מגן אברהם על אורח חיים תרנח
סעיף ב[עריכה]
(א) דראוי להריח: עיין סי' תרנ"ג דראוי להריח בו בשבת דלא אתקצאי א"נ יכול לברך על פרי אחר:
(ב) דמוליד ריחא: כ' ביש"ש פ"ב דביצ' סי' ל"ד ותימא דהא לא אסור אלא להניח הכוס כדי לגמר כמ"ש סוף סי' תקי"א ומש"ה נקט שיראי שדרך לגמרן אבל היכא דאינו מכוין למיגמרי' שרי דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכ' גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי עכ"ל פי' דהא דאמרי' דף כ"ג אפי' ע"ג חרס אסור דמוליד ריחא בחרס ואסור אף על גב דלא מכוין משום דהוי פסיק רישיה היינו משום דעכ"פ הוי הבער' והוי מלאכ' גמור' אבל להוליד ריח בלא מתכוין שרי כנ"ל פי' ומ"מ נ"ל דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר דהא התם ליכא איסור משום הבער' דהא עושה לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אסור משום דמוליד ריחא בחרס לכן נ"ל דברי מהרי"ל ורוקח עיקר ואם היה מאתמול על הבגד מות' ליתנו בי"ט עליה' עיין סי' שכ"ב ס"ה:
סעיף ג[עריכה]
(ג) אין אדם יוצא כו': אם אין האיש בביתו ונתנ' האש' הלולב לא' מאוהביו או קרוביו במתנ' נ"ל דלא יצא דשמא ניחא ליה למוכרו על יום א' ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזילא ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאמדי' דעתי' דניח' ליה ועיין סי' שס"ז: צ"ע דבאבן העזר סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצ' לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנ' ע"מ להחזי' וכ"כ לעיל סי' י"ד וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאלו ידע הוי מקנ' לו במתנה אבל הכא בעי' לכם שלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלוהו לא מהני לשון שאלה עד שיאמר ל' מתנה וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקידושין אבל בפי"נ משמע ברא"ש דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו ה"ל כאלו נתנו לו במתנ' ע"ש וכמ"ש לעיל סי' י"ד ס"ג וביש"ש בחולין פ"ח סי' נ"ג משמע דבאתרוג מהני טפי מתנה ע"מ להחזיר מבציצית ודבריו צ"ע:
סעיף ד[עריכה]
(ד) וכן אם וכו': ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמ' סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאח' זמן מצותו יצא [ד"מ סי' רמ"א ס"ו]:
(ה) דלא גרע ממתנ' ע"מ שתחזירהו לי: דאז ג"כ אינו יכול להקדישו:
סעיף ה[עריכה]
(ו) וצריך לחזור: אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי כ"כ הרא"ש:
(ז) ומיהו וכו': אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי (תשו' רשב"א סי' אלף וכ"כ ש"ל):
סעיף ו[עריכה]
(ח) לקטן: אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש):
(ט) הפעוטות: היינו בן ו' שנים כמ"ש בחושן משפט סי' רל"ה:
סעיף ז[עריכה]
(י) אין א' מהם וכו': משום דקפדו אהדדי כמ"ש ס"ח דאדעתא דהכי קנוהו דיש ברירה כמ"ש ביורה דעה סי' רכ"ו (מ"מ בשם רשב"א) ובתשו' סי' ס"ב כ' שאמר כן להל' ולא למעשה ולכן נ"ל שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה כי בסי' רכ"ו יש הרבה דיעות בזה ע"ש בב"י עמ"ש סוף סי' זה:
סעיף ט[עריכה]
(יא) ואשה פטורה: ואם היא רוצה לברך חייבת ומי שאינו בעיר א"צ ליתן ול"ד למנין בסימן נ"ה דהתם צריכים לו להשלים מנין וגם הוא עצמו צריך ולאו כל כמיניה להפריש עצמו משא"כ באתרוג, לא דמי להני ולא ללחי וקורה וצרכי צבור דכל א' צריך אותו מצו' כמו חבירו אבל אתרוג גובין לפי ממון אפי' כששניהם בעיר וכל כה"ג דליתי בעיר מנ"ל לחייבו ליתן מנפשות עכ"ל מהרי"ל:
(יב) המצוה כתקנה: כי רוב העולם אין יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן (שם): אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל (מט"מ הג"ה במהרא"ק מ"צ):