ דברי הרא"ש והטור וה"ה נכונים בזה) ואם זכה בה לאחר בין מהיורשים בין שאינם מן היורשי' כל הדברים שבה קיימים ככל מתנות ש"מ וכן מי שכ' שט"ח על עצמו בשם אחר או בשם א' מבניו ונתן השטר ליד שליש ואמר לו יהי אצלך ולא פי' לו כלום או שא"ל הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת אינו כלום. הג"ה ובמתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל ע"כ (ומשמע להדי' דאע"ג דידוע שהנותן מסרו לידו קנה המקבל וכמ"ש לעיל) וכ' בסמ"ע שם וז"ל וכן מי שכ' שט"ח כו' כמו דחיישי' במתנת ש"מ הנ"ל שמא כ' ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כ' ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו להמלוה הנזכר בשט"ח וה"ה להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר. במתנת בריא בקנין כו' פי' הנמצא ביד שליש יתנהו להמקבל והוא מתשו' הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה והיינו משום דמיד משעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראי' בעלמא עכ"ל נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה או למכור ולא מכר מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ בסמ"ע להדיא בסי' רמ"ג שהבאתי לעיל וכ"כ ג"כ הב"ח בס"ס ר"ן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ"ל אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס פ"ק דמציעא וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישי' לשמא כתב ללות ולא לוה או למכור ולא מכר וכדלעיל סי' ל"ט סעיף י"ג ולקמן ריש סי' רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדיא בפ"ק דמציעא ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירים להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובתו (כלל ס"ו סי' ג') נקט שטר מתנה משום שהשאלה שם הי' על שטר מתנה ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו משום דהרא"ש אזיל לשטתיה דס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש שמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין בו קנין ואה"נ דלהרמב"ם דפסק דלא כאביי י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון וכדאי' להדיא בפ"ק דמציעא (דף י"ג) ובכל הפוסקים ונתבאר בסי' ס"ה והרא"ש קיצר בדבר בפי' דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. גם דברי הע"ש בס"ס ר"ן נראין כדברי הסמ"ע ואינם נכונים שכ' וז"ל בד"א בשט"ח לפי שכותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כ' ללות ולא לוה אבל אם הוא מתנת בריא בקנין כו' משמע מדבריו דבשט"ח מיירי אף בקנין ועוד דבלא קנין הא כ' הע"ש גופיה בס"ס ל"ט דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כו' וא"כ לא הל"ל ושמא כ' ללות ולא לוה דהא בשט"ח שבקנין ליכא למיחש להכי וכמ"ש וכמו שכ' איהו גופיה בס"ס ל"ט אלא הכא בשט"ח טעמא אחרינא איכא לדעת הרמב"ם וסייעתו שפסקו דלא כאביי והיינו דחיישינן לפרעון וכמ"ש הארכתי בזה לפי שראיתי הסמ"ע לא כיון יפה בכמה מקומות בדינים אלו גם הב"ח והע"ש לא יצאו ידי חובתן וכמ"ש ע"כ הוכרחתי לבאר הכל על נכון:



באר היטב

(כב) שמת:    פירוש ואנן טענינן ליתמי כל מה שאביהן הוי מצי למיטען. סמ"ע.


(כג) היתומים:    ואם מת המלו' אח"כ גם בזה אמרינן דאין אדם מוריש שבוע' לבניו כ"כ הב"ח ופשוט הוא. ש"ך.


(כד) בקנין:    דאז נשתעבדו נכסיו בשעת קנין וכותבין ללו' בלא מלו'. סמ"ע.


(כה) יתננו:    כת' הסמ"ע בשם הטור דשני טעמים בדבר האחד שמא לוה בו ופרעו (פירוש והחזיר השטר ללוה) לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנ' עם העדים שיתנו השטר לידו ולא להמלו' ולא זכה בו המלו' כו' וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלו' שמא אמר לעדים סתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכ' בו המלו' בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללו' שלא כדין עכ"ל. והש"ך הקש' על מ"ש דחיישינן שמא התנ' עם העדים כו' דלא זכה בו המלו' הא כת' הטור בסוף סימן ר"ן בשם אביו הרא"ש ז"ל דבמתנת בריא בקנין זכה המקבל מעת שהקנ' לו וא"צ שיגיע השטר לידו וכן מוסכם מכל הפוסקים וכ"פ הב"י בסוף סימן ל"ט דבשטר הקנא' לא בעינן דמטא שטרא לידיה כו' וצ"ל דשם מיירי שידוע שהקנ' בסתם בלי שום תנאי כגון שעידי הקנין הם לפנינו וכיוצא בזה וכזה תירץ הב"ח ע"כ והנה הש"ך השיג פה על הסמ"ע כמ"ש בכמה מקומות בסי' ס"ה ס"ב וס"ה ובסי' רמ"ג סי"ג ובסי' ר"ן סכ"ה ויען שחזר וכתבן במקומן לא רציתי להאריך כאן דוק ותשכח כ"א במקומו הראוי.



קצות החושן

▲ חזור לראש