ביאור הלכה על אורח חיים שטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים שטז |

סעיף א[עריכה]

(*) הצד צפור דרור וכו':    עיין בפמ"ג דצפור דרור הם הקטנים ביותר הדרים בענפי אילן ומשוררים ומרוב קוטנה של הצפור נשמטת מזוית לזוית וקשה לתופסה אבל תורים ובני יונה הם בכלל שאר צפרים שזכר המחבר ע"ש. ודע שמה שתמה הא"ר למה לא הזכיר הרי"ף והרמב"ם הנ"מ בין צפור דרור לשאר עופות כבר בירר המגן אברהם בסימן תצ"ז דהרמב"ם זכר זה במתק לשונו והרי"ף שלא הזכירו סמך על מה שכתב הכלל דמחוסר צידה פטור וכו' דכה"ג השמיט עוד כמה מאמרים שם בגמרא מטעם זה:.

(*) שהם נצודים:    עיין במ"ב שכתבתי דשיעור צידה הוא היכא דמטיא ליה בשחיה אחת ואע"ג דבסימן תצ"ז איתא בשו"ע השיעור דאם צ"ל הבא מצודה ונצודנו ל"ק דכבר כתבו הפוסקים דאידי ואידי חד שיעורא הוא וע"כ אפילו בעופות שייך שיעור זה וכ"כ רש"י ר"פ אין צדין וכ"כ האו"ז וכן הוא דעת הרמב"ם שהביא בפ"ב דיו"ט השיעור דהבא מצודה ונצודנו ובפ"י דשבת הביא השיעור דמטא ליה בחד שחיה אלמא ס"ל דחדא שיעורא הוא וכ"כ הרב המגיד שם וכ"כ המאירי בפי"ג דשבת ובפ' אין צדין וכ"כ רי"ו ושאר מפרשים וכ"מ מהטור בהלכות יו"ט תצ"ז דכלל חיה ועוף בחדא מחתא ודעת התוספות ר"פ א"צ והרשב"א שם דסוברין דהבא מצודה ונצודנו שיעור אחר הוא דעת יחידאה הוא ולכך לא הבאתי דעתם. ודע עוד דבגמרא איתא דאם איכא בביבר או בבית עוקצי [פיאות להשמט רש"י] הוא בכלל ביבר גדול וכתב שם ר"ח דהני אוקימתא כולהו הילכתא נינהו וכן העתיקם הרי"ו וצריך טעמא על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי ס"ל להרמב"ם דשיעורא דשמואל [בביצה כ"ד] דהבא מצודה ונצודנו אין להשוותו רק עם הני תרי שיעורי קמייתא דתלוי בהביבר לפי גדלו וקטנו משא"כ לפי סברא דעוקצי דינא הוא דאפילו אם הביבר קטן שאין צריך להביא מצודה עבורו ג"כ הוא בכלל מחוסר צידה עדיין וכיון דהגמרא מביא מימרא דשמואל באחרונה ש"מ דלית הלכתא כהאי לישנא ועיין במאירי א"נ דנכלל במה שכתב הרמב"ם בהלכות יו"ט שאין זו צידה גמורה וכו' צריך לרדוף וכו' וה"נ בזה. עוד אמרתי להביא פה מה שיש לכאורה להסתפק בעניננו אם הכניס עוף לבית והדלת פתוחה או החלון פתוח או ביבר שאינו מקורה אפשר דליכא אפילו איסור דרבנן דדוקא היכא דהדלת נעולה דהחיה והעוף ניצודין עכ"פ במקצת רק צריך עוד לרדיפה והשתדלות משא"כ היכא דפתוח עדיין לא נצודה כלום ומלשון הרמב"ם שכתב הכניסה לטרקלין ונעל משמע כדברינו ויש לדחות דכונתו דאפ"ה פטור ובתוספתא תניא הצד צבי לחצר שיש לה ב' פתחים פטור ומשמע אבל אסור ככל פטורי דשבת דקי"ל בהו לאיסור ואין להקשות מביצה ל"ו והובא לקמן בס"ד עי"ש בבה"ל דאם הניח חור גדול מותר ואפילו במתכוין שם שאני שהדבורים היו שם מכבר וכיון דגם עתה הם יכולים לצאת לא עשה כלום משא"כ הכא דמקודם היו בחוץ והוא הכניסן בידים לפנים וכעין צידה הוא ועיין בא"ר מה שכתב בשם מהרי"ט צהלון והובא בבה"ט משמע דשרי בכל גווני בדבורים ואפשר דצבי שיש במינו ניצוד שאני:.

סעיף ב[עריכה]

(*) הצד צבי וכו':    עיין בא"ר שכתב דה"ה שאר מינים וכן משמע מרמב"ם וסמ"ג שכתבו סתמא דישן או סומא חייב וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי:.

(*) או חולה:    ובגמרא מקשה והתניא חולה חייב ומשני לא קשיא כאן בחולה מחמת אשתא כאן בחולה מחמת אובצנא [עייפות] ועיין בט"ז דרוצה לצדד דהמחבר יסבור כרש"י דדוקא בחולה מחמת אובצנא [היינו שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות כן פירש"י שם] אז חשיב כניצוד אבל בחולה מחמת אשתא חייב ובאמת מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם חולה וס"ל כהר"ח דהברייתא דפוטרת איירי מחמת אשתא [כ"כ הרב המגיד בשמו ולפלא שבר"ח שלפנינו כתוב להיפך] וכן כתב הגר"א וממילא מחמת אובצנא חייב אך אפשר דלהר"ח ג"כ אם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות ס"ל כרש"י דחשיב כניצוד והוא איירי בשאינו עיף כ"כ ובב"י משמע דהר"ח איירי בכל גווני ואיני יודע טעמו למה עדיף מחיגר וזקן וא"ל דהטעם כיון דהעייפות ממילא נסתלק לבסוף לא דמי לחיגר וזקן ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ חייב הצודה אותו דז"א דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז משום שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון גם בא"ר משמע שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות לכ"ע פטור וכ"מ ממחצית השקל ונ"א. ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב כניצוד וע"כ פטור הצודהו אח"כ איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר:.

(*) הוי צידה:    עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שכתב דכונת הרמ"א הוא רק לאיסורא בעלמא מפני שלא עשה מעשה והאחרונים תמהו עליו דלא מצינו בסימן זה שיכתבו הפוסקים דהוי צידה והכונה יהיה לאיסורא א"ו דהכונה לחיובא אך הוא מיירי היכא דעושה מעשה וכמו שכתב המגן אברהם בשם הרמב"ם וכן מוכח בכלבו להדיא שממנו מקור הדין אך הרמ"א קיצר בזה. ואם תפסו הכלב בלא הסיוע שלו ואח"כ לקח הוא מיד הכלב לכאורה ג"כ פטור מחטאת דכבר ניצוד ועומד ע"י הכלב דומיא דמאי דאיתא בתוספתא דאם צדו אחד ונתנו לחבירו השני פטור:.

סעיף ג[עריכה]

(*) אין במינו נצוד פטור אבל אסור:    גם בההיא ענינא דס"ב פטור אבל אסור הוא כמו שמוכח מדברי המ"מ שם ומכמה אחרונים [עיין בפרישה ובח"א] ולא ביאר המחבר בהדיא דסמך על מה שכתב בס"א דפטור אסור הוא וה"ה בכל דבר השנוי בענין שבת פטור לבר מהיכא דמוכח בהדיא והא דהזכירו כאן משום דרצה לסמוך לו הדין דזבובים. והנה אם חגבים מקרי דבר שבמינו ניצוד תליא בפלוגתא דרש"י והרמב"ם ופלוגתתן תליא בפירושא דברייתא דאיתא שם ת"ר הצד חגבין גזין צרעין יתושין בשבת חייב דברי ר"מ וחכ"א כל שבמינו ניצוד חייב עליו וכו' היינו חגבין וכדומה שבמינו ניצוד חייב ושארי מינים פטורים [רש"י] והרמב"ם יפרש דכל אלו אין במינן ניצוד ולכך כלל בחיבורו ופטר חגבין צרעין ויתושין מטעם זה ע"ש ולפי זה הא דתניא שם אח"כ בגמרא הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ע"כ כר"מ אתיא ולענ"ד מוכח מירושלמי לענין חגבים כרש"י דאיתא שם הצד גזין צרעין ויתושין חייב ור' יהודה פוטר וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו לצודו הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ולפי הידוע בכמה מקומות דחכמים דר"מ הוא ר' יהודה [עיין כתובות נ"א ע"ב] א"כ הברייתא הנ"ל פלוגתא דר"מ ור"י הוא ואעפ"כ מחייב ר"י על חגבים בשעת השרב ומה דקאמר דבר שדרכו לצודו ר"ל שאומרים הבא מצודה ונצודנו [בריש פ' אין צדין ע"ש] לאפוקי בשעת הטל דניצודין ועומדין הן [אך מה דמחייב רש"י לרבנן בגזין קשיא מירושלמי הזה ומצאתי בא"ר] ויש לדחוק להרמב"ם דכונת הירושלמי הוא במה שאמר וכן היה וכו' היינו לומר דבשאר מין שאין דרכו לצודו ג"כ פוטר ר"י ומה דקאמר אח"כ הצד חגבים וכו' הוא מימרא בפני עצמה ולאו דברי ר' יהודה דלדידיה פטור בחגבים אף בשעת השרב משום דאין במינו ניצוד:.

(*) ולכן יש ליזהר:    הנה הט"ז חידש כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י הגרירה כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור נמי מותר לר"ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע"י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה החריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא [ומצאתי בחידושי רע"א ביורה דעה סימן פ"ז ס"ו בהג"ה שמצדד ג"כ מתחלה כסברתנו]. ולכאורה יש להביא ראיה להט"ז מתוספות כתובות ו' דהביאו מתחלה ראיה לשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר מהא דסוכה ל"ג דממעטין ענבי הדס ביו"ט ופריך והא מתקן מנא [היינו שמכשיר ההדס לצאת בו] ומשני כגון שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא פסיק רישא הוא ומשני כגון דא"ל הושענא אחריתא אלמא כיון דלא ניחא ליה בהאי תקון שרי ודחו התוספות וכן האור זרוע בהלכות שבת סי' נ"ט וז"ל הואיל וא"ל הושענא אחריתא שרי אפילו לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי ולאו פסיק רישא הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מלתא דכלי עבד עכ"ל הרי מוכח דגם בספק אם יש על הפעולה הזו גופא איסור ג"כ הוא בכלל דבר שא"מ דמותר לר"ש ויש לדחות דשם עכ"פ תלוי הדבר בענין דלהבא שמא יצטרך לה ויהיה תקון למפרע ע"י המיעוט הזה או לא יצטרך ולא יהיה תקון ודמי קצת להאי דגרירת כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י גרירתו או לא אבל בעניננו אנו דנין על הפעולה שעושה עכשיו והדבר תלוי בספק דלשעבר אם עושה בזה מעשה איסור דהיינו אם יש שם דבר הניצוד או לא הו"ל כשאר ספיקא ובעניננו לענין זבובים אין נ"מ בזה דהכא בלא"ה אינו אלא איסור דרבנן דהו"ל דבר שאין במינו ניצוד וא"כ הוא ספיקא דרבנן ונ"מ בעלמא היכא דהוא ספיקא דאורייתא כגון שרוצה לנעול הדלת ומספקא ליה אם יש שם צבי וכדומה שנכנס מתחלה לתוכו אפשר דהוא בכלל ספיקא דאורייתא אף שאינו מכוין להצידה. אכן מצאתי ראיה לדברי הט"ז מדברי הרמב"ן במלחמות פרק כירה גבי המיחם שפינהו וכו' ומקשה הגמרא הלא מצרף וקאמר ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו הראשונים הא מודה ר"ש בפסיק רישא ותירץ הרמב"ן דלהכי אינו אסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה עי"ש וכן תירץ המאירי שם הרי דגם בדבר התלוי בספק דלשעבר ג"כ אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר כדברי הט"ז וא"ל דטעם הרמב"ן משום ספק ספיקא דא"כ אמאי אצטריך הגמרא לומר דר"ש היא אפילו לר"י יהא מותר אלא ע"כ דס"ל להגמרא דזה לא נכנס בכלל ספק ספיקא ומ"מ מותר בזה כשאינו מתכוין וע"כ כדברי הט"ז הנ"ל:.

(*) ויש מקילין:    עיין במ"ב מש"כ בשם הב"ח ומ"א והכרעת הט"ז להקל כשיש ספק אם יש שם זבובים ובפרט אם יש בהתיבה אוכלים לפי מה שכתב הפמ"ג בסק"ט דבתיבה שיש אוכלין ומשקין דבודאי לא ניחא ליה הזבובים דשם שיטנפו את האוכלין והוא פ"ר דלא ניחא ליה יש לצדד יותר להתיר ע"ש בודאי אין להחמיר אם הפריח הזבובים שראה אותם ועיין מה שכתבתי בס"ו בבה"ל מענין זה:.

סעיף ד[עריכה]

(*) ובלבד שלא יתכוין לצוד:    עיין במ"ב במה שציירתי שהיתה פריסת המחצלת מלמעלה שלא בדוחק עי"ש כ"כ המאירי ועיין בא"ר שתמה על השו"ע דלפי מה שכתב לקמיה וגם הוא בענין שאינו מוכרח וכו' דהיינו שיכולים הדבורים להשתמט ממקום צידתם ואפילו אם היה מתכוין לצודם ג"כ שרי דהרי מ"מ אינם ניצודים שיכולים לצאת והוכיח זה מגמרא עי"ש ונ"ל דהכונה במש"כ השו"ע וגם הוא בענין וכו' היינו שיש שם בכוורת חור קטן וכמ"ש התוספות והובא בב"י דבכי האי גוונא לא שרי כ"א לר"ש ודוקא בשאינו מתכוין אבל חור גדול אם היה בכוורת אפילו במתכוין שרי דהרי מ"מ אינם ניצודים כלל:.

סעיף ה[עריכה]

(*) ונעל אחד וכו':    מיירי שהבית אינו גדול דמטא ליה בחד שחיה וכנ"ל בס"א דאל"ה פטור אבל אסור ולפ"ז יש ליזהר מאד באם קנה עוף קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנכנס בשבת לתוך הכלוב שלו [הוא מקום המיוחד לסגור בו העופות] שלא לסתום את דלת הכלוב דבזה נחשב צידה גמורה ששם המקום קצר ומטא ליה בחד שחיה משא"כ כשהוא בבית ועיין לקמן בסי"ב ובמ"ב שם:.

(*) חייב:    ודוקא כשידע בעת הנעילה שצבי בתוכו אבל אם אח"כ נודע לו שיש שם צבי פטור דזה דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר דאנוס הוא ואפילו אם נתכוין אח"כ שלא לפתוח הדלת עד הערב משום הצבי גם כן אין איסור בדבר וה"ה בישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע לו שיש שם צבי מותר לו לישב ולשמור עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה [הרמב"ן בליקוטיו] ועיין בחידושי הרשב"א שם שמצדד ג"כ לבסוף כהרמב"ן וכן מוכח בהדיא בהתוספתא כרמב"ן מדקאמר הא למה זה דומה וכו' ועיין בשבת ק"ז ע"א בגמרא ולפלא קצת על הרשב"א שמסתפק לכתחלה בזה:.

(*) אין אחד וכו':    ואפילו אם היה בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו לא היה יכול לעשותו כגון שעושה באצבע אחת שצריך לסיועת האחר נמי מקרי אינו יכול וחייב [תו"ש בשם התוספות פרק המצניע וכ"כ הרשב"א והרמב"ן ע"ש]:.

סעיף ו[עריכה]

(*) ישב אחד על הפתח וכו':    נסתפקתי בישב על הפתח בשגגת שבת או שגגת מלאכה [דבמזיד מבואר לקמן בשי"ח ס"א דאסור לו לעולם ליהנות מזה] ואח"כ נודע לו אם מותר לו לישב עד שתחשך דמאי דהוה הוה ולא יתקן האיסור במה שיסתלק ומדברי התוספתא שהובא בהרמב"ן והרשב"א אין ראיה לזה ע"ש אכן מדברי הרמב"ן שהבאתי בתחלה ובפרט מדברי הרשב"א שכתב בהדיא טעם ההיתר לישב ולשמור עד שתחשך מפני שלא עבר איסור דאורייתא במה שישב מתחלה משמע דבעניננו אסור לישב כשנודע לו:.

(*) והלך לו:    עיין במ"ב שהעתקנו דברי התוי"ט לדינא שכן סוברין רוב האחרונים וכמעט כולם ודלא כהמגן אברהם שכתב דהיכא שכבר ניצוד פ"א תו לא שייך בו צידה ומותר לסגור הדלת לדידיה אם מכוין לשמור ביתו ולא לצוד העוף דאל"ה גם להמגן אברהם אסור כן כתב בספר נהר שלום ולפ"ז אם קנה עוף מחדש קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנפתח הדלת אסור לסגרו אח"כ דנחשב עי"ז צידה גמורה ויש בזה חיוב חטאת [א"ר] ואפילו אם מכוין בסגירתו הדלת לשמור ביתו לבד פסיק רישא הוא וכמ"ש במ"ב סקכ"ו וכ"ש אם מתכוין לשמור העוף שלא יצא מן הבית. ודוקא כשהבית קצר דמטא ליה בחד שחיה אבל אם הבית גדול או שהעוף כבר מורגל בבית ובא הוא מעצמו לערב למקומו דאין בצידתו לכו"ע רק איסור דרבנן וכדלקמן בסי"ב י"ל כה"ג לא גזרו על פתיחת הדלת אחרי שכבר ניצוד קצת פ"א [פמ"ג]. ובאמת אי אפשר ליזהר בזה כלל ע"כ כדי להנצל מחילול שבת ראוי ליזהר כשקונה עוף מחדש קודם השבת והבית קצר דמטא ליה בחד שחיה יהיה קשור אצלו עד אחר השבת:.

סעיף ז[עריכה]

(*) הצד וכו':    עיין במ"ב דמיירי באין דרכן להמית בנשיכתן ואפ"ה פטור עי"ש ונ"ל דבמקומות שדרכן להמית כגון נחש בא"י ועקרב בחדייב [עיין שבת קכ"א ע"ב] אפשר אפי' הוא היה מתכוין בצידתו לרפואה ג"כ פטור כיון דמצוה לבערו מן העולם כדי שלא יהרוג בני אדם וכדלקמן בס"י דומה למה דאמרינן ביומא פ"ד בתינוק הטובע בנהר פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דקמכוין למיתצד דגים וע"ש בחי' רע"א ובר"ן ס"פ האורג ויש לדחות דהכא קמיכוין רק לרפואה ולא לתועלת שניהם א"כ דומה למה דאמרינן בפסחים כ"ה לא אפשר וקמיכוין אסור ע"ש ברש"י וגם בסוף הסוגיא לענין שטיחת אבידה דעצם השטיחה הוא כראוי והיינו מן התורה כמו שכתבו הפוסקים וא"כ ה"ה הכא אף דעצם הפעולה הוא מצוה במקום שרגילין להמית אדם מ"מ גרע במה שהוסיף בכונתו ועיין:.

(*) נחשים וכו':    עיין במ"ב דזה הוא דבר שבמינו ניצוד כ"כ האחרונים מדחייב בשצד לרפואה וראיתי בס' חמד משה שתמה על הרמב"ם למה השמיט המשנה דעדיות הצד נחש לרפואה חייב ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו ר"י מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כר"ש כדאיתא בגמרא שם ובזה ניחא לי ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרמב"ם דס"ל דהלכה כר"י למה פסק דאם בשביל שלא ישכנו מותר נגד גמרא מפורשת דקאמר דאתיא המשנה כר"ש ונדחק המ"מ דס"ל להרמב"ם דשמואל פליג אדרב בזה ולפי דברינו ניחא דס"ל להרמב"ם דעיקר ראית הגמרא דהמשנה ס"ל כר"ש מדקאמרה אם לרפואה אבל הסיפא באמת אתיא ככו"ע כנ"ל. גם מה שהביא הגמרא שם ממפיס מורסא דאתיא כר"ש דמשאצ"ל פטור והרמב"ם פוסק דמשאצ"ל חייב ואעפ"כ העתיק המשנה כצורתה והמ"מ נדחק דשמואל פליג על רב בזה ג"כ נוכל לומר באופן זה בהקדם לשון הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות שבת וז"ל בהלכה י"ז המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהם מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר עכ"ד ונ"ל דכונתו הוא דכשהוא מכוין לעשות לה פה הוא מרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין ואז הוא בכלל מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה אבל אם מבקע המורסא רק להוציא הליחה אינו מרחיבה ע"כ אין זה בכלל גמר מלאכה כלל וזה הוא כונת המ"מ להמעיין בו וע"כ דין זה דלהוציא ממנו ליחה אתיא אפילו לר"ש והוכחת הגמרא דהמשנה כר' יהודה הוא רק מהרישא דמשנה דקאמרה אם לעשות לה פה משמעו שהוא מכוין בהרחבתו פי המכה לעשות לה פה כדרך שהרופאין עושין ואז הויא מלאכה הצריכה לגופה אבל אם מרחיב פי המכה ואינו מכוין לעשות לה פה אלא להוציא ליחה הוא פטור משום דהוי משאצ"ל כר"ש דאל"ה ליתני המשנה אם עושה לה פה חייב דהוי משמע אפילו כשאינו צריך לזה אבל הא דלהוציא ליחה פטור ומותר אתיא ככו"ע דאין זה בכלל מכה בפטיש כשאינו מרחיב פי המכה ודחקו להרמב"ם כל זה משום קושית בה"ג המובא בתוספות דף ג' דשמואל גופא ס"ל דמשאצ"ל חייב והכא פסק דמותר בצידת נחש ומפיס מורסא ותירוץ ר"ת דשמואל קאמר זה רק אליבא דר"ש וליה לא ס"ל חשיב ליה לדוחק. עוד י"ל דטעם הרמב"ם שהשמיט המשנה דס"ל דנחש הוא דבר שאין במינו ניצוד והמשנה אתיא כהני תנאי [בשבת ק"ו וק"ז] דס"ל דאפילו אין במינו ניצוד חייב וא"כ לדידן דפסקינן דבר שאין במינו ניצוד פטור א"כ פטור בכל גווני והוא רק איסור דרבנן וממילא כשכונתו שלא ישכנו לא גזרו רבנן וע"כ פוסק הרמב"ם דמותר לכתחלה ולאו מלתא חדתא היא דגם רש"י ס"ל בריש פרק ח' שרצים דנחשים ועקרבים הוא דבר שאין במינו ניצוד דמה שצודין אותן כדי להרגן להבריחן מבני אדם זה לא מקרי צידה ודומיא דהצד פרעוש ומה שצודין אותו לפעמים לרפואה ס"ל להרמב"ם דזה לא מקרי צידה משום דא"כ זבובין ויתושין שגם הם מועילין לרפואה כדאיתא בשבת ע"ז ע"ב ואפ"ה איתא בתוספתא ובגמרא ק"ז ע"ב דמקרי דבר שאין במינו ניצוד ואין להקשות מהא דאיתא בשבת קכ"א במשנה אר"י מעשה בא לפני ר' יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת ובפשוטו דר' יהודה קאזיל לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הרי דעקרב וה"ה נחש הוא דבר שבמינו ניצוד דאל"ה הלא יהא פטור מחמת זה ובפרט לפי המבואר בהדיא בתוספתא פי"ג דר"י גופא פוטר דבר שאין במינו ניצוד ויש לדחות דידוע מה דאיתא בשבת ק"ז ע"ב דר"א ור' יהושע פליגי בדבר שאין במינו ניצוד אי חייב או פטור וזה היה ספק לו לריב"ז רבם ולכך ניחא מה שאמר חוששני דמשמע שהיה בדרך ספק אצלו וה"ק ליה ר"י לת"ק איך אתה מיקל לכתחלה לכוף על עקרב הלא ריב"ז היה ספק לו בענין הזה לחיוב חטאת ונהי דאנו סוברין בדבר שאין ניצוד פטור אבל מ"מ יהא אסור מדרבנן:.

