ביאור הלכה על אורח חיים שיז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים שיז |

סעיף א[עריכה]


(*) הקושר וכו':    דע דקשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו ואין מתקיים בתמידות וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא] ואפילו אם הוא עשוי באופן חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש קשר שאינו של קיימא כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות וראיה ממאי דתניא בתוספתא [והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה] דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ודע עוד דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול להתירו באחת מידיו וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה כי רבנן פליגי על ר"מ שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי] וסברי דחייבין והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו הפוסקים הנ"ל ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק וע"כ באופן דהוי מעשה אומן דאל"ה לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד ואפשר דכונתו שהוא חזק מאד היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו כדרך האומן היודע אופן תיקון עשייתו ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו י"ל דהרא"ש ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר מעצמו ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר לכתחלה ע"ש ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו ולפענ"ד צע"ג בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו היינו באותן האנשים שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי כדמוכח שם בגמרא עי"ש ברש"י ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים משא"כ בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה וכמו שהביא המגן אברהם בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים דקשר אפילו שאינו ש"ק שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך אסור ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור ואח"כ מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר שנראה לו כן ברור ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין עושין ציצית בשבת יחשוב שלמ"ש יתירו מיד עי"ש שנדחק בזה מאד ולדברינו ניחא וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר מצוה יחשוב להתירו במוש"ק ולדברינו דהוא איסור דאורייתא ניחא וכאשר תעיין היטב בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב תמצא כדברינו אך לענין איסור הוא ברור ופשוט דאסור ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל דעלמא וכ"ש בזה:.


(*) וקשר וכו':    עיין ברמב"ם פ"י מהלכות שבת שהעתיק כמה ציורים לדין זה והוא נובע ממשנה דריש פרק ואלו קשרים דז"ל שם קושרת אשה מפתחי חלוקה אע"פ שיש לו ב' פתחים [ר"ל ויכולה לפושטה וללובשה בדוחק אף אם לא תתיר אח"כ אלא קשר אחד והו"א דחד קשר בטולי מבטלה ולא תתירנו. גמרא] וחוטי סבכה אע"פ שהיא רפויה [סבכה נקרא מה שהיא לובשת מלמעלה על השער לכסות והרבותא היא דהו"א כיון שהוא רפוי משלף שלפא לה מלמעלה ולא תתיר הקשר ויהיה ממילא קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה שלא תנתק ומתרת אותו] ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש ונודות יין ושמן אע"פ שיש לו ב' אזנים [היינו האזנים שכופלין לתוכו וקושרין ובאחת מהן יכול להוציא היין והו"א דחד מינייהו בטולי מבטל ליה ולא יתירנו. שם] וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר עכ"ל וכל אלו הדברים נזכרים שם במשנה להתירא לכתחלה ולהרמב"ם הטעם דכל אלו הדברים אינם נעשים קשר אומן רק קשר הדיוט וגם עשוי להתירו הא אם עושה אלו הדברים בקשר אומן [היינו בקשר אמיץ שלא יהיה ניתר מעצמו בשום אופן] אף שדרכן להתיר בכל יום ג"כ היה איסור לכתחלה ולרא"ש וש"פ אין חילוק בזה דקשר כזה אין עליו שם קשר כלל:.


(*) שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו':    כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:.


(*) דינו כמו וכו':    עיין בב"י שכתב הנה הרא"ש כתב דיראה לו שאינו מחויב במתיר כ"א במתיר ע"מ לקשור קשר של קיימא דומיא דציידי חלזון שהיה במשכן וכתב הב"י ע"ז דמדרבנן אף להרא"ש אסור בכל גווני. ודע דהרבה פליגי על הרא"ש בזה רש"י בפ' כלל גדול דף ע"ד ע"ב בד"ה שרי חד וכמו שהביאו התוספות בשמו בדף ע"ג ד"ה הקושר וכן הרמב"ם בה"ש הלכה ח' המפריד את הפתיל וכו' עי"ש וכמו שכתב בספר מעשה רוקח וכן בספר תפארת שמואל על הרא"ש כתב דהרמב"ם והסמ"ג פליגי ע"ז עי"ש היטב דדבריו נכונים מאד ולפי דבריו שם יוכל הר"ח לסבור ג"כ כרש"י בזה ואזדא הוכחת התוספות הנ"ל שכתבו דלהר"ח בעינן מתיר ע"מ לקשור וגם מהירושלמי אין שום ראיה. והנה בעיקר הדין צ"ע לי על דברי הרא"ש דאף דאם נימא דבעינן בזה דומיא דמשכן הלא גם בקורע דאיתא במשנה בהדיא דבעינן ע"מ לתפור ומשום דבמשכן כן היה כדאיתא בגמרא ואפ"ה קי"ל דה"ה בקורע ע"מ לתקן וכמו שמוכח בסוף סימן ש"מ עי"ש וע"כ הטעם משום דכיון שיש תיקון ע"י קריעתו כקורע ע"מ לתפור דמי א"כ ה"נ בשיש תיקון ע"י התרתו הקשר כמתיר ע"מ לקשור דמי. וגם לפי דבריו מאי מקשה בדף קי"ב הברייתות אהדדי בהיתר רצועות מנעל לימא הא דתני חייב במתיר ע"מ לקשור והא דתני אסור במתיר שלא ע"מ לקשור אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור:.


(*) או שקשר רסן בהמה:    ומה דאיתא לעיל דקשר הגמלים חייב מיירי שבעל הגמל עשה הקשר דהוא מעשה אומן וכאן באדם דעלמא שהוא מעשה הדיוט:.


(*) בראש אחד של חוט:    וה"ה של חבל סמ"ג שם ועי"ש בביאורו מהרא"ש דבראש החוט של תפירה ג"כ די בקשר אחד [ובמרדכי פרק ואלו קשרים איתא בהדיא הכי] ומה דאיתא בגמרא והוא שקשרן ואינו חושב המשנה רק מלאכת תופר מפרש מהרא"ש דמיירי בשקשר שני ראשי החוט יחד:.


(*) דינו כשני קשרים:    עיין במ"ב מש"כ דזהו מעשה אומן ואף דבסמ"ג שם לא איירי כלל מענין מעשה אומן כי הוא לא העתיק במלאכת קושר שיטת הרמב"ם דמעשה אומן מ"מ כיון דחזינן דסובר הסמ"ג דקשר אחד שבראש החוט מתהדק שפיר ונקרא קשר מדאורייתא כמו ב' קשרים בעלמא סובר הרמ"א דלענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא:.

סעיף ב[עריכה]


(*) ודוקא שיוכל להחזירו וכו':    עיין במגן אברהם וט"ז שהשיגו ע"ז וכתבו דט"ס הוא ומפני חומר הקושיא אפשר קצת לתרץ דאף דבד"מ הארוך העתיק דברי התוספות והרא"ש עי"ש בהגהותיו פה חזר מזה וסתם להלכה כדעת הגהות מרדכי בפרק במה טומנין דז"ל פסק רשב"ם דרצועות מקטורן וכו' ובלבד שיהא שם באותו ענין שלא נצטרך לחוש שמא יתקע כגון שהנקב גדול שיכול להחזיר בלא טורח אלמא דס"ל דבמקום שהחזרה הוא בלא טורח תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ולהדקו [ומה שמצויין תוספות והרא"ש אין הציונים מהרמ"א בעצמו כידוע] ומקור לסברא זו נראה שיצא להגהות מרדכי ממה דאמר שם בגמרא מ"ז ע"ב דאם היה רפוי מותר דלא גזרינן ביה שמא יתקע ע"ש בר"ן וריטב"א ולדברי התוספות דס"ל דאפילו בנקב רחב יש חשש שמא יתקע ע"כ דס"ל דשם אין רגילות לתקוע עיין בהג"א שם ועיין בא"ר שכתב דגם מדברי מרדכי ואגודה משמע דס"ל דברחב תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ומ"מ למעשה נראה דאין לזוז מדברי התוספות והרא"ש דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילין לקשור וכמו שהעתקתי במ"ב בשם האחרונים שגם הטור ורבינו ירוחם העתיקו שיטת התוספות והרא"ש לדינא:.

סעיף ד[עריכה]


(*) אבל לא בחבל:    נקט חבל סתם להורות דאפילו חבל דגרדי אסור וכרבנן דר' יהודה בגמרא קי"ג שכן פסק הרמב"ם עי"ש במ"מ וכן משמע דעת המ"מ גופא וכן פסק הרי"ו והרע"ב וראיתי בספר א"ר שכתב דבסה"ת פוסק כר"י ולא מצאתי שם מזה מאומה וגם ממרדכי אין ראיה מוכרחת לזה:.


(*) שאינם קבועים:    עיין מ"א שהעתיק בשם התוס' שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה והנה משמע לפ"ז דלדעת הכלבו שהובא לעיל בס"א בהג"ה דיותר מיום אחד מקרי של קיימא קצת ואסור לכתחלה גם בזה אסור ומ"מ למעשה אין להחמיר בזה דלשון זה הועתק גם בהרבה ראשונים והם הרשב"א והר"ן והריטב"א והרב המגיד וכולם הסכימו בזה ומזה סעד גדול להקל במקום הצורך דאפילו יותר מיום אחד לא מקרי של קיימא כלל עדיין:.

סעיף ה[עריכה]


(*) עניבה מותר וכו':    ר"ל אפילו מהדקו יפה ודעתו שיתקיים כן תמיד עיין בריש פרק ואלו קשרים בגמרא. ואגב אבאר עוד דין אחד שראיתי ברמב"ם והעתקתי במ"ב לענין עשיית קשר ממאכל בהמה וז"ל הרמב"ם שם כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר עכ"ל ויש להקשות דלכאורה סותר את עצמו דלקמיה בהלכה וי"ו כתב דמותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה ומקור הדין כתב הרה"מ דהוא נובע משבת קנ"ז דאיתא שם ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת והלא שם איתא דקשרו את המקידה בגמי וע"ש ברש"י דהכונה בגמי לח וא"כ לדברי הרמב"ם הנ"ל אין שם קשר ע"ז כלל וכנ"ל וא"כ מאי ראיה מייתי שמותר לעשות קשר שאינו של קיימא מדאורייתא [היינו להרמב"ם אפילו הוא מעשה אומן] לדבר מצוה וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דלא כרש"י אלא דהמעשה היה בגמי יבש שאינו ראוי שוב למאכל בהמה וס"ל דבגמי יבש יש בו משום קשר עכ"פ מדרבנן היכא דעושה מעשה אומן ואפשר עוד דאית ביה ג"כ איסור דאורייתא היכא דעושה ג"כ קשר של קיימא ולרש"י שכתב דהמעשה היה בגמי לח דחזי למאכל בהמה אפשר דס"ל באמת דלא היה שם קשר כלל ע"פ דין ואפילו קשר דרבנן וכמו שפירש"י דלא מבטל ליה ומה שאמר אח"כ מדבריהם למדנו שקושרין בשבת היינו גוף הדין דקשר שאינו של קיימא כלל מותר לכתחלה ולא איירי בקשר שהוא של קיימא קצת דאסור בעלמא מדרבנן ולהתירו כאן משום צורך מצוה וכן צידד בספר בית מאיר לדעת רש"י וכמו שכתבתי בשמו במשנה ברורה. והנה לפי מה שביארנו ותירצנו דברי הרמב"ם יקשה מאד דברי הח"א דמתחיל בס"ח בדברי הרמב"ם ומסיים דבריו לשיטת רש"י ועיין בסימן שכ"ד ס"ד בהג"ה דמוכח דגם באוכלי בהמה יש קושר ומתיר וכן משמע מלשון רש"י שבת קנ"ז ע"ב ד"ה בגמי וכן משמע דעת הרמ"ך המובא בכ"מ בפרק עשירי מהלכות שבת עי"ש:.