שולחן ערוך אורח חיים תקכז ז

מצוה על כל אדם לערב. ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (אור זרוע). אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר - נקרא פושע ואינו יוצא בו:

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות:

נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים:

מגן אברהם

עריכה

(ו) ששכח: ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק"ו בדבר איסור (יש"ש) וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מקרי אונס וה"ה לענין ממון כמ"ש הב"י שם וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני:

(ז) ואבד: ולא אמרי' הרי גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול (ב"י):

(ח) שאינו יודע: או שלא ידע שמחויב כל א' לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע (יש"ש):

באר היטב

עריכה

(ו) ששכח: ואם מחמת עצלות שכח נקרא פושע יש"ש ועמ"א. ודוקא אם שכח פעם א' אבל פעם ב' פושע הוי. גמרא.

(ז) שאינו: או שלא ידע שמחויב כל אחד לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע. יש"ש.

משנה ברורה

עריכה

(כא) ומצוה על כל גדול וכו' - וכן מצינו בש"ס שכמה גדולי האמוראים היו מדקדקים בזה:

(כב) מי ששכח - וכ"ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני שכח עוד פעם הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדבר מצוה ודינו מבואר בסוף הסעיף:

(כג) או שהניח וכו' - ולא אמרינן שבזה שעירב גילה בדעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של גדול העיר:

(כד) שאינו יודע לערב - וה"ה אם חשב שיכולין לצאת בעירוב של גדול אפילו לכתחלה:

(כה) נקרא פושע וכו' - מפני שתקנת חכמים היה שכל אחד ואחד יעשה ע"ת בעצמו וכדי שיהיה זכור שאם מיו"ט לשבת אסור לבשל מכש"כ מיו"ט לחול. ומיהו לאו דוקא הוא בעצמו דה"ה אם ממנה שליח נמי דשלוחו של אדם כמותו ולא בא אלא לאפוקי עירוב של גדול שמכין מתבשילו ואינו נמלך בהם בשעת עשייתו אלא מודיע להם ביו"ט שעשה עירוב ויכולין לסמוך עליו:

(כו) ואינו יוצא בו - שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח"כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב:

ביאור הלכה

עריכה

(*) ומצוה על כל גדול: פשוט הוא דבין כשכולל עצמו בעירוב זה ואומר לי ולבני עירי ומזכה בתבשילו להם חלק בין כשכבר עירב יכול לערב עליהם גם בפ"ע אלא דמספקא לי אם יכול לברך כיון דאינו ידוע לו אם יצטרכו לזה לפי דעת המחבר שכל אחד צריך לערב לעצמו ועוד יש לעיין אם כשכבר עירב לעצמו ורוצה לערב בעד בני העיר אם צריך תבשיל אחר או שיכול לזכות להם בתבשיל שכבר עירב כיון שעירוב אחד סגי למאה ובתוס' ירושלים מסתפק בזה עי"ש:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}