שולחן ערוך אורח חיים תרח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תרח · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה, והן אינן יודעות שמצווה להוסיף מחול על הקודש, גאין ממחין בידן, כדי שלא תבואו לעשות בזדון.

הגה: דוהוא הדין בכל דבר איסור, האמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ודווקא ושאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה, זמוחין בידם (ר"ן פ"ד דביצה והרא"ש בשם העיטור). חואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, טרק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות, מאחר שיודע שלא ישמעו אליו. אבל ביחיד, יחייב להוכיחו עד שיכנו או יאיקללנו (ר"ן סוף פרק הבא על יבמתו):

מפרשים

מגן אברהם

(א) אין ממחין:    ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כ"כ הרא"ש בביצה פ"ד ובתשו' סי' ג' כלל ו':


(ב) מפורש בתורה:    אף על פי שהוא ספק כגון ב"ה מוחין [יש"ש פ"ד דביצה]:


(ג) ואם יודע:    ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא, מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ, ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש (סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ):

לעולם ידור במקום רבו כשמקבל תוכחתו ואם לאו אל ידור מוטב שיהיו שוגגים (ברכות דף ח'):

באר היטב

(ב) ממחין:    ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא"ש.


(ג) מפורש:    אף על פי שהוא ספק כגון בה"ש מוחין. יש"ש ביצה פרק ד'.


(ד) יודע:    ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש מ"א. ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע"ש.


משנה ברורה

(ג) אין ממחין בידן – ודווקא ביודע בוודאי שלא יקבלו ממנו; אבל בספק שמא יקבלו, צריך למחות, אפילו במידי דרבנן:


(ד) והוא הדין בכל דבר איסור וכו' – רוצה לומר גם כן כשברור לו שלא יקבלו ממנו, וכנזכר לעיל. ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד:


(ה) אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' – רוצה לומר גם כן בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו, וכנזכר לעיל. וכל זה דווקא כשעכשיו הם שוגגין. אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד, צריך להוכיחם, אף כשברור לו שלא יקבלום. ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם, כיוון שברור לו שלא יקבלום, מכל מקום מצווה להוכיחם:


(ו) שאינו מפורש בתורה – רוצה לומר, דאז אנו יכולין לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה, ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור, מחמת דקיל להו הדבר, ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין על זה, בוודאי אינם שוגגין, ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין, ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי:


(ז) מוחין בידם – דווקא בדליכא סכנה; אבל בדאיכא חשש סכנה, אין צריך למחות. וכן כתב בחינוך מצווה רל"ט, עיין שם. ועיין בחו"מ סימן י"ב וביו"ד סימן של"ד:


(ח) ואם יודע וכו' – זה קאי גם כן על דבר המפורש בתורה [והוא הדין על שאר מזיד, דהיינו שיודע שהוא אסור ועובר על זה] עד סוף הג"ה.

והנה לשון "ואם יודע", כתבו האחרונים שאינו מדוקדק, דהא עד עכשיו גם כן מיירי בהכי וכנזכר לעיל. אלא דבא לחדש דיש חילוק בין רבים ליחיד, דברבים כשיודע שאין דבריו נשמעין להם, מחוייב להוכיח רק פעם אחת, אבל ביחיד מחוייב להוכיח כמה פעמים, עד הכאה או קללה:


(ט) רק פעם אחת – אולי ישמעו, או כדי שלא יהיה להם פתחון פה. ומכאן ואילך, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע:


(י) חייב להוכיחו – בעבירה שבסתר, יוכיחנו בסתר; ובעבירה שבגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים:


(יא) יקללנו – ויש אומרים דדי עד שינזוף בו החוטא, ומכאן ואילך אסור להוכיחו, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך":

ביאור הלכה

(*) עד שחשיכה:    ר"ל עד בין השמשות אבל בין השמשות מחויב למחות בהו דכמפורש בתורה דמיא שהוא ספק כרת [מ"א בשם יש"ש] ועיין מחה"ש דזהו למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ועיין בק"נ מה שכתב על דברי המ"א:


(*) ודוקא שאינו מפורש בתורה:    עיין במחה"ש בשם תשובת מעיל צדקה סי"ט דבדבר שאחזו להם מנהג גרוע להקל בפרהסיא מקרי גלוי לנו שלא יקבלו וא"צ למחות אא"כ הוא מפורש בתורה:


(*) אבל אם מפורש בתורה וכו':    דבר זה הוא מדברי העיטור והעתיקו הרא"ש ור"ן וכ"כ הרשב"א והמאירי בחידושיהם על ביצה דף ל' ודע דלכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא דשבת דף נ"ה דשם עברו על דבר המפורש בתורה דכתיב הנאנחים והנאנקים על כל התועבות וגו' ואפ"ה משמע בגמרא דאם היה ברור שלא ישמעו לא היו נענשים אלא די"ל דזהו רק לענין עונש אבל לענין מ"ע דהוכחה מחויב בכל גווני וכן הוא באמת דעת הר"א ממיץ המובא בסמ"ג וסמ"ק והעתיקם המ"א. והסמ"ג בעצמו משמע שם דהוא סובר דהיכא שברור לו שלא יקבל אינו מחויב להוכיחו וכן משמע לכאורה מדברי התוספות שם בשבת דף נ"ה ד"ה אע"ג וכו' אלא דאפשר לדחות דענינא דריש גלותא לא הוי בדבר המפורש בתורה ולכן אם היה ברור לר' סימון שלא ישמעו לו לא היה מחויב להוכיחן אמנם מהגר"א מוכח דדעת התוספות להקל ברבים כדעת הסמ"ג. ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דא"ר פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו והעתיק זה הגר"א בקיצור באדרת אליהו ע"ש ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר:


(*) מוחין בידם:    עיין בברכי יוסף שמצדד לומר בזה דבר חדש דעד כאן לא אמרינן דבדבר המפורש בתורה צריך למחות אף שיודע שלא יקבלום היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד אבל כשאין בידינו כח להפרישם אין מחויב להוכיחם כיון שיודע שלא יקבלום אכן מדברי הסמ"ק המובא במגן אברהם משמע דבזה אף שאין נתפס בחטאם מ"מ יש עליו חיוב מצד המ"ע דהוכחה:


(*) חייב להוכיחו:    ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו [מ"א בשמו]. לעולם ידור אדם במקום רבו כשמקבל תוכחתו וא"ל אל ידור מוטב שיהיו שוגגים [ברכות ד' ח']:


(*) עד שיכנו:    ראיתי בספר החינוך במצוה רל"ט וז"ל מה שאמרו ז"ל שחיוב מצוה עד הכאה כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח עי"ש עוד:





▲ חזור לראש