שולחן ערוך אורח חיים תרנח ה

נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו על מנת שתחזירהו לי דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר ואם לא החזירו לא יצא:

הגה: וצריך לחזור וליתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו (הרא"ש ורבינו ירוחם נתיב ח' חלק ד'):

ומיהו אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר ואחר לאחר והאחרון מחזירו לבעלים יצא:

מפרשים

מגן אברהם

עריכה

(ו) וצריך לחזור: אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי כ"כ הרא"ש:

(ז) ומיהו וכו': אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי (תשו' רשב"א סי' אלף וכ"כ ש"ל):

באר היטב

עריכה

(ח) במתנה: אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי הרא"ש. מ"א.

(ט) יצא: אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. רשב"א וש"ל. מ"א.

(יח) נתנו לו סתם וכו' כיון שצריך וכו' — רוצה לומר בהיכי שאין לו רק אתרוג זה אפילו נותנו בסתם גם כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון ליתן לו לחלוטין אלא על מנת שיחזיר לו. ואפילו אם באותו היום כבר יצא בעצמו והוא צריך לו רק לשאר ימי החג ובשאר הימים הלא יכול לצאת בשאול מכל מקום אמדינן דעתו דאדם שהוא רוצה יותר לצאת בשלו ולא כיון אלא על מנת להחזיר לו שיהיה שלו כבתחילה:

(יט) וצריך לחזור וליתנו וכו' — קאי אכל הנ"ל גם בסעיף ד והטעם דכל שנתנו לו הרי הוא שלו לגמרי ועל מנת להחזיר דקאמר הוא כמו שאומר על מנת שתחזור ותתן לי במתנה:

(כ) כדי שיהיו של בעלים ויצאו בו — הלשון מגומגם דמשמע מזה דאם לא יחזור ויתן להבעלים במתנה גמורה לא יוכלו הבעלים לצאת ידי חובה באתרוג ולכאורה אינו כן דהבעלים בכל גווני יוכלו לצאת שהרי נתנו רק על מנת שיחזירו להם במתנה כדין ואם לא החזירו להם באופן כזה נתבטלה המתנה למפרע וכלא נתנו דמי וצריך עיון:

(כא) אלא לאחר וכו' — רוצה לומר שגם הוא נתן לאדם אחר האתרוג במתנה על מנת להחזיר והלזה נתן גם כן לשלישי להחזיר לבעלים הראשונים יצא ולא אמרינן הרי התנה עמו על מנת שתחזיר לי והרי לא החזיר בעצמו לבעלים הראשונים דמסתמא לא היה כונת וקפידת הבעלים אלא שיוחזר להם החפץ בין על ידי הראשון בין על ידי באי כחו. מיהו מוכח לכאורה מדין זה דמקבל מתנה על מנת להחזיר יש לו רשות לחזור וליתן לכל מי שירצה ובלבד שיתקיים תנאו. מיהו כל זה בסתם אמנם אי מפרש בהדיא במתנתו שאין לו רשות ליתנו לאחר אינו יכול לזכות לאחר לצאת בו ואם יתן יתבטל המתנה וגם הוא לא יצא בו:

(כב) ואחר לאחר — ומשמע אפילו להרבה ובלבד שיוחזר לראשון בלא פסול. ונראה דהיכי שאיכא אומדנא שמקפיד הנותן שלא יטלוהו רבים שמא יפסד לו אין רשאי ליתן ובלאו הכי יש מאחרונים שמחמירין בעיקר דינא דהמחבר וסוברין דלולב שקבל במתנה על מנת להחזיר לא יתן לאדם אחר מבלי דעת ורשות הנותן:

ביאור הלכה

עריכה

(*) דמסתמא ע"ד כן נתנו לו: וגם בזה לא מהני חזרת דמים כיון שאין לו אחר. ומ"מ בנאנס בידו מצאתי לרבינו ירוחם שכתב דמשמעות בעל העיטור דיוצא בזה בחזרת דמים שהרי עכ"פ לא אמר בפירוש החזירהו לי [א"ר]:

(*) ומיהו וכו' אלא לאחר: עיין ביד אפרים שכתב דמדברי התוס' והרא"ש לא משמע כן וכן בכורי יעקב הקשה עוד דלפי מה שפירש"י בגמרא דכ"ג ע"מ שיחזירוהו נתן להם ג"כ אין לנו מקור לקולא זו של המחבר שיכול ליתן בעצמו לאחר ונשאר בצ"ע על המחבר שסתם כדעת הרשב"א והטור והר"ן והריטב"א אחרי שלדעת התוספות והרא"ש ורש"י יש להחמיר בזה אכן באמת יש עוד כמה ראשונים שסותמין להקל כדעת השו"ע והוא השבולי לקט המובא במגן אברהם ורבינו ירוחם והכל בו והמאירי [אף שבשאר דברים אין מכריע מ"מ לענין אתרוג דעתו להקל מפני שהוא למצוה מסתמא דעת הנותן שלא להקפיד] וגם לפירש"י אין ראיה להחמיר לדינא אף דלפירושו המעשה היה שם שנתן לכולם ע"מ להחזיר מ"מ לדינא אפשר דאף אם נותן לאחד כיון שהוא שלו יכול ליתן גם לאחר ובלבד שלבסוף יקויים התנאי להחזיר לבעלים בזמן מצותו ותדע דגם הר"ן העתיק לשון רש"י ואעפ"כ העתיק לבסוף בדין הזה להקל:

(*) והאחרון מחזירו לבעלים: ודע דמסתפקנא דאפשר דוקא בשהחזיר עכ"פ באי כחו של המקבל אמנם אם לא החזיר כלל המקבל עד שהטריחו הבעלים בעצמם לבוא אליו וליקח האתרוג אף שאמר לו שהוא מחזיר לו במתנה אפשר דאין זה חזרה ונראה דתלוי בטבעו של הנותן ובקפידתו. ודע עוד דפשוט דאם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה ובמכ"ש דדינא דסעיף זה. ונראה לכאורה דאין צריך בזה דינא דשליחות דאפילו במחזיר לו ע"י עכו"ם או קטן שאינם בני שליחות ובני אקנויי ג"כ מקיים תנאו בזה כיון שדעתו ליתן לו במתנה והלה זוכה בו ועכו"ם וקטן מעשה קוף בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתב הרא"ש בשם העיטור דאפילו מחזיר לו בסתמא אומדין דעתו דמסתמא במתנה נותן לו. ומ"מ אינו ברור כ"כ:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן