שולחן ערוך אורח חיים נט ד

^ידברכת יוצר וערבית אומר ^טועם השליח ציבור בנחת.

הגה: וימהר לסיים ^טזקודם השליח ציבור ^יזויענה אמן אחר ^יחשליח ציבור (הגהות מיימוני פרק א' מהלכות ברכות רוקח סימן רי"ח) ומיהו אם לא אמרה רק ^יטשמעהּ משליח ציבור יצא דברכות אלו השליח ציבור מוציא היחיד אף על פי שהוא בקי מיהו אין השליח ציבור מוציא היחיד בפחות מי' (הר"י פרק מי שמתו).

ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק (ועיין לקמן סימן ס"א):

מפרשים

מגן אברהם

עריכה

(ה) בפחות מי': כ"כ בד"מ בשם תר"י פ"ג דברכות וז"ל שם אף על גב שעם שבשדות דאניסי ש"ץ מוציאן מתפלה אפ"ה מק"ש אין נפטרין אלא בשמיעה ובעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' עכ"ל ומביאו ב"י בסי' ס"ט משמע דאיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפלה אינו יוצא וכמ"ש סי' קכ"ד אלא מיירי כשאינו בקי ואפ"ה בק"ש בעי עשרה וכ"כ האבודרהם ור"מ אלשקר סי' י', וכ' בכ"מ פ"ח מה' תפלה והא דאמרי' סופר מברך ובור יוצא צ"ל שאני ברכת הנהנין עכ"ל, ובר"ן פ' הקורא עומד לא הבין כן ולכן הקשה על הגאונים מ"ש, ומ"מ בשאר ברכות לכ"ע שאינו בקי לא בעי י'. וכ"מ בהג"א ספ"ג דר"ה עמ"ש ס"ס ו' וסי' תקס"ד:

ביאור הגר"א

עריכה

ס"ד ברכת כו'. כ"כ הרא"ש שכן היה נוהג מפני חסרון כוונה ומפסיד כל הברכה כיון שלא שמע אבל בקריאה אין מפסיד כמ"ש ברפ"ב מכאן ואילך מצות קריאה ועתוס' דר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון כו' בירושלמי כו':

בנחת כו'. כ"מ מהתוספתא הנ"ל לפי' הג"מ שפי' עונין בקול רם אבל הרא"ש אין מפרש כן שמדבריו מ' שלולי חששא הנ"ל לא היה מברך ומ' שבימיו לא היו מברכין אלא הכל שומעין מש"ץ והוא היה חושש לכך ממנו נשתרבב מנהגנו והתוספתא אתיא כפשטיה כמש"ש כל אלו היה כו' מ' שהשאר לא היו אומרין והטעם שהיה אומר כ"ז כמש"ל בסי' מ"ט בשם הרא"ש לפי שא"י להוציא י"ח בע"פ וכמ"ש בטור שם אלא אומר בנחת לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ:

וימהר כו'. כמש"ל ר"ס נ"א:

ומיהו כו' דברכות כו'. כמ"ש בתוספתא ואף ר"י לא היה אומר אלא קדושה והר"ן כ' במגילה שם בשם הגאונים אין פורסין כו' ר"ל אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא שאף בשנים א' פוטר את חבירו חוץ מבהמ"ז דבעינן שלשה ע"ש הטעם וכ' הטעם משום קדושה שבהן ואף בערבית לא פליגי רבנן בתקנתן וכ' וזהו באינו יודע מוציאו בפחות מי' חוץ מקדושה שבו וכמ"ש בבהמ"ז בפר"ז דברכות וכ"כ תר"י בפ"ג דברכות משום קושיא הנ"ל דס"ל דקדושה זו יחיד אומרה ע"כ פי' דאין נפטרין אלא בעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' ורומז מ"ש בפ"ג דירושלמי לא מסתברא בק"ש שיהא כל א' משנן בפיו וע"ל סי' תקצ"ד בהג"ה ועמ"א:

ולא יענה כו'. כמ"ש הטעם דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו:

וע"ל כו'. ששם פסק כדעת הרא"ש ורמ"ה לענות אמן והטעם משום דברכות אינן על ק"ש כנ"ל אבל ברמב"ם כ' שאחר אהבה רבה אין לענות אמן אחר עצמו וצ"ל משום ה"ט כנ"ל ועב"י:

באר היטב

עריכה

(ד) מיו"ד: דוקא בק"ש ותפלה אבל בשאר ברכות כגון ברכת הנהנין ודומיהן לא בעי עשרה דאיתא בברכות סופר מברך ובור יוצא. מגן אברהם.

(ה) ס"א: דשם נתבאר דעונין אחריו אמן.

