שולחן ערוך אורח חיים רלא א
שולחן ערוך אורח חיים · רלא · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אאם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהריים – יישן.
- הגה: בוכשניעור משנתו, אין צריך לברך "אלהי נשמה" (בית יוסף). ויש אומרים שיקרא קודם שיישן ג"ויהי נועם" (כל בו).
ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום דיותר משינת הסוס, שהוא שיתין נשמי. ואף בזה המעט – לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך.
וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג ו), ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמיים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו – אינו משובח, האלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו.
וכן אפילו לישב ובסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו – להשלים חפצו ותאותו – אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמיים.
וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו – אם עשה להנאת גופו אינו משובח; אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.
וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאוותו או להנאת גופו – הרי זה מגונה. ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו – אינו משובח, אלא זיתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו, או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו.
וכן בשיחה חאפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.
כללו של דבר: חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך – יעשהו, ואם לאו – לא יעשהו. ומי שנוהג כן, אעובד את בוראו תמיד.
מפרשים
(א) ויהי נועם: משום סכנת המזיקין (מהרי"ו בדיניו סי' ו' וב"י סי' רל"ט בשם סמ"ג):
(ב) בסוד ישרים וכו': אינו משובח ומ"מ טוב הוא דמתוך כך בא לשמה:
(א) בוראו תמיד: עי' שו"ת דב"ש סקל"ח איזה דרך ישרה אם לעסוק בתורה ובתלמידים כל ימיו ויהנה מאחרים או יהנה מיגיע כפו ויעסוק בתורה בשבת לבד.
(א) אם א"א לו - עיין לעיל בסימן ד' סט"ז ובמשנה ברורה שם:
(ב) וכשניעור משנתו - אפשר הטעם דנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם שהקב"ה מחזיר הנשמות לבני האדם בבוקר:
(ג) ויהי נועם - משום סכנת מזיקין. וכתב הלבוש שאין נוהגין כן:
(ד) יותר משינת הסוס - עיין לעיל בסימן ד' סט"ז מש"כ במ"ב בשם המחצית השקל:
(ה) אלא יתכוין שיאכל - וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת השם יתברך [ח"א]:
(ו) בסוד ישרים אינו משובח - ומ"מ טוב הוא דמתוך כך בא לשמה:
(ז) יתכוין שיהיו לו בנים - ועיין עוד כונות אחרות בסימן ר"מ ס"א ואחר כונת הלב הן הדברים ורחמנא לבא בעי:
(ח) אפילו לספר בדברי חכמה - וכ"ש אם סיפורו הוא בעניני משא ומתן צריך שתהיה כונתו לשם מצוה דהיינו שיהיה לו במה להתפרנס כדי שלא יבוא ליד גזל. ואפילו אם הוא עשיר גדול שדי לו בממונו לפרנס עצמו ובני ביתו כל ימי חייו ג"כ יצוייר לפעמים במה שמשתדל להרבות עסקיו דבר מצוה כגון שכונתו להרבות בצדקה וגמ"ח עי"ז או שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם שכל זה הוא בכלל צדקה ומעולה ממנה כמו שכתב הרמב"ם ומובא ביו"ד סימן רנ"א[2] וע"ש שהמחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מלאכה כדי שישתכר ולא יצטרך לבריות לשאול הוא מקיים בזה המ"ע דומטה ידו עמך והחזקת בו:
(*) בכל דרכיך דעהו: כתב בתשובת דבר שמואל סימן קל"ח שאלה איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אם לעסוק בתורה ולהרבות גבולו בתלמידים כל ימי השבוע וליהנות מאחרים או ליהנות מיגיע כפיו ומלאכה נקיה כל ימי השבוע ולעסוק בתורה לבד כל יום השבת [ואין כונתו שלא ילמוד כלל כל ימי השבוע דהא פשיטא דמחוייב האדם עכ"פ לקבוע עתים לתורה בכל יום כמבואר בסימן קנ"ה ובסימן רל"ח וביורה דעה סימן רמ"ו אלא כונתו על יתר העת שביום איך יתנהג. וגם שאלתו הוא דוקא אם העסק שלו הוא נקי מתערובות גזל ורבית ואונאה דאל"ה אין זה ספק כלל אחד דעסקים כאלו שוב אין נקרא נהנה מיגיע כפו אלא מיגיעת אחרים ועוד דמוטב להתבייש בעוה"ז ולקבל מאה מתנות ולא לעבור פעם אחד על לאו דאורייתא של לא תגזול] ואעתיק בקצרה עיקר תשובתו לשואלו הלא ראתה עינו הבדולח מה שכתוב בטור יורה דעה סימן רמ"ו בב"י ובב"ח ובט"ז ובש"ך בשם ספר ים של שלמה ומכולם האריך למענתו מהר"י קאר"ו בספרו כ"מ הלכות ת"ת פ"ה וכו' אך הנראה לע"ד שאפילו הרמב"ם ז"ל יסכים בנידון דידן להתיר דאין דנין אפשר משאי אפשר וכיון שכפי צורך השעה והמקום א"א לזה האיש החפץ בחיים להתקיים תלמודו בידו לזכות בו את הרבים כ"א בסיפוק צרכיו ע"י אחרים הרי הוא ככל המון הדיינים והחכמים שהיו מקבלים שכר מתרומת הלשכה כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות והרמב"ם ז"ל פסק כן בהלכות שקלים פ"ד וז"ל מגיהי ספרים שבירושלים ודיינים שדנים את הגזלנים נוטלין שכרן וכו' ואם לא הספיקו להם אע"פ שלא רצו מוסיפין להם כדי צרכן להם ונשיהם ובניהם ובני ביתם. ואיך יעלה על הדעת שיורה בכגון זה הרב ז"ל שיותר טוב לאדם לאחוז בסכלות וחסרון החכמה כל ימיו אשר הוא גרמא לכמה נזקין ומכשלות תלמוד המביא לידי מעשה ולמנוע טוב מבעליו מפני היותו נהנה מאת אחיו וע"ש עוד מה שהאריך בענין זה ולפלא על הבה"ט שלא העתיק רק השאלה ולא התשובה:.
פירושים נוספים
- ^ צ"ל ביו"ד סימן רמ"ט - ויקיעורך
- ^ צ"ל ביו"ד סימן רמ"ט - ויקיעורך