סעיף ח[עריכה]

(*) שמונה שרצים וכו':    עיין במ"ב שכתבתי טעם החילוק משום דניצודין לצורך עורן הוא טעם התו' ויש עוד טעם אחר בר"ן והובא במגן אברהם דהח' שרצים אין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר שרצים דדרכן להזיק וסתמייהו ניצודין כדי שלא יזיקו והוי מלאכה שאצ"ל ופטור והנה לפי דבריו אם ימצא בשאר שרצים איזה מין שאין דרכו להזיק יהיה ג"כ חייב כמו בהח' שרצים וכן כתב הפמ"ג. ודע דלדברי הר"ן יקשה קצת הא דאמר שם בגמרא ק"ז ע"א הצד א' מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהם חייב דברי ר' יוחנן בן נורי ומסקנא בגמרא דצ"ל דברי ריב"נ ומחלוקתו [היינו הרבנן החולקין על ר' יהודה] הא גם לדברי ר' יהודה דס"ל דג' מהן אין להן עור ג"כ חייב בכל הח' שרצים כיון דאין דרכן להזיק מסתמא ניצודין לאיזה צורך. ואולי נקט ריב"נ צידה בדבריו משום דדמי לדידיה צידה לחבלה אבל באמת בצידה לא פליגי ואף דזה דוחק קצת לדברי הר"ן אבל נגד זה ניחא מאד לדבריו מה דאיתא שם בע"ב בברייתא לדברי ר' יהודה הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות וכו' ע"ש היינו דבצידה חייב בכל השמונה מטעם דאין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לצורך משא"כ לענין חבלה הוא דוקא אותן שיש להן עורות ולא כל השמונה משא"כ לדברי התוספות ע"כ גם בצידה לר"י אינו חייב בכל הח' ואמאי קאמר מתחלה הצד אחד משמונה וכו'. ואגב אבאר מה דאיתא שם בגמרא מאן ת"ק ר' יהודה וכו' הא אמרינן שם לקמיה מאן תנא הצדן שלא לצורך פטור ר"ש הוא דלר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב גם בשאר שקצים ורמשים שצדן שלא לצורך חייב א"כ אמאי פטר ר' יהודה בשרצים שאין להם עורות לדעת התוספות בצידה וגם אפילו לדעת הר"ן אמאי דוקא אלו הח' וע"כ דכונת הגמרא דהאי תנא ס"ל כר"י דאזל בתר גישתא ולא ר"י ממש:.

(*) והחובל:    דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא] וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל כי הדם הוא הנפש וא"כ לא בעינן שיעורא ורוב הפוסקים הסכימו לזה היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש ונראה דמה שכתב המגן אברהם ונ"ל דחובל לרפואה והוא הקזת דם חייב לכו"ע ור"ל דהוא בכלל מתקן אף להראב"ד וגם דהוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך להתרפאות ע"י חבלה זו וכמו שביאר הפמ"ג היינו לשיטת רוב הפוסקים דחיוב חובל הוא מפני נטילת נשמה וע"כ לא איכפת לן במה שדם החבלה ניתז לארץ ויוצא לאיבוד וכמו שחייב בשוחט משום נטילת נשמה לכו"ע אף שהדם יוצא לאיבוד משום שעיקר כונתו לשחטה בצואר וזו המלאכה צריך לה לגופה משא"כ לדעת הרמב"ם דחיוב חובל אינו משום נטילת נשמה רק משום מפרק הדם ממקומו וחשיב כדש א"כ בעניננו הוא בכלל מלאכה שאין צריך לגופה כיון שאין צריך להדם וכעין מה שכתוב בסימן ש"ל ס"ח לענין חלב המצער להאשה שמותרת להוציא בידיה החלב על הארץ מטעם שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ששם איסורה לחלוב בתוך כלי הוא ג"כ משום מפרק שהיא תולדה דדש כדאיתא בכתובות ס' וע"כ כמו שכתבנו. ודע עוד דלכאורה לפי מה דפסק המחבר לקמיה דהצדן שלא לצורך פטור א"כ ע"כ דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אמאי מחייב בחובל הא הוי מלאכה שאצ"ל ואפשר דס"ל להמחבר דסתם חבלה הוי מלאכה הצריכה לגופה וכמו שכתב המגן אברהם בסימן רע"ח בשם רש"ל לחד תירוצא ע"ש. א"נ כיון דמיירי המחבר בשצריך לדם החבלה לאיזה ענין כי היכי דלא להוי בכלל מקלקל וכמש"כ במ"ב א"כ הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה עיין בתו' שבת ק"ו ד"ה בחובל עי"ש וכ"ש ליש מן הפוסקים שהעתקתי במ"ב והוא המאירי בודאי הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה לסברתו כמו שכתב בהדיא שם ע"ש. ודע דמה שכתבתי במ"ב דכל המקלקלין וכו' היינו אפילו אם היה מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל ולמאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה איסור יש בזה וראיה משבת ק"ה ע"ב בקורע על מתו דאוקמא הגמרא למתניתין במת דעלמא דהוי בכלל מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל לכו"ע עיין ברש"י ותוספות שם ואפ"ה שנה המשנה בלשון פטור דהוא אסור ככל פטורי דמתניתין דהוא אסור כדאמרינן בשבת ק"ז:.

(*) או סתם:    לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן המעיין בר"ן יראה שמחלק דבח' שרצים שאין דרכן להזיק ע"כ סתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר סתמייהו ניצודין שלא לצרכן רק כדי שלא יזיקו והוה מלאכה שאצ"ל ע"ש א"כ היה צריך להיות מותר לכתחלה מטעם זה דומיא דמה שהקיל המחבר בס"ז לענין רמשים המזיקים ואמאי כתב דפטור אבל אסור ואפשר לומר דמה שכתב המחבר בס"ז רמשים המזיקים היינו דוקא דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה מאד ולכך התירו חז"ל האיסור דמלאכה שאצ"ל משא"כ בזה ולא דמי לפרעוש דבס"ט דג"כ נשיכתו קלה אבל מ"מ הלא עומד על בשרו ועוקצו משא"כ הכא אם לא דהשרץ רץ אחריו להזיקו דבזה בודאי מותר לצודו ואפשר אפילו להורגו וכדלקמן בס"י ועיין מה שכתבתי לקמיה עוד ישוב ע"ז:.