משנה ברורה

עריכה

(יד) ברכת יוצר — וה"ה לכל הברכות דק"ש:

(טו) עם הש"ץ — דאף דמדינא יכול לכוין לצאת בברכת הש"ץ אפילו הבקי דדוקא בתפילה אין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד משום דרחמי נינהו וצריך כ"א לבקש רחמים על עצמו מ"מ יהא רגיל לומר עם הש"ץ בנחת שכיון שהם ברכות ארוכות אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה. והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת ועיין בבה"ל:

(טז) קודם — דבאמצע אסור לענות אמן כמו שנתבאר בסימן ס"ו:

(יז) ויענה אמן — אבל ב"ה וב"ש לא יאמר דאפילו בפסוקי דזמרה לא יפסיק לזה וכמו שכתב המ"א בסימן קכ"ד:

(יח) אחר ש"ץ — וה"ה אם שמע סוף ברכה מאדם אחר בין ברכה זו ובין ברכה אחרת:

(יט) שמעה מש"ץ — ודוקא אם כיון לצאת והש"ץ התכוין להוציאו וכדלעיל בסימן ו' ס"ד:

(כ) אלו — של ק"ש וה"ה לכל הברכות וכדלעיל בסוף סימן ו' [ועיי"ש בפר"ח ובסימן ח' ס"ה עי"ש במחצית השקל ובארצות החיים וסימן רי"ט ס"ה וסימן רצ"ח סי"ד,] לבד מברכות של תפילה דאין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד:

(כא) שהוא בקי — ואפילו אם יצא כבר מוציא וכדלקמן בסימן ס"ט וה"ה בכל הברכות וכדלקמן בסימן תקפ"ה ובסימן תרצ"ב לבד מברכת הנהנין דמי שיצא אין יכול להוציא את האחר שהוא מחוייב עדיין בברכה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ואפילו למי שאינו בקי:

(כב) היחיד — אפי' אם אינו בקי:

(כג) בפחות מיו"ד — וזהו דוקא לענין ברכת ק"ש וגם בברכת השחר הלבוש מחמיר כברכת ק"ש [ועיין בבה"ל] אבל שאר ברכות כגון ברכת המצות וברכת הנהנין אפילו יחיד מוציא את היחיד אפילו לבקי וכדלעיל בסימן ח' אך בברכת הנהנין יש כמה חילוקים דבברכה ראשונה של הלחם והיין לכו"ע הדין כמו שכתבנו וכדאיתא בריש סימן קצ"ג ס"א אך צריך שיקבעו א"ע לזה דהיינו שישבו יחד ולענין בהמ"ז אם רק שנים אכלו מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו אם לא שאחד אינו בקי ואז יוציא אותו הבקי וכדאיתא בסימן קצ"ג עי"ש ובשארי דברים חוץ מפת ויין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה יש דיעות בין הפוסקים אם אחד יכול להוציא חבירו וכדלקמן בסימן רי"ג עי"ש:

(כד) דהוי הפסק — בין ק"ש להברכה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו אבל בברכת יוצר אור גם הוא מודה לדינא להרמ"א בזה דאם סיים קודם הש"ץ יש לענות אמן אחריו ועיין בבה"ל:

(כה) סי' ס"א — בס"ג בהג"ה דשם נתבאר דגם בברכת הבוחר המנהג לסיים קודם הש"ץ ולענות אמן אחר הש"ץ וכמו שכתב בד"מ בסימן זה והטעם דברכות ק"ש אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אקב"ו לקרות שמע אלא ברכות בפ"ע הן ותיקנו לברך אותם קודם ק"ש לכן אין חשש במה שמפסיק בינם לק"ש ועיין באחרונים שהעתיקו כולם את דברי הרמ"א לדינא דאם סיים ברכת הבוחר קודם הש"ץ יש לענות אמן אחר הש"ץ אך לכתחלה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו ועיין בדה"ח שכתב דאין לענות אמן אחר ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע:

ביאור הלכה

עריכה

(*) עם הש"ץ: עיין במ"ב. ועיין בטור וב"י שכ' בשם תשובת הרא"ש דאם היה מכוין לדברי ש"ץ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה שכל שהוא סומך על הש"ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר ולא יפנה לבו לדברים אחרים שאל"כ לא יצא אבל כשהוא קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כונה יצא. וצע"ג מה לפי דקי"ל שומע כעונה והוי כאלו אמר ממש בפיו וכדמוכח ברכות דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה כדאשכחן א"כ אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו דילג באמצע מאי הוי והא כתב הרשב"א בברכות פ"ק והובא מקצתו בסימן קפ"ז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות דיצא ידי חובתו ולא אמר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים בהן כגון מה שאמרו ברית ותורה ומלכות בבהמ"ז וכגון הזכרת יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכל כיו"ב. וא"ל דחשבינן מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו הפסיק ממש בפיו כמו דחשבינן כל הברכה כאלו אמר בפיו וידוקדק בזה קצת לשון הרא"ש שהפסיק עיי"ש. אבל ז"א חדא דאפי' הפסיק ממש באמצע ברכה ארוכה אין הדין ברור דצריך לחזור ולברך עיין בנשמת אדם כלל כ"ה ועוד דבשלמא תחלת הברכה וסופה ששמע מאחר שהוציא בפיו והתכוין להוציאו בזה ניחא מה דחשבינן ליה ג"כ כאלו הוציאו בפיו אבל מה שבאמצע פנה לבו לד"א איננו כ"א הרהור בעלמא ואפילו מאן דאית ליה הרהור כדבור דמי הוא רק במחשב במחשבתו איזה תיבות של ק"ש או תפלה וכיו"ב אבל לא הרהור בעלמא באיזה דבר וגם הרא"ש בעצמו פסק בפ' מי שמתו דהרהור לאו כדיבור דמי. ואולי דכוונת הרא"ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר וכעין מה שכתב הב"י בסימן נ"ח בשם הרשב"א על מה שאמרו הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא עי"ש:

(*) בנחת: ועיין במ"ב. ונ"ל דלא אמר הרא"ש ד"ז כ"א בזמנו שהיו נוהגין עדיין העולם לצאת בברכת הש"ץ וכמו שכתב הגר"א ע"כ הוא שהחמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ כמו שמובא בטור כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלא"ה לא יצאו בברכתו וכמו שכתב הר"י בפ' מ"ש והובא בסימן זה במג"א סק"ה מה שא"כ כהיום שנהוג שכ"א מברך לעצמו ברכת ק"ש:

(*) בפחות מיו"ד: עיין במ"ב במש"כ לענין ברכת השחר בשם הלבוש והוא בסוף סי' ו' הביאו מ"א שם בסק"י והמג"א בסימן זה סק"א פליג עליו דכתב דלכו"ע בשאר ברכות שאינו בקי לא בעי יו"ד והפמ"ג שם כתב דאפשר דהלבוש מיירי דוקא בבקי ואפילו בבקי תמה עליו הפמ"ג בסימן ח' מנין ליה לחלק זה מברכת המצות דקי"ל דמי שיצא מוציא ולא בעי י' עיי"ש ועיין בח"א בכלל ה' דסתם כדברי הלבוש ומשמע מניה דהלבוש מחמיר בכל גווני ובאמת כן משמע בלבוש בסימן נ"ט ס"ד ועיי"ש ג"כ טעם לזה:

(*) ולא יענה אמן: לכאורה נוכל לומר דכוונת הב"י הוא דוקא אם הוא מתפלל בשוה עם הש"ץ וה"ה אם הוא מתפלל ביחידי ובא לאפוקי מאותן הנוהגין לענות תמיד אמן אחר הבוחר כמו שנזכר בטור בסימן ס"א ובאופן זה גם אחר ברכת יוצר אור אין לענות דהוי עונה אמן אחר עצמו אבל אם סיים קודם הש"ץ אפילו אחר ברכת הבוחר צריך לענות אמן אחר הש"ץ ובזה לא חיישינן להפסק וכן נראה שהבין כן הברכ"י והש"ת וכן משמע קצת בב"י סוף ד"ה ומשמע וכו' שמסיים שם בדעת הרמ"ה וכוונת הרמ"א במה שסיים ועיין וכו' היינו במה שכתב שם דאפילו ביחידי לא חיישינן להפסק בזה אבל יותר נכון לאמר מדסתם הב"י בשו"ע להורות דדעתו שלא כהרמ"ה רק דדברי ר"י כפשטן דאפילו סיים הבוחר קודם הש"ץ לא יענה אמן על הש"ץ משום הפסק וכתירוץ הראשון של הב"י עיי"ש וזה אין שייך רק בברכת הבוחר אבל אחר יוצר המאורות יש לענות אמן אם בדיעבד סיים קודם הש"ץ אבל לכתחלה צריך לסיים בשוה עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אמן וכן סובר בב"י עי"ש [דלא כדעת הרמ"א פה בהגה"ה] וזה שכתב רמ"א ועיין וכו' היינו דנוהגין הכל כדעת הרא"ש לסיים אף ברכת אהבה רבה קודם הש"ץ ולענות אחריו אמן וכמו שכתב בד"מ וכן משמע בביאור הגר"א כפירוש השני הזה שכתבנו שכתב בסקי"ב ששם פסק כדעת הרא"ש והרמ"ה וכו' משמע דדעת הב"י בשו"ע לחלוק גם על הרמ"ה ולפענ"ד בב"י אין שום ראיה שיסבור בעצמו כהרמ"ה רק שמביא ראיה ממנו לדבריו וסבר הב"י דיותר טוב שיסיים בשוה לצאת ידי הכל ובזה יוסר תמיהת השערי תשובה להמעיין:

פירושים נוספים