שולחן ערוך אורח חיים תרנב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

מצות לולב ביום ולא בלילה; וכל היום כשר לנטילת לולב, שאם לא נטל שחרית, יטלנו אח"כ. ומ"מ זריזים מקדימים למצות ונוטלים אותו בבוקר; וזמנו הוא משתנץ החמה, ועיקר מצותו בשעת ההלל, ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר:

הגה - והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבה"כ, גם בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצות (טור):

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

משתנץ החמה. בטור כתוב שמצותו מע"ה כו' וכתב ב"י לאו עיקר מצותו לכתחלה קאמר דעיקר מצותו לכתחלה משתנץ החמה כדתנן פרק ב' דמגילה כו' ואיני יודע למה כ' כן דהא רש"י שם במשנ' כתב דמע"ה יממא הוא אבל אין הכל בקיאין בו צריכים להמתין עד שתנץ החמה מ"ה יפה כ' הטור שמצותו מע"ה שהיא עיקר הזמן מן התור':

והמדקדק כו'. בטור כתוב המדקדק במעשיו ר"ל שבלא"ה הוא מדקדק בשאר מעשיו אבל אם אינו מפורסם כן בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה ליותר על החיוב וכ' שם עוד קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע והטעם דצריך לאחוז הס"ת בידו בשעת ברכה:

סעיף ב

ומיום ראשון ואילך. נראה די"ט שני לדידן שהוא משום ספיקא דיומא דינו כמו בראשון אע"ג דבקיאין בקביעא דירחא דאין לזלזל ביה כדאיתא לענין פסולים לעיל סי' תרמ"ט. ובגמ' לא מיירי מספיקא דיומא דהא דתנן מי שבא בדרך ומינה דייקי' דמיירי בי"ט שני דאי בראשון מי שרי לילך בדרך ש"מ דמיירי באותן דלא עבדי י"ט שני משום ספיקא דיומא:

ואם התחיל לאכול כו'. תמוה לי במ"ש הרב דין זה שהוא דעת הר"ן בב"י ואנן ודאי לא קי"ל כן חדא דאפי' בחול כתב לעיל סי' פ"ט דאם התחיל לאכול קודם ע"ה צריך להפסיק לדעת הרא"ש בשם ר"י ובש"ע לא הכריע שם וממיל' אזלי' לחומרא וכ"ש בי"ט שצריך קידוש ותו דכ' רמ"א בסי' תל"א דאפי' אם התחיל ללמוד מבע"י צריך להפסיק בשביל בדיקת חמץ והוא אינו אלא מדרבנן כ"ש כאן דביום ראשון לולב מן התורה וכ"ש בשביל אכילה ודאי צריך להפסיק טפי מכי מטא זמניה דלולב כנלע"ד פשוט:
 

מגן אברהם

(א) יטלנו אח"כ:    עיין ב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן משמע דאם לא נטלו עד ב"ה ביום ראשון נוטלו ב"ה דספק דאורייתא לחומרא משא"כ בשאר הימים דפטור ע"ש ומ"מ נ"ל דיטלנו ב"ה בלא ברכה:

(ב) משתנץ החמה:    ואם נטלו משעל' ע"ה יצא:

(ג) גם בשעת התפל':    דכיון דלקיחתו מצוה לא מטרד ביה ושל"ה כתב שינענע בסוכה קודם הליכתו לבה"כ ע"ש:
 

באר היטב

(א) ביום:    עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן משמע דאם לא נטלו עד בה"ש ביום א' נוטלו בה"ש דספק דאורייתא לחומרא משא"כ בשאר ימים דפטור ע"ש. ומ"מ נ"ל דיטלנו בה"ש בלא ברכה. מ"א.

(ב) החמה:    ואם נטלו משעלה ע"ה יצא. מ"א.

(ג) התפלה:    בטור כ' המדקדק במעשיו. ר"ל שבלא"ה הוא מדקדק בשאר מעשיו אבל אם אינו מפורסם כן בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה יותר על החיוב ט"ז. וכתב עוד הטור קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע ע"ש. עיין במהר"ם בן חביב שכתב דלענין מעשה ראה למקצת גדולים דכשקורין אותם לעלות לתורה מניחין הלולב במקומ' ועולין לקרות בתורה בלי לולב בידם ומקצת גדולים עולין ולולב בידם ובשעת ברכת התורה נתנו לסומך שבמגדל כדי שיאחז בעמוד התורה בשעת ברכה ומנהג ראשון נראה יותר עכ"ל ועיין יד אהרן. ומהר"א הלוי בס' גן המלך סי' קל"ט כתב דדוקא בזמן הראשון שהיה שם טורח מרובה לפתוח ולגלול להכי לא מעלה לולבו בידו אמנם לאחוז בעמוד בשעת ברכה לבד שפיר מצי לעלות ולולב בידו ע"ש. בשל"ה כתב שינענע בסוכה ויברך ואח"כ שאר הניענועים יהיו בבה"כ ע"ש איתא בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו עכ"ל וכתב המ"א משמע דס"ל דלאח' גמר מצות הלולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו וצ"ע דהא קי"ל אין מוקצה לחצי שבת ועיין סי' של"א ס"ו מ"ש מ"א סוף סימן תרנ"א ע"ש. ועיין סי' ש"ח ס"ג. אבל האתרוג מותר לכ"ע.
 

משנה ברורה

(א) ביום ולא בלילה - דכתיב ולקחתם לכם ביום ולא בלילה. [גמרא]:

(ב) וכל היום כשר וכו' - ואם לא נטלו עד ביה"ש ביום ראשון מחוייב אז ליטלו דספיקא דאורייתא הוא ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) והאחרונים הסכימו דבשאר הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו דאין בו טרחה ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה:

(ג) משתנץ החמה - ואם נטלו מעמוד השחר יצא דמעמוד השחר יממא הוא אלא מפני שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ועיין לעיל בסימן פ"ט בביאור הלכה דלפי דעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד שהאיר פני המזרח:

(ד) בשעת ההלל - כדי לנענע בהודו והושיעה נא. וקצת מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד:

(ה) נוטלו משעלה עה"ש - אע"פ שאח"כ יקרא הלל בלא לולב. וצריך לנענע בשעה שנוטלו:

(ו) גם בשעת התפלה - ואע"פ שאסור להחזיק שום דבר בשעת התפלה הכא כיון דלקיחתו מצוה לא מיטריד ביה. והנה אף דבגמרא איתא שכן היו עושין אנשי ירושלים היה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' מ"מ כתבו אחרונים דכהיום מחזי כיוהרא אם לא מי שמפורסם למדקדק במעשיו מיהו זה נוהגין גם היום שמוליכין הלולב בבקר בעצמו לביהכ"נ וכן מחזיר לביתו בעצמו:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש