שולחן ערוך אורח חיים שיח א
שולחן ערוך אורח חיים · שיח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(א) מותר למ"ש מיד. דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא:
מגן אברהם
(א) אסור לו לעולם: משמע ברשב"א סימן קע"א /קע"ה/ דהקדירה אסורה ג"כ:
(ב) למ"ש מיד: דדוקא בנכרי שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו [תו' חולין דף טו ] דלא כב"ח:
אם היה מ"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט [לקוטי מהרי"ו סי' ב'] ועיין ביורה דעה סוף סי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטיל ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומה ע"ש וצ"ע דאין הנידון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דאי לכהן גם היום מותר ואי לישראל לעולם אסור אבל הכא כיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אף על גב דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרי' אסור וכ"כ הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניו' ובחבורו פ"ד מבכורים ומיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורים לזרים ומ"מ יש להחמיר ומ"ש ביורה דעה סוף סי' ק"ב אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר ואף שבפי' הרמב"ם משמע דדוקא כשנתערב לכהן אז אסור אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן, נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לנכרי לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו נכרי ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עיין סי' רנ"ג ס"א:
(ג) ובשוגג: עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח [כ"ה רד"ך בית כ"ו ח"ב]:
באר היטב
(א) במזיד: ומשמע ברשב"א סי' קע"ה שהקדרה אסורה ג"כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ"כ הרשב"א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' נ"א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה מותר הקדרה ועיין רש"י בפ"ק דחולין שכתב דלדעת ר"מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ"ש מותר אפילו לו ע"ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר"מ דס"ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ"ק דחולין וצ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ב דתרומות ודו"ק.
(ב) למו"ש מיד: דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט"ו ואם היה מו"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט. לקוטי מהרי"ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ"א.
(ג) ובשוגג: אם עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח. כנה"ג רד"ך.
משנה ברורה
(א) המבשל וכו' - אחד המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא [דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים]. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג [שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה חרס כראוי מתבשל בה טיט של הכלי] וכן הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [רמב"ם בפ"ט] וע"כ יש ליזהר מאד שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל פטור [כן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [שבת ע"ד גמ' ורש"י שם]:
(ב) בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:
(ג) אחת משאר מלאכות - ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:
(ד) לעולם - ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:
(ה) מותר למו"ש מיד - ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט. אם נתערב בשבת אותו דבר שנתבשל במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו בשבת ליהנות מזה דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה שכתב ביו"ד סוף סימן קי"ב היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין בחות דעת שם שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין:
(ו) ובשוגג - שגג בדין או שכח כ"ז בכלל שוגג הוא:
(ז) גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:
ביאור הלכה
(*) המבשל בשבת או שעשה וכו': ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפרי מגדים שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מוצאי שבת עיין שם דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כרבי יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מוצאי שבת [אך זה צריך לעיין דכתב שם הגר"א דבמלאכה דרבנן ר"י סבר כר"מ ומשמע שם דבין לענין שוגג ובין לענין מזיד וכן משמע מהרמב"ם שפסק במטביל דבמזיד לא ישתמש בהן עד מו"ש ומשמע דבמו"ש מותר אפילו לו ואמאי הא לדברי הרמב"ם דפסק כר"י דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור לעולם גם בדרבנן צריך להיות במזיד כן דהא ר"י סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן אבל במזיד גופא לא מצינו בגמרא שיחלוק ר"י בין דרבנן לדאורייתא וצ"ע] שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:.
(*) אחת משאר מלאכות: כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:.
כף החיים
א) סעי' א' המבשל בשבת וכו' כתב בטור המבשל בשבת חייב וכתב ב"י פשוט בפ' כלל גדול (ע"ג ע"א) שהוא אחד מאבות מלאכות עכ"ל ונראה דזהו הטעם שלא כתבו בש"ע מפני שהוא פשוט דחייב:
ב) שם, המבשל בשבת וכו' אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא, ושיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנים כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותן לו. הרמב"ם פ"ט דין א' וכן המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל וכן המחמם את הדונג (שעוה) או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם ה"ז תולדות מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל, הרמב"ם שם דין ו' והביאו מ"א סק"י:
ג) הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרת (שהוא שליש ביצה כמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ג' יעו"ש) אפי' בשנים וג' מקומות חייב לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול (עיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח) חייב נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, הרמב"ם שם דין ה' והביאו מ"א שם, ומה שהביא שם המ"א בשם הראב"ד כבר השיגו א"ר או' ט' וכתב דגם הראב"ד מודה להרמב"ם בזה יעו"ש, וכ"ז הוא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא בכל גוונא דק"ל חצי שיעור הוא אסור מה"ת כדאיתא במס' שבת דף ע"ד ע"א ופרש"י שם וכ"ה במס' יומא דף ע"ד ע"א פלוגתא דר"י ור"ל וק"ל כר"י וכן הוכיח הכנה"ג בהגב"י ביו"ד סי' צ"ח או' ס"ז מכמה סגיות וכו' דהלכה כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת יעו"ש:
ד) שם, המבשל בשבת וכו' אם היה קדירה על האש ולא היה ראוי להתבשל עד שעה ושתים והיפך בגחלים שעי"ז מתבשל במוקדם כתב הריטב"א דאפשר דחייב. פת"ע או' א' ונראה דר"ל דחייב משום מבשל חוץ מאיסור מכבה ומבעיר:
ה) שם. המבשל בשבת וכו' וכל שיש ספק פלוגתא אם הוא בישול או לאו בזה ספק דרבנן לקולא, א"א או' יו"ד, ור"ל דכ"ז שאסרו במבשל או בשאר מלאכות לעושה במיזיד או בשוגג הוא משום קנס והוא מדרבנן לפיכך הולכין בספיקא לקולא ועיין לקמן או' ח':
ו) שם הגה, או שעשה א' משאר מלאכות, עיין נתיב חיים שכתב על הגה זו משנה שאינה צריכה היא דכן כתב הטור אליבא דר"מ אבל לדידן דק"ל כר' יהודה פשיטה דאין לחלק בין מבשל לשאר מלאכות יעו"ש, וכ"כ המש"ז או' א':
ז) שם בהגה, או שעשה א' משאר מלאכות, ואם היא מלאכה דרבנן כתב המש"ז או' א' דבו ביום אסור אפי' בשוגג ומלאכה דרבנן יעו"ש, אמנם בביאור הגר"א האריך להוכיח דלכ"ע אם עשה מלאכה דרבנן בשוגג דאין לאור בדיעבד ליהנות ממנה בו ביום יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ט' או' י"א, אבל אם עשה במזיד אסור אפי' לאחרים עד מו"ש מיד, ח"א שם, ומיהו אם הוציא פירות חוץ לתחום והחזירם אפי' במזיד מותרין באכילה באותו היום ואפי' למי שהחזירם משום דלא נעשה האיסור בגוף הפירות ולא נשתנו מכמות שהיו כמבואר לקמן סי' ת"ה סעי' ט' יעו"ש:
ח) שם. במזיד אסור לו לעולם. היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה כדאיתא במס' בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א וגם פשיטא לה לגמ' במס' חולין ריש דף קט"ו ופרש"י שם דאינו אלא משום קנס יעו"ש וצ"ע על הלבוש שכתב במזיד אסור לו מה"ת יעו"ש ועיין א"ר או' ב' ופתה"ד או' א' ודוק ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה כדי שלא יהנה ממלאכת שבת דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן:
ט) שם. במזיד אסור לו לעולם, ומשמע ברשב"א סי' קע"ה דהקדירה אסורה (דהא לגבי דידיה בלוע מאיסור מחה"ש) ג"כ, מ"א סק"א, א"ר או' א' תו"ש או' א' ומיהו עיין מט"י או' א' שחלק על דברי המ"א הנז' והסכים להתיר הקדרה וכן הער"ה או' א' הגם שהשיג על המט"י מ"מ לענין דינא הסכים להתיר מטעם אחר יעו"ש, אמנם הר"ז או' א' פסק לאסור כדברי המ"א, וכ"פ בן א"ח פ' בא או' א' וכ"כ האחרונים, ומיהו מהני הגעלה אפי' לכלי חרס ואם בישל בלא הגעלה צריך ס' נגד הבלוע דחמור מבישולי עכו"ם, א"א או' א' ליקוטי רימ"א על נז"י סי' ו' או' ב' בן א"ח שם, והא דמהני הגעלה בכאן לכלי חרס מ"מ צריך ג"פ כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז יעו"ש:
י) ומיהו אם בישל ישראל לחולה שיש בו סכנה לכ"ע הקדירה מותרת, הרשב"א שם, מט"י שם, י"א בגה"ט ואפי' אם היתה הקדרה חדשה כי כן צוו הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה הקדרה מותרת שבות יעקב. ח"ב סי' כ"א יעו"ש:
יא) שם. במזיד אסור לו לעולם, וה"ה לבני ביתו, נה"ש או' א' ואם מת קנסו לבנו אחריו, מ"א ססי' תקל"ח, תו"ש בזה הסי' או' א':
יב) שם אסור לו לעולם, ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מ"א סק"ב א"ר או' א' ר"ז או' א' מיהו הנה"ש סוף או' ב' כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו יעו"ש, אמנם כ"ז דוקא במשבל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו רוצונו ועוד אפי' למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לת"מ ומשום מסייע ידי עוברי עבירה, כתב סופר א"ח סי' ן' יעו"ש:
יג) שם. ולאחרים מותר למו"ש מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידיים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא, ב"י, ט"ז סק"א, מ"א שם, ומיהו אם בישל עכו"ם מים בשבת ונצטנן דלא נהנה כלל ממלאכת שבת י"ל דא"צ למו"ש כדי שיעשה שאף לטעם שלא יאמר לו דהא שותה צונן אבל בו ביום אסור לכ"ע דאיתעביד איסורא, א"א או' ב' ומ"מ נראה דבמקום ששותין מי בורות ומרתיחין אותו כדי שלא יזיק ואח"כ שותין אותו צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו דהא אהנו מעשה עכו"ם:
יד) שם. מותר למו"ש מיד. ואם היה מו"ש יו"ט אסור דאין שבת מכין ליו"ט ליקוטי מהרי"ו סי' ב' כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ער"ה או' ד' וי"א שאין הכנה שייך בזה ויש לחוש לסברא הראשונה. ר"ז או' ג' וכן אם בישל לחולה בשבת ומו"ש יו"ט אסור לבריא. ודוקא בדבר שאינו נאכל שמות שהוא חי. א"א שם ואם היה יו"ט ביום א' וביום ב' יום ב' מותר כמ"ש סי' תקי"ג סעי' ה' בהגה יעו"ש. ומים שהוחמו בשבת אם נצטננו למו"ש והוא יו"ט ודאי לא שייך הכנה. א"א שם. ולנוהגין שלא לשתות מים כ"א מרתיחין אותו וכמ"ש באו' הקודם נראה דשייך הכנה ואין לשתותו במו"ש אם הוא יו"ט:
טו) שם. מותר למו"ש מיד. וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב בהגה דאם נתערב ה"ז מתבטל ולא אמרינן דחשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום דמותר לאחרים אחר שבת אלא כיון דלזה אסור לעולם לא חשיב דבר שיש לו מתירין ומתבטל. וכתב שם הרב כו"פ ז"ל דזה דוקא למבשל אבל לאחרים אפי' אם נתערב אינו בטל דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין. וכ"כ שם החו"ד יעו"ש אמנם המ"א סק"ב כתב דגם למבשל אסור אם נתערב בו ביום דלא בטיל הואיל דלגבי אחרים הוי דבר שיש לו מתירין שמותר במו"ש אלא א"כ נתערב אחר השבת שאז בטל מותר גם להמבשל יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' ר"ז או' ד' וכתב דהביטול הוא ברוב יעו"ש. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"א סי' י"ז מה דשקיל וטרי בהאי עניינא והעלה לאסור כהמ"א והיינו כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש וכ"כ בספרו בן א"ח פ' ב' א' ב' יעו"ש. וכתב שם הר"ז דאם נתערב בשבת אסור התערובות להמבשל במזיד לעולם אבל לפי הטעמים שכתב רב פעלים שם משמע שאין לאסור להמבשל אלא כמו האחרים וכ"נ עיקר כיון דבלא"ה מור"ם ז"ל וכמה מן האחרונים מתירים התערובת למבשל אפי' בו ביום כנז"ל וא"כ די לנו להחמיר רק באותו יום ולמו"ש שרי ליה התערובות כמו האחרים ודוק ואח"כ ראיתי שכ"כ בחידושי רעק"א דמותר לאחר שבת יעו"ש:
ואם היה יו"ט במו"ש ואם ימתין עד מיו"ט יתקלקל המאכל י"ל אף בשוגג בו ביום מותר אם נתבטל. א"א שם:
טז) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' שכיון שעשה אסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזירה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. ר"ז או' א':
טוב) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' כל שעשה ע"פ חכם שהורה לו שוגג מיקרי ולאו בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו ח"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ג א"ר או' ה' תו"ש או' ג' ר"ז או' ב':
חי) שכחה שוגג מקרי. מהר"מ מינץ סי' כ"ח כנה"ג שם מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז. שם ער"ה או' ג' וכ"כ בספרו ליו"ד סי' צ"ט או' יוד יעו"ש בין ששכח שהוא שבת או שהיא מלאכה ר"ז שם:
יט) וכן האומר מותר שוגג הוא. מ"א סי' ק"ד סק"ו וכן הוכיח הפתה"ד שם או ג' בכמה ראיות מש"ס ופו' יעו"ש. וכ"כ הער"ה שם ואעפ"י שהביא פלוגתא בזה מ"מ ביו"ד שם הביא כמה פו' דס"ל הכי וכתב דכן עיקר יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"א:
ך) אין לדמות אונס לשוגג. בנימין זאב סי' ק"ל. כנה"ג שם. א"ר שם. ור"ל דאנוס קיל משוגג דאנוס רחמנא פטריה:
כא) ישראל אחד נתן במזיד ביצים בתוך קדירתו של חבירו ונתבשלו. הביצים עצמן ודאי אסורין אבל התבשיל נ"ל דשרי אע"ג דדבר שיל"מ הוא ולא בטיל מ"מ לא מיתסר התבשיל דכיון שהיא אינה קלופה אינה נותנת טעם דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ודמי לביצת נבילה וטריפה דאינה אוסרת התבשיל אם אינה קלופה ודוקא ביצה שיש בה אפרוח או דם הוא דאוסרת כדאיתא בפ' ג"ה דצ"ח ובטוש"ע יו"ד סי' פ"ו יעו"ש. שש"א או' ד':
כב) ועיין בשו"ת זית רענן ח"ב סי' ה' שנשאל בענין משרתת א' שהביא לבית האופה תבשיל של שבת בטרם ביאת השמש של עש"ק והמשרת של האופה היה טרוד בתשבילין של אחרים להורידם לתנור עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל לתנור בביה"ש והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן רק אברך א' שאל אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין המבשל בשבת בשוגג ומצדד שם להקל לענין התבשיל יעו"ש. א"ח או' ג':
שם בהגה. עיין לעיל סי' ש"ז סעי' ך' ט"ס וצ"ל סעי' י"ט: