שולחן ערוך אורח חיים תקיד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · תקיד · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אסור לכבות דליקה ביום טוב* ואפילו אם רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות ואין מכבין הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו:

הגה: ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה מותר לכבות (הרא"ש ומרדכי ור"ן פרק ב' דביצה ורשב"א וטור) וכן נראה לי עיקר וכן בבית אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו מותר לכבות אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם אסור לכבות משום הפסד ממונו (בית יוסף בשם אורחות חיים):

הערה *: בזמן הזה מותר לכבות אפילו בשבת ועיין לעיל סימן של"ד סעיף כ"ו

מפרשים

מגן אברהם

(א) ואין מכבין:    דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו חכמים (ב"י):


(ב) אם אפשר:    כגון שיכול לעשות אש במקום אחר:


(ג) מותר לכבות:    ומ"מ לא יכבנה ממש אלא ישליכנה לחוץ (רא"ש) וכ"פ הב"ח ועיין סי' תק"ב ס"ב:


(ד) לא יהיה לו מקום:    אבל אם יוכל לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות, כ' בכ"ה סי' תר"ח אסור לשתות הטוטין (שקורין טבק) משום מכבה ול"נ דאסור משום מוגמר ואינו שוה לכל נפש וכמ"ש סי' תקי"א:

באר היטב

(א) לכבות:    השכנה"ג בסי' תר"א אוסר שתיית הטיטון שקורין טובא"ק משום מכבה. והמ"א כתב לאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש ע"ש. אבל בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר ע"ש. ועיין לעיל סי' תק"ב ס"ק ז' מה שכ' שם. ולחותכו הטובא"ק ביום טוב איסור גמור הוא. וע' סי' תק"ד.


(ב) מטתו:    והב"ח כתב דמותר לכפות הכלי על פי הנר וכ"פ הט"ז דמן הדין מותר לכבות אלא שאין מורין כך ע"ש.


(ג) מותר:    ומ"מ לא יכבה ממש אלא ישליכנה לחוץ הרא"ש וב"ח ועיין סי' תק"ב סעיף ב'.


(ד) מקום:    אבל אם יכול לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות. ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי האכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות מ"א וע"ל סי' של"ד סעיף כ"ו דמבואר דבזמן הזה שאנו שרויים בין העכו"ם ויש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפי' בשבת ע"ש.


משנה ברורה

(א) לכבות דליקה ביו"ט - דמשום הפסד ממון לא הותר כיבוי ביו"ט:

(ב) ביתו שנשרף - היינו אפילו אין לו בית אחר לדור שם וימנע משמחת יו"ט אסור לדעה זו דמ"מ לא חשיב זה צורך אוכל נפש:

(ג) אפילו כדי וכו' - ר"ל וכ"ש אם כונתו לכבות בשביל שחס עליו שלא ישרף כולו אף שדעתו שישאר לבשל בו עוד הפעם באותו היום דאסור:

(ד) או הקדירה - ולא חשיב כיבוי זה אוכל נפש אף שאין לו מקום אחר להעמיד הקדרה שם מפני שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שמונע ההיזק ע"י כיבויה ואף דעכ"פ לא גריעא דבר זה ממכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום דקי"ל דשרי כדלקמן בסימן תק"ט בהג"ה ס"ל לדעה זו דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו אלא דוקא אותן שהן קרובין יותר לתיקון האוכל:

(ה) או כדי לשמש וכו' - דאסור לשמש בפני הנר ואיתא בגמרא דאפילו אין לו בית אחר להוציא שם הנר ולא כלי לכפות על הנר אפ"ה אסור ואפילו היא בעילת מצוה ועיין בה"ל:

(ו) אם אפשר להציל הקדרה - מעישון כגון שיכול לעשות אש במקום אחר ולהעמידה שם או שיש לו עכ"פ מקום להשליך הבקעת לחוץ ולא לכבותה ממש:

(ז) מותר לכבות - ס"ל דזהו צורך אוכל נפש ממש ומותר הכיבוי כמו שהתירה התורה לאפות ולבשל ועיין ט"ז סי' תק"ב דאם האש גדול ומקדיח להתבשיל וצריך להסיר משם קצת אף שעי"ז בודאי יכבה האש מהן שרי:

(ח) וכן נראה לי - וכן העתיקו האחרונים וגם בדין שאח"ז העתיקו כהרמ"א:

(ט) אם ישרף הבית - מדדילג הרמ"א ולא כתב דינו גם לענין עישון הבית משמע דבזה מודה להמחבר דאף אם אין לו בית אחר אסור לכבות:

(י) לא יהיה לו מקום - אבל אם ימצא מקום לאכול אפילו בבית עכו"ם אסור לכבות [מ"א] ובא"ר מסתפק בזה:

(יא) ויפסיד סעודתו - אין ר"ל שיתקלקל סעודתו המוכנת ע"י השריפה דבזה אפילו היה מוצא אח"כ מקום לאכול ג"כ שרי לכבות בשביל הסעודה גופא אלא מיירי שעצם הסעודה יכול להציל בלי כיבוי הדליקה כלל ורק שבשביל שלא יהיה לו מקום לאכול יתבטל אצלו סעודת יו"ט ואפ"ה שרי דזהו בכלל כיבוי לצורך אוכל נפש וה"ה כשישרפו כלי אכילה ולא יכול להשיג כלים אחרים לסעודתו ג"כ מותר לכבות:

(יב) אסור לכבות - ועיין לעיל בסימן של"ד סכ"ו דבזה"ז שאנו שרויים בין הנכרים דיש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפילו בשבת:

ביאור הלכה

(*) או כדי לשמש:    עיין מ"ב דאפילו אין לו עצה כדי לפנות הנר למקום אחר ג"כ אסור כן מבואר בש"ס וברמב"ם ואף הרמ"א דכתב להקל גבי קדירה ובית אם אין לו מקום אחר ובזה לא חלק ש"מ דמודי בזה לאסור בכל גווני אכן הט"ז האריך בזה ודעתו דבעצם ההלכה גם בזה מותר לכבות אם אין לו עצה אחרת ורק שאין מורין כן לאחרים ומיהו מדברי האחרונים [הא"ר ונהר שלום והגר"ז וח"א] מוכח דלא סמכו עליו להקל בזה ורק ביו"ט שני של גליות דעת הפר"ח וא"ר להקל בזה משום דיש לסמוך על המתירין ביו"ט שני רשב"א ור"ן כדלקמיה ובקרבן נתנאל מצדד להחמיר אף ביו"ט שני וכן דעת הח"א אם לא כשיצרו מתגבר עליו או ליל טבילה אז יש לסמוך על המתירין ביו"ט שני לכבות ואם יכול להדביק הנרות לעשותן כאבוקה כדי שידלק מהר לא יכבה וכן יוכל להעמיד הנר במים וכשיגיע שם ממילא יכבה כ"ז יש להתיר ביו"ט שני לצורך תה"מ עיי"ש עוד ועיין מה שכתבנו לקמיה:


(*) אבל אם יש לו בית אחר וכו':    עיין בב"י שהביא דעת המרדכי בשם רבינו אלחנן דמיקל כשלא יהיה לו בית אחר לדור בו ביו"ט ולפי הנראה לא סמך עליו רמ"א להקל בזה דס"ל דזהו רחוק מעניני אוכל נפש:


(*) אסור לכבות וכו':    עיין בפר"ח בסי' תצ"ו שמכריע כדעת הרשב"א והר"ן דכי היכי דלכחול עינא שרי ביו"ט שני ה"ה לענין לכבות הדליקה או לכבות הנר מפני תה"מ דמותר עי"ש ובספר קרבן נתנאל הביא דבריו וחלק עליו עי"ש ובאמת הב"י בסימן תצ"ו הביא ג"כ שם דברי הר"ן המיקל בזה וכתב דהטור וכן שאר הפוסקים חולקין עליו וכ"כ שם בדרכי משה הארוך וגם היש"ש בסימן ל"א האריך להשיג על דברי הר"ן בזה באות ל"א ע"ש [ומה שכתב באות ל' א"ל ביום טוב שני צ"ל אפילו ביו"ט שני] ומצאתי להמאירי בחידושיו שהביא דעות בזה ומכריע כדעת האוסרין ע"ש וגם הרשב"א אע"פ שהוא מהמקילין סיים דראוי לחוש ולאסור וע"כ בודאי מהנכון להחמיר בכל זה אם לא באופן שכתב הח"א וכמו שהעתקתיו למעלה:





▲ חזור לראש