שולחן ערוך אורח חיים שטז ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · שטז · ט · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

פרעוש הנקרא ברגו"ת בלשון ערב אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו ואסור להורגו:

הגה: ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י'):

אבל כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן אבל המפלה ראשו מותר להרגם:

מפרשים

מגן אברהם

(יח) ועוקצו:    משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים:

(יט) ואסור להורגה:    וההורגה חייב:

(כ) מותר להרגה:    לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור:

(כא) לא יהרגם:    כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ספר חסידים סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עיין סי' ש"מ ס"ב מ"ש:

באר היטב

(י) פרעוש:    היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד.

(יא) אסור לצודו:    אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד.

(יב) ועוקצו:    משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש.

(יג) להרגו:    וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש.

(יד) לא יהרגם:    כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ספר חסידים סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ספר חסידים שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א.


משנה ברורה

(לה) הנקרא ברגות - היינו השחורה הקופצת:

(לו) אסור לצודו - אף דהוא דבר שאין במינו ניצוד עכ"פ אסור מדרבנן וכנ"ל בס"ג ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי מדעת איזה מן הפוסקים דסברי דאף זו היא בכלל מאכולת שמותר לצודה ולהרגה ואם הוא ספק לו בלילה אם הוא כנה או פרעוש מותר לצודה ואסור להורגה ומותר לפלות הבגדי' מפרעושים בשבת אך יזהר שלא יטלם בידו דהוא בכלל צידה רק יפילם מעליו:

(לז) אא"כ הוא וכו' - היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה:

(לח) ואסור להרגו - הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו:

(לט) לא ימללנו - להתיש כחן שלא יחזרו אליו ועיין בספר א"ר מה שכתב בזה:

(מ) מותר וכו' - בכל מקום שמוצאה בין על בשרו או על בגדיו דרך מקרה:

(מא) להרגה - הטעם כנ"ל. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]:

(מב) לא יהרגם - דכיון שמצויים שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א] דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר והוי פסיק רישיה:

(מג) אבל המפלה וכו' - דבראש אינו מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה כ"א במפלה את בגדיו:

ביאור הלכה

(*) ואסור להרגו:    עיין במ"ב דכתבנו דחייב ע"ז משום נטילת נשמה כ"כ המגן אברהם וכן משמע בב"י דהוא ס"ל לדינא דשחורה הקופצת שלנו הוא הפרעוש האמור בגמרא דחייב עליה לד"ה וכן משמע מביאור הגר"א [ודלא כפמ"ג דרצה לומר דמחבר ספוקי מספקא ליה] ומה שכתב בלשון אסור ולא קאמר דההורגו חייב משום דכונת המחבר הוא דאפילו באופן דעוקצו ורוצה להרגו משום זה כדי שלא יעקצנו עוד אפ"ה אסור כמו שכתב בב"י בהדיא ובאופן זה בודאי אינו צריך לגופו של הפרעוש והו"ל מלאכה שאצ"ל ולרוב הפוסקים פטור מחטאת אבל מ"מ איסורא יש לכו"ע כ"ז משמע מביאור הגר"א והוא פשוט ומה שאמר בגמרא דפרעוש חייב עליה לד"ה היינו כשצריך להן לאיזה דבר דבזה אפילו ר' יהושע דפוטר בצידה מודה בהריגה דחייב אבל כשאינו צריך להן כלל תליא בפלוגתא דמשאצ"ל ובע"כ מוכרחין לומר כן דהרמב"ן כתב בהדיא דדעת הרי"ף כר"ש ומ"מ הביא הרי"ף דההורג פרעוש חייב. ומש"כ במ"ב דאפילו עוקצו אסור להרגו כ"כ הב"י ולא דמי לצידה דמקילינן בעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסור דאורייתא כלל בזה משא"כ בהריגה דכשצריך לגופה חייב לכך לא מקילינן משום צערא בעלמא אפילו כשאינו צריך לה:.

(*) לא ימללנו:    ועיין במ"ב והנה בספר א"ז מצדד להקל במלילה וכעין זה כתב ג"כ בספרו א"ר והיינו כשעוקצו דאל"ה אסור ללקחו בידו משום צידה וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו ובלבד שלא יהרוג ע"ש והנה אף דא"ר הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב הא"ר בעצמו וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה וראית הא"ר שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה לעניננו אין ראיה כ"כ דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב הא"ר בעצמו ובספר ח"א ראיתי שהחמיר ביותר מזה דהיינו אם ספק לו אם כנה או פרעוש אל ימללנה ויש לעיין בזה:.

(*) מותר וכו':    עיין במ"ב מה שכ' לענין רמשים שנתהוו מן הגללים דאסור מדרבנן כי ידוע דהרמב"ם כלל בריש הלכות שבת דכל מקום שיאמר פטור אסור הוא ומש"כ המגן אברהם דמשמע במ"מ וכו' כבר דחה הא"ר ע"ש ויש להביא ראיה דהוא אסור מדמקשה הגמרא והרי פרעוש דפו"ר ותניא הצד פרעוש ר"א מיחייב ור"י פוטר ע"ש הרי דלפי הס"ד צידה שוה להריגה ומה שפו"ר לא היה ס"ד שיש בזה מעלה ואפ"ה משמע דהוא אסור לכתחלה דלא קתני אלא פוטר ולא מתיר [כמו שכתבו הפוסקים לענין צידה] וה"ה לענין שאר מינים ומה שמותר לענין כינה אפשר משום שנתהוה מזיעה או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי:.

(*) להרגה:    עיין במ"ב שהעתקנו בסקמ"א דברי המגן אברהם לדינא ועיין בפמ"ג שתמה עליו למה מחייב בזה הלא גם זה לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ודוחק לומר דמחובר חשיב הוייתו מן העפר ע"ש ובאמת לפי מה שמבואר ברמב"ם פ"ב ממ"א דהתליע במחובר חשיב שרץ השורץ על הארץ אף שלא פירש דעל הארץ נבראת ע"ש א"כ אין זה דוחק כלל אך לשונו מגומגם עדיין מה שכתב דמקרי שרץ גמור אטו הנולד מן הגללים ומן הפירות שהבאישו לאו בכלל שרץ הוא [עיין רמב"ם סה"מ מצוה קע"ז] ובעיקרא דדינא אני מתפלא על הפמ"ג שהחליט לומר דאף אלו שנולדים בפירות במחובר לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ור"ל והרי הן כרמשים הנולדים מן הגללים ואינם פו"ר ובאמת זה אינו דהמעיין בסה"מ ל"ת קע"ח יראה להדיא דאלו הנולדים מן הפירות יש בכחם לפרות ולרבות אף שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ והם בכלל שרץ השורץ על הארץ לבד אלו שנולדו מן הפירות אחר שהבאישו ואף דברי המגן אברהם קשים להולמם מאי איריא דנקט אלו הנולדים בפירות במחובר הלא המגן אברהם קאמר דבריו לפי דעת הרמב"ם ושם משמע דאף אלו שנתילדו בפירות אחר שנתלשו יש בכחם לפרות ולרבות כיון שלא נתהוו מעפושי הפירות ומש"כ הרמב"ם תולעים שבתוך הקטניות ר"ל אחר שהבאישו וכמו שמוכח מריש דבריו. והנה באמת לפי מה שהחליטו המפרשים והמגן אברהם מכללם דלדעת הרמב"ם פרעוש אינה פרה ורבה א"כ איך סובר הרמב"ם דפרעוש הנאמר בגמרא הוא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והלא איתא בגמ' בהדיא דהיא פרה ורבה וזו היא תימה שאין עליה תשובה ומזה גופא הוכיחו הרמב"ן והרשב"א דפרעוש הנאמר בגמרא הוא מין אחר ודוחק גדול הוא מה שתירצו עליו דכיון דנתהוו מן העפר חשיב כפרה ורבה דלשון הגמרא לא משמע הכי ע"כ נלענ"ד דדעת הרמב"ם בעניננו הוא דקאזיל לשיטתיה בספר המצות שם דאף המינים שלא נתהוו מזכר ונקבה ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות [דהיינו ע"י הטלת ביצים] וכמו שאמר שם בהדיא לענין המינים הנולדים בפירות ובזרעים דיש בכחם לפרות ולרבות וא"כ ה"ה אותם שנתהוו מן העפר ולא אמעיטו לדידי' אלא אותם שנתהוו מן העיפושים דנקראים בכלל רומש על הארץ ולא שורץ לשון ריבוי וכמו שכתב הרמב"ם שם בסה"מ ולפיכך בעניננו ג"כ דקדק הרמב"ם וכתב רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב והוא כמו שביאר שם דאלו המינים אינם פ"ר וא"כ לדידיה פרעוש שלא נתהוה מן העיפוש ג"כ פו"ר אף שתחלת ברייתו לא הוי מזו"נ כ"א מן העפר [ומה שאמר בחולין קכ"ז אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה אין אנו מוכרחין לומר בשביל זה דכל מה שנולד מן האדמה אין פרה ורבה] והנה המעיין בספר המצות שם בהשגות הרמב"ן בשורש ט' יראה דהוא חולק על הרמב"ם וסובר דכל מין שלא נתהוה מזו"נ אין בכחו לפרות ולרבות מצד הטבע ולפי שיטתו חלק בעניננו על הרמב"ם לענין פרעוש וסובר דע"כ כיון שנתהוה מן העפר אינו פו"ר והגמרא דקאמר דפרעוש פו"ר ע"כ מין אחר הוא אבל הרמב"ם דסובר דפרעוש הוא המקובל בידינו שהיא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והגמרא קאמר דהיא פו"ר נוכל לומר דמזה למד הרמב"ם דבריו בסה"מ שם דאף אלו המינים שלא נתהוו מזו"נ ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות ועוד לדעת הרמב"ן דאלו המינים שאין הוייתן מזו"נ א"א בשום אופן ע"פ חוקי הטבע להיות אח"כ פו"ר איך שקיל וטרי הגמרא לענין כנים ומקשה על דברי רב יוסף הלא בודאי הדין עם רב יוסף ואברייתא יש לו להקשות הלא כינה אינה באה מזו"נ כ"א מן הזיעה וגם מגופא דסוגיא ניחא יותר לדעת הרמב"ם דקאמר שם ר"י ע"כ לא פליגי אלא בכינה דאינה פו"ר אבל בשאר שקצים ורמשים דפו"ר לא פליגי ולפי דעת הרמב"ן אף בשאר שקצים ורמשים מצויים הרבה שאינם פו"ר כגון הנתהוים מן העפר או הנולדין מן הפירות או מן העיפוש אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דהוא כולל הכל לבד הנולדין מן העיפוש וכנ"ל וגם מתו"כ גופא משמע קצת כהרמב"ם דמתחלה הוא מרבה התולעים הנולדים בעקרי הזיתים וגם את שפרשו לארץ וחזרו ואח"כ אמר דרומש על הארץ מרבה אף שאין פו"ר ולדברי הרמב"ן דאלו המינים שלא נתהוו מזו"נ אין פו"ר הלא מקרא קמא גופא מוכח דאפילו אין פו"ר ולמה צריך קרא יתירא לזה ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממה דאיתא בביצה דתרנגולת דספנא מארעא אין ביצתה מולדת י"ל דוקא תרנגולת דטבע הבריאה להולד מזו"נ ולכן ביצתה שנולדה שלא מזכר אין בכחה להתרקם ממנה זו"נ משא"כ אלו הפרעושים וכדומה להם שדרך טבע תחלת בריאתן בכל יום להולד שלא מזו"נ גם בכחם להוליד אח"כ שלא ע"י זכר. היוצא מדברינו דאף אלו המינים שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ כגון אלו הנולדים בזרעים ובפירות בין בתלוש ובין במחובר אעפ"כ יש בכחם לפרות ולרבות וההורגם חייב ולא נתמעט אלא כינה הנולדת מן הזיעה או הנתהוה מן הגללים ומן הפירות אחר שהבאישו:.

(*) לא יהרגם:    עיין במ"ב הטעם וכתב בהגהות הגר"ח צאנזאר אבל רש"י והרמב"ן והר"ן [וכן הריטב"א] והה"מ לדעת הרמב"ם מתירין וה"ל הרא"ש יחיד לגבייהו ובמילתא דרבנן כנלענ"ד וכ"ש שהרא"ש בעצמו כתב שנהגו להקל עכ"ל וכן מוכח בשבולי לקט סי' קכ"ד דלא הביא כ"א ההיא ברייתא דרשב"א וכן מוכח באור זרוע הלכות ערב שבת שכתב דברייתא דב"ה פליגא אאידך ברייתא וכן מוכח דעת המאירי עי"ש וכתב דלא חיישינן לפרעושים שאינו מצוי לפלות מהם דמיד הם בורחים וכן בבה"ג וסמ"ג לא הביאו כ"א דינא דברייתא מוכח מכ"ז דלא ס"ל הא דהרא"ש אח"כ מצאתי בא"ר שגם הוא הביא שהרבה ראשונים מתירין בזה וע"ז סמכו העולם להקל ומ"מ סיים דירא שמים יש לו להחמיר כדעת הרא"ש והטור:.




▲ חזור לראש