שולחן ערוך אורח חיים סג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע צריך לעמוד בפסוק ראשון:

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

היה מהלך כו' צריך לעמוד כו'. כתבו התוספות ר"פ היה קורא מצוה מן המובחר לעמוד כשהו' מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד עכ"ל. ולפ"ז נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי ממילא ה"ה נמי לענין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר אבל אם יושב בעגלה אע"ג דכ"כ בסי' ב' דגם בזה הוה כמהלך לענין שלא ישב בקלות ראש מ"מ כאן דעיקר הטעם מחמת שאינו יכול לכוון וזה שיושב בעגל' שפיר יוכל לכוון ורמב"ם כתב בזה מי שהוא מהלך ברגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך עכ"ל למד מו"ח ז"ל מדנקט ברגליו ש"מ דאם רכוב ע"ג בהמה אינו בכלל זה כמהלך ולעד"נ דלא בא למעט רק הולך בספינה או בעגלה אבל לא רוכב ע"ג בהמה מטעם שכתבתי:

עוד למד מו"ח ז"ל מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך שהוא ל' מיותר אלא דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה דנראה כעושה כב"ש ול"נ לע"ד כן כלל דליכא קפידא אלא ביושב ועומד דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה דהא בישיבה יש טפי כוונה אלא ע"כ משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך ע"כ הוא כב"ש משא"כ במהלך ועומד דעושה כן משום דמכוון טפי בזה ב"ה מודים דשפיר עבד אלא שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון ותו לא צריך אבל אם רוצ' לעשות שיהיה לו כוונה אפי' אח"כ תע"ב וזה מוכח דהא ר"י ס"ל בגמרא כל הפ' כולה בעמידה ואי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כב"ש הא בפ' שמע קאמרי ב"ש בבקר יעמדו אלא ע"כ דאין קפידא במה שעושה כב"ש אלא ביושב ועומד כדפי' והרמב"ם דנקט דשאר קורא כשהוא מהלך נזהר שלא תאמר הואיל והוכרח לעמוד בפסוק ראשון יעמוד עד כל פרשה קמ"ל דא"צ כנלע"ד ברור:


 

מגן אברהם

(ד) בפסוק ראשון:    אבל מכאן ואילך אסור לעמוד דנרא' שעושה כב"ש וכשיושב בעגל' או רוכב כיושב דמי לענין זה שיוכל לכוין בפ' ראשון ועס"ח עכ"ל הב"ח ומיהו יש פוסקים שצריך לעמוד כל פרשה ראשונה שלא יהא כקורא עראי א"כ אין איסור במי שעומד כל הפ' ע"ס נ"ח ס"ג וסי' ע' ס"ד:
 

באר היטב

(ד) ראשון:    וה"ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט"ז ופר"ח. אבל הב"ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע"ש. עוד למד הב"ח מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא"כ במהלך ועומד דבזה ב"ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ"כ המ"א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב"ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע"ל סי' נ"ח סעיף ג'.
 

משנה ברורה

(ט) היה מהלך — אע"ג דלעיל ס"א משמע דמן הדין מותר לקרות כשהוא מהלך מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד בשעת פסוק ראשון דהוא עיקר ק"ש לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה יושב ובדיעבד אם קרא כשהוא מהלך אינו צריך לחזור ולקרות [פמ"ג]:

(י) צריך לעמוד — ר"ל להתעכב במקום אחד ומותר לקרותה בין בעמידה ובין בישיבה ואפילו לק"ש של ערבית דדוקא אם משנה מעמידה לישיבה אסור לק"ש של ערבית משום דנראה שעושה כב"ש משא"כ מהליכה לישיבה. ויושב בקרון או בספינה אינו צריך לעמוד דיוכל לכוין היטב עיין בש"ת ובפמ"ג. וברוכב על הבהמה יש דיעות בין האחרונים ונכון להחמיר:

(יא) בפסוק ראשון — וברוך שם כמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא ויש מחמירין עד על לבבך. ומשם והלאה מותר לקרותה בהליכה או בעמידה:

(יב) בפסוק ראשון — עיין סקי"א דה"ה בשכמל"ו ואם לא כיון בו ג"כ צריך לחזור ולקרות בכונה:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש