משנה ברורה על אורח חיים סג

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים סג |◄

סעיף א

(א) מהלך — עיין לקמן בס"ג:

(ב) פרקדן — ואפילו מוטה מעט על צידו ג"כ אסור מפני שנראה כמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה:

(ג) שכבר שוכב — ר"ל ופשט כל מה שעליו ואיכא טורח לעמוד ולחזור וללבשם אבל אם שוכב בחלוקו צריך לעמוד ועיין בבה"ל:

(ד) ואינו יכול וכו' — אבל אם יכול על צידו אפילו רק בפסוק ראשון לבד מחוייב לעשות כן וכ"ש אם יכול לקרותה בישיבה:

סעיף ב

(ה) מי שרוצה וכו' — דהלכה כב"ה דס"ל דהא דכתיב ובקומך אין הכונה בעמידה כדעת ב"ש אלא בזמן שדרך בני אדם לקום ממטתם ואסור לו להחמיר לעשות כב"ש ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד [פמ"ג עי"ש ועי' בספר מטה יהודא]:

(ו) להחמיר — כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:

(ז) לעמוד — דוקא בזה הוא דאסור משום שנראה לכל דמשום חומרא קעביד אבל אם עומד יכול לישב דאז אינו נראה דמשום חומרא קעביד רק משום דצריך לישב ודוקא בשחרית אבל בערבית אין לו להטות ולישב כשעומד דנראה דעושה כב"ש:

(ח) נקרא עבריין — כדאמרינן בפרק כירה דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. כתב א"ר בשם מהרש"ל דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה:

סעיף ג

(ט) היה מהלך — אע"ג דלעיל ס"א משמע דמן הדין מותר לקרות כשהוא מהלך מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד בשעת פסוק ראשון דהוא עיקר ק"ש לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה יושב ובדיעבד אם קרא כשהוא מהלך אינו צריך לחזור ולקרות [פמ"ג]:

(י) צריך לעמוד — ר"ל להתעכב במקום אחד ומותר לקרותה בין בעמידה ובין בישיבה ואפילו לק"ש של ערבית דדוקא אם משנה מעמידה לישיבה אסור לק"ש של ערבית משום דנראה שעושה כב"ש משא"כ מהליכה לישיבה. ויושב בקרון או בספינה אינו צריך לעמוד דיוכל לכוין היטב עיין בש"ת ובפמ"ג. וברוכב על הבהמה יש דיעות בין האחרונים ונכון להחמיר:

(יא) בפסוק ראשון — וברוך שם כמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא ויש מחמירין עד על לבבך. ומשם והלאה מותר לקרותה בהליכה או בעמידה:

(יב) בפסוק ראשון — עיין סקי"א דה"ה בשכמל"ו ואם לא כיון בו ג"כ צריך לחזור ולקרות בכונה:

סעיף ד

(יג) לא יצא — אפילו אם קודם שהתחיל לקרות נתכוין לקיים בהקריאה המ"ע דק"ש מ"מ כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב:

(יד) וחוזר וקורא — בלחש שלא יהיה נראה כמקבל שתי רשויות ח"ו ועיין לעיל בסימן ס"א במ"ב סקכ"ב. ואפילו אם כבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע ואח"כ נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שמע דאם לא יקרא רק הפסוק ראשון הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן בסי' ס"ד. ואם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע יגמור עד ויאמר ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע ויחזור לפרשת ויאמר:

(טו) מודה הכא — דאע"פ שאין מתכוין לצאת בזה ידי המצוה עכ"פ צריך כוונת הלב בכל פסוק ראשון כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים:

סעיף ה

(טז) מתנמנם — וה"ה אונס אחר המבטל כונתו יצא דהרי עכ"פ קרא כולה אבל אם נשתקע בשינה ולא קרא לא יצא דהרי עכ"פ צריך לקרותה כולה. ודע דיש ג' דיעות בין הפוסקים י"א דרק פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה וי"א דכל הפרשה ראשונה הוא מן התורה וי"א דגם השניה הוא מן התורה ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן ק"ש ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב ובשערי תשובה שם:

סעיף ו

(יז) לא ירמוז — ואפילו לדבר מצוה אסור לרמוז וכ"ש שאסור לשאוף טאבאק בק"ש:

(יח) בפרשה ראשונה — ויש מחמירין גם בפרשה שניה אך לדבר מצוה לכו"ע מותר לרמוז בפרשה שניה אבל להפסיק להדיא לא עיין לקמן בסימן ס"ו:

סעיף ז

(יט) עד שיקרא וכו' — משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות ק"ש וכן מבואר בהדיא בסי' ס"ו בב"י בד"ה ומ"ש רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א בט"ז סק"א וצע"ג:

אין על סעיף ח

סעיף ט

(כ) על כתיפו — ואפילו אם המשא הוא של ד' קבין דלגבי תפלה אסור לקמן בסימן צ"ז ס"ה לגבי ק"ש מותר: