מגן אברהם על אורח חיים שטז

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים שטז |◄

סעיף א

(א) דרור למגדל כו':    מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו:

(ב) שהם ניצודים:    לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו ועמ"ש סי' תצ"ז והרמב"ם כתב שיכול לתפסו בשחי' א' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים [עס"ח] הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:

סעיף ב

(ג) פטור:    דניצודין ועומדין הם:

(ד) הוי צידה:    ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר:

(ה) מושב לצים:    ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]:

סעיף ג

(ו) ניצוד פטור:    אפי' צדן לצורך [תוס' ור"ן]:

(ז) קטנה:    אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי דאפי' אם היה אדם עומד בתוכ' לא יכול לתופסה בחד שחי':

(ח) ויש מקילין:    אף על גב דהטור כ' בכוורת קטנה דאסור אבל בזבובים ס"ל דשרי שאם בא ליטלם יברחו כנ"ל לדעת רמ"א והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר:

סעיף ד

(ט) פסיק רישיה:    ואף על גב דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ רש"א ב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא ואפ"ה אסור משום פסיק רישיה עמ"ש סי' שי"ד ס"א ואם יש חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוה פסיק רישיה [תוס' דביצה] וע' ברש"א שם שכתב ל"ג ותסברא:

הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים:

סעיף ה

(י) חייבים:    אם אח' אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור [רמב"ם פ"א]:

סעיף ו

(יא) והלך לו:    כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש, ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ע"ש כתב מ"מ כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א ע"ש ומ"מ אין להקל, נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך [גמ'], מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ):

סעיף ז

(יב) שלא ישכנו מותר:    משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' סוף סי' של"ד:

סעיף ח

(יג) בתורה:    בפ' שמיני החולד וגו':

(יד) הצדן:    דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]:

(טו) תחת העור חייב:    י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין סי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח:

(טז) ושאר שרצים:    כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה:

(יז) שלא לצורך פטור:    דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עיין סי' ש"ז:

סעיף ט

(יח) ועוקצו:    משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים:

(יט) ואסור להורגה:    וההורגה חייב:

(כ) מותר להרגה:    לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור:

(כא) לא יהרגם:    כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ספר חסידים סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עיין סי' ש"מ ס"ב מ"ש:

סעיף י

(כב) אפי' אין רצין:    דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב:

(כג) ואפי' במתכוין:    אפי' להרמב"ם שרי [מ"מ] וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם:

סעיף יא

(כד) ע"ג קרקע משום כו':    משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:

(כה) משום מאיסותא:    נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצא' מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובב"ה אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' ס"ג:

סעיף יב

(כו) חיה ועוף שברשותו:    ז"ל הג"מ חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף היינו בי"ט שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן אבל הכא בשבת לא וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו וכו' ואף לדחותן במקום צר שנוחין לתפוס אסור וכו' עכ"ל רבינו ברוך וצ"ע דהא דתנן אבל צדין וכו' מוקמינן לה בגמ' בביבר קטן שהם ניצודים בו וכמ"ש סי' תצ"ו א"כ בשבת אפי' בבית קטן אסור ואחר כך כתב וכגון כו' והן בבית גדול דזה אפי' בי"ט אסור וכ"ה בביצה דף כ"ד יוני שובך עבידי לרבויי (פרש"י עשויי' להשמט ולברוח מפני ב"א ופורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדים) אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע"ק שכתב הג"מ אח"כ והכי איתא בירושלמי סוס שמרד וכו' ובירושלמי איתא שחייב חטאת וא"כ מתני' איירי כשלא מרדו ואפ"ה פטור אבל אסור והיאך פסק הרב"י דמותר לכתחלה לכן נ"ל שבהג"מ כוון למ"ש בש"ג בשם ראב"ן וז"ל בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בביתו כגון צביים שמגדלן בביתו אבל בהמות מותר וחתול אסור והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות פטור מכלל דאסור עכ"ל והנה ההג"מ ס"ל כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים ותרנגולים מותר לתופסם בי"ט ולכן כתב דדוקא בי"ט כדי לאוכלן אבל בשבת אסור ומ"ש אח"כ וכגון דעבידי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובהמות דעבידי לריבויי וכו' אסור (וכ"ה כ' בשם ספר הזכרונות דט"ס הוא בהג"מ ואולי כוון למ"ש) ומסיים בהג"מ הלכך צריכים ליזהר שלא לתפוס סוס המורד ופרה המורדת כו' והכי איתא בירוש' כו' ע"ש ותמצא שדברי כנים וישרים וכן עיקר כמ"ש רמ"א וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחין אותה עד שתכנס לבית כיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחי' לא הוי צידה ואם תינוקו' קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין להם עכ"ל ולכן אין להקל בזה כלל ועמ"ש סי' תצ"ז בשם בעל המ"ב שגם דעתו לאסור ורש"ל בתשובה כתב אף שבגמרא ובסמ"ג איתא לאיסור ובהג"מ כתב להתיר רק בסוף כ' והמחמיר תע"ב ודוקא בחצר גדול אבל בבית מותר לכתחלה ע"ש כו' צ"ל דהג"ה אחרת היא וגם בכ"ה כ' לאיסור ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת צ"ע דהא משנה זו ליתי' מהנך תלת כדאיתא ריש שבת וא"כ הוי ג"כ פטור אבל אסור ואיך כ' מותר לצודן: