שולחן ערוך אבן העזר כח יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · כח · יט · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת, ואם לאו הרי הוא ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין לשוכר כלי או חפץ מחבירו וקידש בו (ת"ה סי' ר"י). שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקידש בו, חוששין לקידושין, אף על פי שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל (רשב"א אלף רמ"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ד):

מפרשים

חלקת מחוקק

(לג) שרוצה לקדש בו אשה מקודשת:    באשר"י מבואר הטעם וכן הוא בטור דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין קדושין שתהא האשה מקודשת ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהא מקודשת ויקנהו מהאשה ויחזירנו או יחזיר דמיו ולפי טעם השני אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודש' דאם לא יועילו לשון קדושין הי' דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ"ע אי הוי קידושי ודאי או קידושי ספק אם לא החזיר המעות:


(לד) ואם לאו הרי זו ספק מקודשת:    לדעת הרא"ש והטור גם בזה היא מקודשת ודאי ע"פ התנאים המבוארים שם (דהיינו אף שלא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו אשה אם השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקידש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט ש"פ מקודשת) רק דדעת בעל העיטור הביאו הטור שם דאיכא מאן דמדמה לה למתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת משום דדמיא לחליפין כמבואר בריש סי' שאחר זה ולפי זה גם במתנה ע"מ להחזיר אף אם אומר לה בהנאה זו שאת נהנית בתוך הזמן גם בזה לא הוי רק ספק קידושין ובריש ס' שאחר זה העתיק דברי ר' ירוחם דפסק בזה דהוי קידושין ומשמעות דבריו דהוי ודאי קידושין וא"כ ג"כ בשאלה הוו ודאי קידושין כדעת הרא"ש ודו"ק:


(לה) שאל כלי מאשה שיש לה בעל:    כלו' אעפ"י שהודיעה שרוצה לקדש בו אשה מ"מ לא הוי רק ספק קידושין הואיל ובלא ידיעה בעלה עשתה ועכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה משום דמסתמא אין הבעל מקפיד ליתן במתנה ע"מ להחזיר וגם הרשב"א לא החליט הדבר שלא יהיו קידושין גמורין דהא כתב הרי היא מקודשת ולכל הפחות ספק מקודשת:

בית שמואל

(מח) והודיעו שרוצה לקדש בו:    אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקידושין ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזיר דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א"צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יכול להחזיר להמשאיל דמי הכלי ונראה גם אם שואל אתרוג מאחר לצאת בו ואומר לו דרוצה לצאת בו אמרינן ג"כ שנותן לו בענין שיוצא בו ועיין באורח חיים סימן תרנ"ח ואם לא החזיר דמיו צ"ע אי הוו קידושי וודאי משום דדעתו היה למתנה או אם הוי קדושי ספק ח"מ ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס"ל להרא"ש דהיא מקודשת היינו דוקא בד' אופנים אלו, א' ששואל על זמן ידוע דאם לא כן יכול לתובעו מיד וליתא הנאה ש"פ, ב' דבעינן שיתן לו רשות להשאיל לאחר דאל"כ אין לו רשות ליתן לאחר והוי כאלו קדשה בגזל מיהו בדיעבד לא הוי גזל ממש מקודשת וע"ש בת"ה, ג' דצריך להודיע לה ששאל הכלי עד זמן פלוני דאל"כ סבורה היא שנותן לה לטבועין, ד' דצריך שיהיה שוה הנאת הקישוט של אותו זמן פרוטה ואז כשיהיה ד' אופנים מקודשת אף על גב דהיא צריכה להחזיר הכלי אח"כ ודומה למתנה ע"מ להחזיר מ"מ היא מקודשת משום דהוא נותן לה מה שהוא שלו ואותו דבר נותן לה בנתינה גמורה, ועי' פריש' וכן מוכח בת"ה סי' ר"י בעובדא שלו שקידש א' את האשה בכלי ששכר להתקשט בו פעמים ושלש ופסק דהיא מקודש' אף על גב דהוי כמתנה ע"מ להחזיר מחמת דהיא צריכה להחזיר לו אחר הקישוט ולא הקשה על החזר' אחר זמן השכירות אלא ודאי כשהוא מקדש אותה במה שיש לו בכלי הוי קדושין ולא הוי כמתנה ע"מ להחזיר וכתב בת"ה שם אם קידש אותה בהנא' קישוט איזה ימים אין צריך להודיע לה ששאל הכלי דהא אינו מקדש בכלי אלא בהנאו' קישוט על איזה זמן, ואם אמר תתקדש בגוף כלי שאולה לא הוי קדושין דהא מוכח דכוונתו לקדש אותה בגוף הכלי והכלי אינו שלו כן כתב בתשוב' הרא"ש שם לפ"ז צריך לומר הרא"ש פ"ק דקדושין איירי באומר סתם תתקדש ולא אמר בגוף הכלי, גם צ"ל דאיירי שם דלא אמר בהנאות קישוט דאל"כ א"צ להודיע לה שהוא שאול והמחבר כתב סתם אם לא הודיע ה"ז ספק מקודש' משמע אפי' אם איכא ד' אופנים הללו אינו אלא ספק ולכאורה קשה מנ"ל זאת כי לא מצינו חילוק ע"ז, ואין לדייק מדברי עיטור שהביא הטור שכתב ומספיק' לא עבדינ' עובדא די"ל העיטור איירי בשואל בסתם לכן הוי ספק משום דס"ל דיכול לתובעה מיד כמו שכתב בפרישה וב"ח אבל אם שאל על זמן מוגבל מודה אף על גב הרא"ש שם פ"ק דקדושין כתב בסוף דבריו אם לא הודיע לו ששואל הכלי לקדש בו לא הוי קידושין, מ"מ בוודאי לא סותרי' דברי הרא"ש זא"ז אלא ע"כ צ"ל דאיירי שם אם ליכא ארבע' אופני' הנ"ל ואף את"ל דהמחבר הבין מעיטור הנ"ל אם לא הודיע הוי כמתנה ע"מ להחזיר כיון שהיא צריכה להחזיר סוף ימי השאלה כפי' הראשון שכתב בפרישה, מ"מ נראה אם אמר בפי' התקדש לי בהנאת קישוט הוא קידושין דהנאה זו לא חזרה וראיה ממ"ש בסעיף ט' הלוה ר' זוז וכו' ושם ג"כ אין לה הנאה רק מה שהממון בידה על איזה זמן, ובזה ניחא נמי מ"ש בהג"ה ריש סימן כ"ט בשם רי"ו אם אמר בהנאת קישוט הוי קידושין וכן פסק בת"ה שם בפשיטות ולא כח"מ:


(מט) וה"ה לשוכר כלי:    הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עתוס' פ' הזהב שם כתבו לענין אונאה ק"ל ממכר הוא ולא לשאר דברים ועיין תוס' ע"ז דף ט"ו ובחושן המשפט סי' קע"ה וסי' שי"ג ות"ה שם, ונ"מ אם שכירות ליומא ממכר יכול לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא"י לקדש בגוף הכלי לפ"ז פסק הכא כתוס' הנ"ל דלאו ממכר הוא וכ"כ בש"ך סי' שי"ג, ואם יש בידו משכון מישראל א"י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יכול לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו, ואם יש בידו בתורת מכירה אז ע"פ הדין א"צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויכול לקדש מגוף הכלי, וע' בתשו' הרא"ש שם כתב לכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפילו שאל לקדש בו ובד"מ כתב ע"ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאולה היינו כששאל לקדש, עכ"פ כל המסדר קידושין צריך לזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו הוא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל כמ"ש בסמוך ועיין תשו' מהר"ם מינץ סי' מ"ט:


(נ) חוששין לקידושין:    היינו חשש בעלמא וצריך לקדש אותה מחדש כדי שיהיה קידושין ודאי וח"מ כתב בזה"ז מקילין בזה ושואלין טבעת מאשה בלא רשות בעלה וא"י למה מקילין, וא"ל הטעם משום דניחא לאינש למעבד מצוה בממון שלו דזה אינו די"ל בכה"ג לא ניחא ליה כמ"ש במרדכי פ' אלו מציאות היכא דאית' שום הפסד ממון כגון לימדו בס"ת ובספריו אז דוק' כשהוא יודע מזה אמרינן ניחא ליה למעבד מצוה בממון שלו אבל שלא מדעתו לא כמ"ש באורח חיים סימן י"ד וסי' תל"ז א"כ אם רוצה לקדש אשה בטבעת של אחר לא אמרי' ניח' לבעליו למעבד מצוה בממונו א"כ אין לה רשות להשאיל בלי ידיעת בעלה וע"כ צ"ל כן דאל"כ היה מותר ליקח איזה דבר משל אחר ויקדש בו אשה לכן נראה דאין להקל בזה ע' בתשו' שער אפרים:


באר היטב

(לד) אשה:    אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א"צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ"ה בטור בשם הרא"ש. וכתב הח"מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ"ע אי הוי קדושי ודאי או ס"ק אם לא החזיר המעות עכ"ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס"ל להרא"ש דאינה מקודשת אא"כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל"כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש"פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ עיין ב"ש וב"ח ופרישה וכנה"ג דף נ"ט ע"א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר"י אדרבי סי' יו"ד. אם נתן לו חפץ אחר ע"מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ"ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה"ג דף נ"ח ע"א.


(לה) מקודשת:    לדעת הרא"ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע"פ התנאי' שנתבארו ס"ק לפני זה עיין ח"מ ב"ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב"ש הוי קידושין ודאי וכ"כ בת"ה. ולרב ח"מ הוי ס"ק ע"ש.


(לו) חפץ:    הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש"ע חושן משפט סי' קע"ה ושי"ג ועיין מ"ש הבה"י. ונ"מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא"י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א"י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. (בתורת מכירה) אז ע"פ הדין א"צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא"ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד"מ כתב ע"ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ"פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב"ש ובה"י.


(לז) לקידושין:    ר"ל ס"ק. וכתב הח"מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע"ש. וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב'.







▲ חזור לראש