(*) ולהרמב"ם חייב:    לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן וכנ"ל קשה אמאי כתב השו"ע דלהרמב"ם חייב הלא גם הוא מודה בהא דס"ז דהוא מותר לכתחלה ומטעם דזה הוי בכלל מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריח אותו מעליו שלא יזיקנו וא"כ בעניננו דסתם שרצים ניצודין כדי שלא יזיקו היה צריך להיות מותר לכתחלה וכן הקשה הגרע"א בחידושיו אמנם לאחר העיון נ"ל שאינה קושיא כלל דהא כל טעם הרמב"ם שמתיר בהא דסעיף ז' אף דבעלמא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הוא משום דהוי בכלל מתעסק בעלמא להנצל מנשיכתו וזה שייך רק כשמכוין בעת הצידה בשביל זה משא"כ כשצודן סתמא או אפילו שלא לצורך הואיל ומ"מ נתכוין לצוד לא יתבטל שם צידה בשביל דסתמייהו דהני שרצים ניצודין בשביל שלא יזיקו וכשתעיין היטב תמצא כל זה בלשון הצח של הרמב"ם שז"ל בפ"י הלכה כ"א אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד א' מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה עכ"ד ובדין כ"ה כתב רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינם ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' וע"ש הרי דמצריך כונה דוקא אפילו באותן המינים שדרכן להזיק ובודאי סתמא ניצודין כדי שלא יזיקו וע"כ משום דשם מתעסק אינו מונח על זה כ"ז שלא כוון בפירוש. גם בדברינו יוסר הקושיא שהקשינו לעיל על השו"ע אמאי כתב דפטור אבל אסור והא מתחלה כתב בס"ז דבשביל שלא ישכנו מותר וה"נ דכוותיה אבל לפי דברינו ניחא דלא הקילו רק כשנתכוין בשביל שלא ישכנו אבל לא כשנתכוין לצוד אף דצידה שלא לצורך היתה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור עכ"פ מדרבנן:.

סעיף ט[עריכה]

(*) ואסור להרגו:    עיין במ"ב דכתבנו דחייב ע"ז משום נטילת נשמה כ"כ המגן אברהם וכן משמע בב"י דהוא ס"ל לדינא דשחורה הקופצת שלנו הוא הפרעוש האמור בגמרא דחייב עליה לד"ה וכן משמע מביאור הגר"א [ודלא כפמ"ג דרצה לומר דמחבר ספוקי מספקא ליה] ומה שכתב בלשון אסור ולא קאמר דההורגו חייב משום דכונת המחבר הוא דאפילו באופן דעוקצו ורוצה להרגו משום זה כדי שלא יעקצנו עוד אפ"ה אסור כמו שכתב בב"י בהדיא ובאופן זה בודאי אינו צריך לגופו של הפרעוש והו"ל מלאכה שאצ"ל ולרוב הפוסקים פטור מחטאת אבל מ"מ איסורא יש לכו"ע כ"ז משמע מביאור הגר"א והוא פשוט ומה שאמר בגמרא דפרעוש חייב עליה לד"ה היינו כשצריך להן לאיזה דבר דבזה אפילו ר' יהושע דפוטר בצידה מודה בהריגה דחייב אבל כשאינו צריך להן כלל תליא בפלוגתא דמשאצ"ל ובע"כ מוכרחין לומר כן דהרמב"ן כתב בהדיא דדעת הרי"ף כר"ש ומ"מ הביא הרי"ף דההורג פרעוש חייב. ומש"כ במ"ב דאפילו עוקצו אסור להרגו כ"כ הב"י ולא דמי לצידה דמקילינן בעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסור דאורייתא כלל בזה משא"כ בהריגה דכשצריך לגופה חייב לכך לא מקילינן משום צערא בעלמא אפילו כשאינו צריך לה:.

(*) לא ימללנו:    ועיין במ"ב והנה בספר א"ז מצדד להקל במלילה וכעין זה כתב ג"כ בספרו א"ר והיינו כשעוקצו דאל"ה אסור ללקחו בידו משום צידה וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו ובלבד שלא יהרוג ע"ש והנה אף דא"ר הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב הא"ר בעצמו וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה וראית הא"ר שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה לעניננו אין ראיה כ"כ דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב הא"ר בעצמו ובספר ח"א ראיתי שהחמיר ביותר מזה דהיינו אם ספק לו אם כנה או פרעוש אל ימללנה ויש לעיין בזה:.

(*) מותר וכו':    עיין במ"ב מה שכ' לענין רמשים שנתהוו מן הגללים דאסור מדרבנן כי ידוע דהרמב"ם כלל בריש הלכות שבת דכל מקום שיאמר פטור אסור הוא ומש"כ המגן אברהם דמשמע במ"מ וכו' כבר דחה הא"ר ע"ש ויש להביא ראיה דהוא אסור מדמקשה הגמרא והרי פרעוש דפו"ר ותניא הצד פרעוש ר"א מיחייב ור"י פוטר ע"ש הרי דלפי הס"ד צידה שוה להריגה ומה שפו"ר לא היה ס"ד שיש בזה מעלה ואפ"ה משמע דהוא אסור לכתחלה דלא קתני אלא פוטר ולא מתיר [כמו שכתבו הפוסקים לענין צידה] וה"ה לענין שאר מינים ומה שמותר לענין כינה אפשר משום שנתהוה מזיעה או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי:.

(*) להרגה:    עיין במ"ב שהעתקנו בסקמ"א דברי המגן אברהם לדינא ועיין בפמ"ג שתמה עליו למה מחייב בזה הלא גם זה לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ודוחק לומר דמחובר חשיב הוייתו מן העפר ע"ש ובאמת לפי מה שמבואר ברמב"ם פ"ב ממ"א דהתליע במחובר חשיב שרץ השורץ על הארץ אף שלא פירש דעל הארץ נבראת ע"ש א"כ אין זה דוחק כלל אך לשונו מגומגם עדיין מה שכתב דמקרי שרץ גמור אטו הנולד מן הגללים ומן הפירות שהבאישו לאו בכלל שרץ הוא [עיין רמב"ם סה"מ מצוה קע"ז] ובעיקרא דדינא אני מתפלא על הפמ"ג שהחליט לומר דאף אלו שנולדים בפירות במחובר לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ור"ל והרי הן כרמשים הנולדים מן הגללים ואינם פו"ר ובאמת זה אינו דהמעיין בסה"מ ל"ת קע"ח יראה להדיא דאלו הנולדים מן הפירות יש בכחם לפרות ולרבות אף שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ והם בכלל שרץ השורץ על הארץ לבד אלו שנולדו מן הפירות אחר שהבאישו ואף דברי המגן אברהם קשים להולמם מאי איריא דנקט אלו הנולדים בפירות במחובר הלא המגן אברהם קאמר דבריו לפי דעת הרמב"ם ושם משמע דאף אלו שנתילדו בפירות אחר שנתלשו יש בכחם לפרות ולרבות כיון שלא נתהוו מעפושי הפירות ומש"כ הרמב"ם תולעים שבתוך הקטניות ר"ל אחר שהבאישו וכמו שמוכח מריש דבריו. והנה באמת לפי מה שהחליטו המפרשים והמגן אברהם מכללם דלדעת הרמב"ם פרעוש אינה פרה ורבה א"כ איך סובר הרמב"ם דפרעוש הנאמר בגמרא הוא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והלא איתא בגמ' בהדיא דהיא פרה ורבה וזו היא תימה שאין עליה תשובה ומזה גופא הוכיחו הרמב"ן והרשב"א דפרעוש הנאמר בגמרא הוא מין אחר ודוחק גדול הוא מה שתירצו עליו דכיון דנתהוו מן העפר חשיב כפרה ורבה דלשון הגמרא לא משמע הכי ע"כ נלענ"ד דדעת הרמב"ם בעניננו הוא דקאזיל לשיטתיה בספר המצות שם דאף המינים שלא נתהוו מזכר ונקבה ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות [דהיינו ע"י הטלת ביצים] וכמו שאמר שם בהדיא לענין המינים הנולדים בפירות ובזרעים דיש בכחם לפרות ולרבות וא"כ ה"ה אותם שנתהוו מן העפר ולא אמעיטו לדידי' אלא אותם שנתהוו מן העיפושים דנקראים בכלל רומש על הארץ ולא שורץ לשון ריבוי וכמו שכתב הרמב"ם שם בסה"מ ולפיכך בעניננו ג"כ דקדק הרמב"ם וכתב רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב והוא כמו שביאר שם דאלו המינים אינם פ"ר וא"כ לדידיה פרעוש שלא נתהוה מן העיפוש ג"כ פו"ר אף שתחלת ברייתו לא הוי מזו"נ כ"א מן העפר [ומה שאמר בחולין קכ"ז אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה אין אנו מוכרחין לומר בשביל זה דכל מה שנולד מן האדמה אין פרה ורבה] והנה המעיין בספר המצות שם בהשגות הרמב"ן בשורש ט' יראה דהוא חולק על הרמב"ם וסובר דכל מין שלא נתהוה מזו"נ אין בכחו לפרות ולרבות מצד הטבע ולפי שיטתו חלק בעניננו על הרמב"ם לענין פרעוש וסובר דע"כ כיון שנתהוה מן העפר אינו פו"ר והגמרא דקאמר דפרעוש פו"ר ע"כ מין אחר הוא אבל הרמב"ם דסובר דפרעוש הוא המקובל בידינו שהיא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והגמרא קאמר דהיא פו"ר נוכל לומר דמזה למד הרמב"ם דבריו בסה"מ שם דאף אלו המינים שלא נתהוו מזו"נ ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות ועוד לדעת הרמב"ן דאלו המינים שאין הוייתן מזו"נ א"א בשום אופן ע"פ חוקי הטבע להיות אח"כ פו"ר איך שקיל וטרי הגמרא לענין כנים ומקשה על דברי רב יוסף הלא בודאי הדין עם רב יוסף ואברייתא יש לו להקשות הלא כינה אינה באה מזו"נ כ"א מן הזיעה וגם מגופא דסוגיא ניחא יותר לדעת הרמב"ם דקאמר שם ר"י ע"כ לא פליגי אלא בכינה דאינה פו"ר אבל בשאר שקצים ורמשים דפו"ר לא פליגי ולפי דעת הרמב"ן אף בשאר שקצים ורמשים מצויים הרבה שאינם פו"ר כגון הנתהוים מן העפר או הנולדין מן הפירות או מן העיפוש אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דהוא כולל הכל לבד הנולדין מן העיפוש וכנ"ל וגם מתו"כ גופא משמע קצת כהרמב"ם דמתחלה הוא מרבה התולעים הנולדים בעקרי הזיתים וגם את שפרשו לארץ וחזרו ואח"כ אמר דרומש על הארץ מרבה אף שאין פו"ר ולדברי הרמב"ן דאלו המינים שלא נתהוו מזו"נ אין פו"ר הלא מקרא קמא גופא מוכח דאפילו אין פו"ר ולמה צריך קרא יתירא לזה ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממה דאיתא בביצה דתרנגולת דספנא מארעא אין ביצתה מולדת י"ל דוקא תרנגולת דטבע הבריאה להולד מזו"נ ולכן ביצתה שנולדה שלא מזכר אין בכחה להתרקם ממנה זו"נ משא"כ אלו הפרעושים וכדומה להם שדרך טבע תחלת בריאתן בכל יום להולד שלא מזו"נ גם בכחם להוליד אח"כ שלא ע"י זכר. היוצא מדברינו דאף אלו המינים שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ כגון אלו הנולדים בזרעים ובפירות בין בתלוש ובין במחובר אעפ"כ יש בכחם לפרות ולרבות וההורגם חייב ולא נתמעט אלא כינה הנולדת מן הזיעה או הנתהוה מן הגללים ומן הפירות אחר שהבאישו:.

(*) לא יהרגם:    עיין במ"ב הטעם וכתב בהגהות הגר"ח צאנזאר אבל רש"י והרמב"ן והר"ן [וכן הריטב"א] והה"מ לדעת הרמב"ם מתירין וה"ל הרא"ש יחיד לגבייהו ובמילתא דרבנן כנלענ"ד וכ"ש שהרא"ש בעצמו כתב שנהגו להקל עכ"ל וכן מוכח בשבולי לקט סי' קכ"ד דלא הביא כ"א ההיא ברייתא דרשב"א וכן מוכח באור זרוע הלכות ערב שבת שכתב דברייתא דב"ה פליגא אאידך ברייתא וכן מוכח דעת המאירי עי"ש וכתב דלא חיישינן לפרעושים שאינו מצוי לפלות מהם דמיד הם בורחים וכן בבה"ג וסמ"ג לא הביאו כ"א דינא דברייתא מוכח מכ"ז דלא ס"ל הא דהרא"ש אח"כ מצאתי בא"ר שגם הוא הביא שהרבה ראשונים מתירין בזה וע"ז סמכו העולם להקל ומ"מ סיים דירא שמים יש לו להחמיר כדעת הרא"ש והטור:.

סעיף י[עריכה]

(*) כגון נחש ועקרב:    בגמרא איתא דכשנזדמנו לו נחש ועקרב בשבת [כ"א ברי"ף ורא"ש] בידוע שנזדמנו לו להרגן וקאמר ע"ז שם דמיירי בשנשופין בו [ופירש"י כן דרך הנחש שהוא עושה כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס] והעתיקו זה הרי"ף והרא"ש וע"כ מיירי שאין רצין אחריו וקמ"ל עולא דזה הוי כרצין או אולי דאף ברצין אין מותר רק בנשופין בו ובין כך ובין כך אתפלא על מה שלא העתיקו הרמב"ם והשו"ע את זה:.

(*) ואפילו במתכוין:    עיין במ"ב במש"כ דמשאצ"ל וכו' ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דמיירי שיש חשש פיקוח נפש ברצין וכמ"ש במ"ב לכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפ"ת כיון דיש חשש סכנת נפשות כ"כ המפרשים וכעין זה כתב המגן אברהם וז"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתין ולכך אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכ"נ אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם עכ"ל משמע דדעתו דלדידן בכל מזיקין אף שאין ממיתין שרי וכמו שכתבנו במ"ב. ושממית לפי מה שכתב המגן אברהם שאינה מזקת משמע לכאורה דאפילו לדורסה לפי תומו במתכוין כשהיא מונחת על הארץ אסור ובפמ"ג משמע דשרי לדידן לפי תומו מלבד לפי דעת הרמב"ם ולא ידעתי מנין לו:.

סעיף יא[עריכה]

(*) אבל מותר וכו' שאינו מתכוין וכו':    כוון המחבר לבאר דהאי לפי תומו אינו כבסעיף הקודם והטעם עיין בב"י:.

(*) שרי משום מאיסותא:    עיין במ"ב במש"כ ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף וכו' הטעם דהא"ר חולק על המגן אברהם וסובר דרוק וליחה שוין להקל וכן משמע בדרישה ונהי דהאחרונים סתמו כהמגן אברהם עכ"פ ברצפה דבלא"ה איכא דעות המקילין וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ט יש לסמוך עליהם וגם דהוי כעין גזירה לגזירה דהיינו מרוצף אטו אינו מרוצף ואינו מרוצף שמא ישכח ויכוין להשוות גומות וכמש"כ במ"ב בס"ק הקודם ועיין פמ"ג בא"א אות כ"ד:.

סעיף יב[עריכה]

(*) לתפסם:    ל"ד לתפסם דהא אפי' לא מרדו אסור לתפסם דמוקצים וכדלעיל בסי' ש"ח אלא ר"ל לצודן להכניסן למקום צר שנצודים בו ועומדים בו ומוכנים לתפסם ועי"ל דהאי לתפסם ר"ל לדדותם בצוארם ובצדדיהם שלא בהגבהה מן הארץ דשרינן לעיל בסי' ש"ח סל"ט וס"מ [מאמר מרדכי]:.

(*) וי"א וכו':    עיין במשנה ברורה שכ' בבית גדול שיש בו שיעור צידה וטעם לדברינו דהלא שיטה זו ראיתם ממשנה דחיה ועוף שברשותו פטור דהוא ככל פטורי דשבת דהוא אסור כדאיתא בהגמי"י וכ"כ בביאור הגר"א והמשנה ע"כ בביבר גדול מיירי דאל"ה אפילו אינו ברשותו פטור וכן מוכח מהרמ"א דבכי האי גוונא איירי וכן מוכח בהדיא בהגמי"י ובספר יראים וכ"כ הפמ"ג דאף לדעת רמ"א דמחמיר היינו בחצר גדול ודברי העו"ש והט"ז הם שלא בדקדוק ועיין במגן אברהם סקכ"ו דבתחלת דבריו רצה לפרש דברי הגמי"י דאוסר בשבת אפילו ביבר קטן והקשה דדבריו סותרין אהדדי אבל לפי המסקנא שלו אין הגמי"י קאי כלל אביבר קטן אפילו בתחלת דבריו וכמו שכתב בלבושי שרד שם ועיין בר"ן בביצה שם על האי סוגיא ויבואר בזה דברי הגמ"י. ודע דכונת הרמ"א להחמיר אפילו באווזין ותרנגולין כדמוכח בדרכי משה ע"ש. והנה בעיקר הדין אי הלכה כדעת המחבר או כהרמ"א כבר כתבנו במ"ב דהאחרונים פסקו כי"א הזה ובאמת כן ראוי לפסוק כי מוכח כן מהרבה ראשונים הלא המה הרמב"ם בפ"י מה"ש דכתב בהדיא דאווזין ותרנגולין פטור וידוע הכלל דכלל בריש ה"ש דפטור שלו הוא אסור וכן הרמב"ן במסכת שבת אפילו לתירוץ בתרא שם דעכ"פ בשבת אסור וכן ראב"ן המובא בשלטי הגבורים וכן האגודה בפרק האורג (הביאו המג"א) [וכן הרוקח אע"פ שהתיר ביו"ט אווזין ותרנגולין מ"מ בהלכות שבת כתב שאסור לכתחלה בחיה ועוף שברשותו וכן רבינו ירוחם בהלכות שבת כתב דפטור אבל אסור בחיה ועוף שברשותו וכן ביראים כתב במסקנתו דהאי מתניתין דפרק ח' שרצים פטור אבל אסור קאמר וכן בהגהת מיימוני במסקנא דעתו נוטה להחמיר אלא שבאלו הארבעה לא נזכר בהדיא אווזין ותרנגולין רק סתם דחיה ועוף שברשותו פטור אבל אסור ונוכל לומר דהמשנה איירי בחיה ועוף מדבריים שגדלן בביתו ונעשו בני תרבות דע"ז גזרו רבנן שיהא שייך בהם שם צידה משא"כ אווזין ותרנגולין שהם בייתים ובאין לכלובן לערב הרי הם כפרה וסוס דלא שייך בהם צידה כלל וכמו שכתב המאירי בפ' שמונה שרצים בשם יש מן הפוסקים שסוברין כן וכן מצדד הגר"א בביאורו] לבד מהרא"ש בפרק א"צ דמשמע מדבריו דבאווזין ותרנגולין שבאין לכלובן לערב ומזונותן עליך לא שייך צידה כלל וכתב שם דגם דעת בעה"ע כן [איברא דמדעת בעה"ע אין שום ראיה דאף בשבת ליכא בהם שם צידה כלל דהוא לא כתב דבריו רק לענין יו"ט וכמה ראשונים סוברים לחלק בזה וצע"ק] וגם הרשב"א בפרק א"צ כתב דהאי פטור פטור ומותר הוא כדעת הרא"ש הנ"ל ולבדם כולם מחמירים וכנ"ל לכן מהנכון להחמיר לכתחלה כדעת רוב הפוסקים הנ"ל אם לא במקום שהתרנגולת לא עבידא לאשתמוטי מן היד וכמו שכתבתי במ"ב בשם הח"א:.

(*) דאסור וכו':    עיין במ"ב בד"ה לצוד במש"כ ולפ"ז וכו' ואפילו אם היו העופות בתוך הכלוב ונפתח הכלוב יש ליזהר שלא יסגירנו כיון שהוא מכוין בזה לצודם שלא יצאו חוצה וכן משמע בספר זכור לאברהם בשם מחזיק ברכה שז"ל לפתוח ולסגור לול של תרנגולים בשבת אסור אבל מותר להאכיל להעופות אשר בלול ביום ש"ק ע"י א"י ואם הא"י בעצמו יסגור לית לן בה עכ"ל ונראה דמיירי שהבית גדול או שהלול עומד בחצר דאם הבית קטן מותר לסגור הלול ואפילו אם הבית גדול יוכל ג"כ להאכילם בענין שלא יפתח הלול לגמרי שיוכלו לברוח:.

(*) לצוד:    עיין במ"ב במש"כ ואם הוא מתכוין וכו' הטעם דזה הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש ודומיא דמאי דפסק המחבר בסעיף ז' דאם מתעסק בשביל שלא ישכנו דמותר ומטעם דאינו צריך לעיקר הצידה כמו שפירש רש"י שם בגמרא ק"ז ע"ב וה"נ דכוותיה ולא נשאר לנו רק האיסור דרבנן שיש בזה [דשם דמקילינן לגמרי משום דבמקום הזיקא לא גזרו משא"כ הכא דהוא הפסד בעלמא עיין לעיל במ"ב סקל"ג] וגם הלא הוא דבר שאינו מחוסר צידה דהוא ג"כ רק מדרבנן כיון דהוי תרי דרבנן אפשר שיש להקל במקום הפסד ודומיא דמה דפסק המשאת בנימין בסימן ח' דאם חושש שלא יגנבו ואיכא הפסד מקילינן דחיית התרנגולת לבית שהוא צידה כלאחר יד במקום דיהיה האיסור צידה רק מדרבנן כגון שהורגלה לבוא לביתה [ולפי מה שכתבתי לעיל בסעיף ז' בבה"ל דגם הרמב"ם דס"ל בעלמא מלאכה שא"צ לגופה חייב מודה שם משום דלא הוי לדעתו זה בכלל משאצ"ל רק בשם מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריחו מעליו ולא לצודו נוכל לומר דה"נ דכוותיה] וגם נוכל לצרף לזה דעת הגר"א דפוסק כהמקילין לענין אווזין ותרנגולין שברשותו כשבאין לכלובן לערב [אמנם גוף דברי הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף להקל בהן לכתחלה משום דלא עבידי לרבויי לא ידעתי ביאורו עיין בביצה כ"ד דגם אווזין ותרנגולין עבידי לרבויי ואם כונתו דלכלובן לא עבידי לרבויי א"כ ע"כ דשאר חיה ועוף שברשותו לגמרי עבידי לרבויי וזה אינו דא"כ היה חייב חטאת כמו ביוני שובך דג"כ באין לכלובן לערב ואפ"ה חייב הצודן מטעם זה וצ"ע אך עיקר דינו של הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף שברשותו ישנו במאירי בשם איזו ראשונים שסוברין כן לחלק בין בייתים למדבריים שגדלן ונעשו בני תרבות וצריך לברר הסוגיא הנ"ל לשיטתם] אך בעופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן נראה דיש ליזהר בזה בכל גוונא כי שם אם יכניסם לכלוב שהוא מקום צר כדי לשמרם שלא יצא לחוץ הוא איסור צידה דאורייתא לפי מה שכתבו האחרונים דבהו שייך צידה דאורייתא וא"כ אף כשיכניסם רק בשביל שלא יזיקו דהוא בכלל משאצ"ל יש בזה עכ"פ איסור דרבנן לרוב הפוסקים דס"ל דבמתעסק שלא ישכנו הוי בכלל מלאכה שא"צ לגופה ועיין לקמיה מה שכתבנו אודות דין האחרונים ויהיה נ"מ גם בזה:.

(*) חיה ועוף שברשותו:    הנה דבר זה שכתבנו במשנה ברורה לענין קניית עוף חדש וכו' דין זה המציאו הראשון בעל משאת בנימין ואחריו נמשכו כל האחרונים מהא דמשני בביצה כ"ד דלפיכך אין באווזין ותרנגולין משום צידה אף דאומרים להם הבא מצודה ונצודנו מחמת דבאין לכלובן לערב ור"ל שהם באין מעצמן לכלוב ונוח לתפסן שם לפיכך הרי הם כנצודין וכפירש"י שם ואפילו אם צדן בחוץ ומזה הוציא דינו דאם העוף לא הורגל עדיין בהבית ולא יבוא לכלובו לערב שייך בו איסור צידה והיינו כשצדו מבחוץ [דאם צדו בפנים תלוי באם הוא בית גדול או קטן] ולכאורה לפ"ז אם אין לו כלוב בביתו לתרנגולים והבית הוא גדול דלא מטא ליה בחד שחיה א"כ ממילא אין נצודים לשם ואף בעוף שהורגל לבוא לביתו יהיה שייך בו צידה דאורייתא כשצדו מבחוץ [ועל תוך הבית לא ציירתי דאפשר דכיון שהוא תוך הבית אף שהבית גדול דבעלמא שייך בו שיעור צידה אינו שייך לומר שם הבא מצודה דכיון שהורגל בו אפשר שנוח לתפסו שם כך וקושית הגמרא מתחלה לא היה כ"א על מה שמשמע מסתמא דברייתא דאפילו הצדן בחוץ פטור] ודוחק לומר דהברייתא איירי דוקא במי שיש לו כלוב בבית ועוד האיך פסיק הגמרא ואמר הני באין לכלובן וכו' לימא הכא במאי עסקינן כשבאין לכלובן לערב וגם חתול יוכיח דמשמע מהפוסקים דיש לו דין חיה ועוף שברשותו אם גדלה בבית ונעשית בת תרבות והרי חתול במקומותינו אין דרך לעשות לה כלוב ויש לדחות דכונת הגמרא דלפי שהורגל מעצמו לבוא לביתו בערב אין זה בכלל מחוסר צידה ומה שאמר לכלובן דבר ההוה נקיט וכל חיה ועוף שברשותו הם בכלל הזה אף שאין לו שום כלוב בביתו ומה שפירש"י שם ונוח לתפסן שם לאו דוקא כשהיא בכלוב דה"ה כשבאת לבית שהיא מורגלת בו נוח לתפסה ולא הוי בכלל מחוסר צידה וזהו הטעם מה שפסק המשנה חיה ועוף שברשותו פטור ולא חילק בין יש לו כלוב עבורם או לא ומה שהקשה הגמרא שם בתחלה והרי אווזין ותרנגולים וכו' היה על מה שפטרה הברייתא בצדן מבחוץ וכמש"כ בתחלה. גם בח"א לא הזכיר כ"א התנאי שחוזר לביתו בערב. ודע עוד דאם קנה עוף מחדש ועדיין לא הורגלה לצאת ולבוא להבית כי לא הניחוה לצאת חוצה ואם תצא מן הבית לא תדע לחזור לעצמה רק בתוך הבית הורגלה לבוא לכלובה לערב נ"ל פשוט דבתוך הבית יש לה דין חיה ועוף שברשותו ואין בה צידה דאורייתא אבל אם יקרה שתצא לחוץ דינה כמו שאר עופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן.

עוד אמרתי להביא בכאן מה שהקשה בספר חמד משה על דברי המ"ב ומ"א לענין עוף חדש וז"ל הח"מ שם בסי' תצ"ז מה שכתב המגן אברהם דאותן שקנה מחדש ולא הורגלו וכו' ל"נ לי כלל דמ"מ באין לכלובן לערב ומזונותן עליו ואם לא יבואו לכלוב זה יבואו לכלוב אחר. ול"נ שאין קשה כלל על המ"ב ומ"א דגם הם מודים דאם קנה עוף מחדש אצל אחד בעירו במקום קרוב אין בה צידה דאורייתא למי ומי שיצודה כשהיא בחוץ דאף שלא הורגלה לבוא לביתה החדש עכ"פ הורגלה לבוא לכלובה הישן אם יניחוה וכנצודה ועומדת דמיא ותדע דאטו דין המשנה דחיה ועוף שברשותו פטור איירי דוקא כשצדן הבעה"ב ולא אחר והא ודאי ליתא אלא ודאי כיון שהחיה ועוף הוא ברשות איזה אדם הויא כנצודה ושוב אין בה צידה דאורייתא לכל ולא מיעטו מכלל זה אלא שור שמרד [וכן מוכח לשון הירושלמי בשבת פרק ח' שרצים על המשנה דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינן ברשות אדם חייב א"ר יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב ואף דאמרו שם בביצה דוקא כשמזונותן עליו כונת הגמרא הוא כיון דזה המין מזונותיו על האדם הוי ליה בעלי תרבות וכבהמה הוא [עיין בר"ן וברש"י] ולא שייך בו צידה] וא"כ ה"נ בעניננו אף שקנה אותה ממנו אדם אחר מ"מ הויא כנצודה ועומדת כיון שיש לה מקום שרגילה לבוא שם לערב ואם צדה עתה בחוץ הבעה"ב הראשון היה פטור אף שקנה אחר ממנו א"כ ה"ה הבעה"ב השני וכל אדם. ולא איירי המ"ב ומ"א כ"א כשקנה אותה במקום רחוק שלא תכיר את מקומה הראשון לבוא בעצמה. וכתבתי זה לעורר לב המעיין ועדיין אינו ברור למעשה. והגה קשה לי לפי מה שחדשו האחרונים האי דינא ל"ל להתוספתא פי"ג דשבת לחלק בין אווזין ותרנגולין ליוני שובך ויוני עליה ליפלוג באווזין ותרנגולין גופא בין אותן שהורגלו לבוא אצלו ובין אם קנה אותם מחדש וי"ל דניחא ליה יותר לאשמועינן רבותא ביוני שובך אף דהם ג"כ באין לכלובן לערב וכדאמרינן בביצה שם אפ"ה חייב:.