שולחן ערוך אבן העזר לה יא
<< · שולחן ערוך אבן העזר · לה · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת השליח, ואינו יודע אם קדש לו אשה או לא קדש -- הרי זה בחזקת שקדש, שחזקה שליח עושה שליחותו. והואיל ואין יודע איזו אשה קדש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו, שמא אמה קדש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה שליח, אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח, הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קדש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.
- הגה: וכן אם באו הקרובות ואמרו: לא נתקדשנו, ועמדו ונשאו, מותר באשה זו, דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פרק המקבל). יש אומרים דהוא הדין אם צוה לקדש אשה פלונית, ומת השליח, נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ויש חולקין בזה: (תוספות פרק המקבל). (ריב"ש סימן פ"ב).
מפרשים
(כג) שחזקה שליח עושה שליחותו: אף שאין חזקה גמורה דהא אין ביד השליח לקדש לו אשה דאולי לא תאבה מ"מ לחומרא מיהא הוי חזקה כדאית' בגמרא:
(כד) שהן ערוה עמה: והן שבעה נשים הנאסרות לאדם ע"י אשתו כנודע (כמבואר לעיל סי' ט"ו סעי' ט"ו):
(כה) ועמדו ונשאו: ודוק' עמדו ונשאו דאיסור' ודאי לא עבדו אבל באומרות בעלמ' לא מהמנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו התו' והר"ן משום קנסא דלא היה לו להכניס עצמו בספק איסור ובחשש תקלה והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית (ועיין לקמן ס"ק כ"ז):
(כו) וה"ה אם צוה לקדש לו אשה פלונית: דין זה פשוט דודאי אמרי' כאן חזקה לחומר' וכ"ש הוי מדין ראשון שאם אנו אוסרים לו כל הנשים שבעולם מכ"ש שאוסרים לו קרובי האשה שצוה לקדשה ומיהו כאן מודים התו' והר"ן לדברי הרמב"ם דבאמיר' בעלמ' כשבאה האשה ואמרה לא נתקדשתי מותר בקרובותיה דלא שייך כאן למקנסיה דהא לא צוה לקדש רק אשה פרטית וכ"כ הריב"ש להדיא:
(כז) ויש חולקין בזה: הרב בד"מ כתב שהחולקים הם (התו' בגיטין דף ס"ד ע"א בד"ה אסור בכל הנשים שבעולם) שכתבו טעם האיסור משום קנס משמע הא ייחד אשה לשליח אין לאסור ולא דק בדברי התו' דהתוס' כתבו שקנסא בעלמ' הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים ואין לאסור עליו כל הנשים שזה בודאי חומרא גדולה היא שהשליח לא קידש רק אשה אחת ואלו נאסר עליו כל הנשים דבר זה הוא קנס דלא אזלינן בתר רובא וגם החזקה אינה חזקה גמורה לומר שהחזקה שהשליח עשה שליחותו דאין ביד השליח לקדשה שמא לא תתרצה האשה וממיל' לא היה ראוי לאסור כל הנשים עליו אם לא מטעם קנס אבל כשצוה לקדש אשה פלונית ואנו אסורין עליו קרובי אותה אשה מן הדין הוא ולא מטעם קנס דאין כאן חומר' גדולה ובודאי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אף שאין בידו לקדש לו אשה ואפילו לקולא היה בדעת המקשה לומר גבי גט דחזקה שליח עשה שליחותו וגירש את אשתו כדאית' בגמר' שם מכ"ש לחומר' והוא ברור ופשוט בעיני:
(כח) שחזקה שליח עושה שליחתו: היינו לחומרא אמרינן חזקה זו ולא לקולא, והא דקי"ל לענין עירוב אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו כמ"ש באורח חיים סימן ת"ט משום עירוב הוא מדרבנן כמ"ש בערובין דף ל"ב, ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרינן ספק ספיקא שמא לא קידש את"ל קידש שמא לא זו היא שקידש ולית' דהא הוי ספק ספיקא א' בגופו ואחד בתערובת ולא מהני ספק ספיקא כזה בא"ד:
(כט) שהן ערוה עמה: היינו ערוה דאורייתא ולא שניה וכ"כ רש"י בנזיר דף י"ד דאסור בז' נשים כמ"ש בסימן ט"ז וכן בפרישה וח"מ ולא כט"ז:
(ל) וכן אם באו הקרובות ואמרו: הטעם דאסור בכל הנשים אף על גב דליכא כאן חזקה גמורה דהא אין ביד השליח לקדש אותה בע"כ כתבו תוס' הטעם הוא משום קנס הואיל עשה שליח לקדש אשה סתם ולא פירש איזה אשה יקדש לו לכן קטנה שהלך אביה למ"י לא חיישינן שמא אביה קיבל קידושין לה, והרמב"ן כתב דאסור בכל הנשים ע"פ הדין משום חזקה שליח עושה שליחתו והא דקטנה שהלך אביה למ"י מותרת ולא חיישי' שמא אביה קידש אותה משום דיש לה חזקת פנויה אבל איש זה אסור בכל הנשים משו' קרובתה שמא קידש אמה או אחותה וחזקת קרובתה לא מהני לזו ואם אמרו הקרובים דאינה מקודשת תלי' נמי פלוגתא זו להרמב"ן מהני ולשיטה ראשונה לא מהני אמירה שלהן משום קנס ונ"מ בפלוגתא זו אם קידש אשה שיש לה בת או אם או אחות לשיטות תוס' הוי קידושין גמורים ולרמב"ן אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו והוי ס"ק שמא קידש אחותה או בתה או אמה:
(לא) וי"ח: הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובתו וליתא דע"כ לא כתבו תוס' זאת אלא לאסור בכל הנשים אז אינו אסור אלא מצד הקנס אבל אם צוה לקדש אשה פלוני' ויש ספק שמא השליח קידש אותה אסור בקרובותי' ע"פ הדין וכבר קדמוני בזה הח"מ וכ"כ בט"ז אם צוה לקדש אשה פלוני' והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת אפילו לשיטות תוס' דאמירה לא מהני היינו משום קנס אבל בכה"ג דלא שייך קנס מהני אמירה שלה וכן הוא דעת הח"מ:
שחזקה שליח כו' בזה מתורץ למה לא יהיה מותר בכולן מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש שמא לא זו היא ע"כ יאמרו שחזקת השליח שבודאי קידש כנ"ל:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ח ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרי' ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא שקידש וליתא דהא הוי ס"ס א' בגוף וא' בתערובת ולא מהני ס"ס כזה בא"ד עכ"ל. כאן לא הבין דברי הט"ז דהט"ז לא כתב אלא ואת"ל קידש שמא לא זו היא ולא כתב שמא לא זו היא שקידש רק הוא הוסיף מדעתו מלת שקידש בדברי הט"ז לפי הבנתו בדברי הט"ז ובאמת אין תמוה גדול מזה איך שגג בדברים הידועים דהאיך יאמר ואת"ל שקידש שמא לא זו היא שקידש דמשמע אלו היה ודאי זו היא שקידש היתה אסורה עליו רק שמא לא זו היא אדרבה אלא ודאי זו היא שקידש היתה פשיטא מותרתצ כיון דקידש בשבילו ודוחק לומר דהחשש הוא שיצטרך לקדש שנית ויהיה לעז על קידושי שליח כמ"ש בש"ע סי' ל"ו סעיף ו' דהא אין כאן בירור שהשליח קדשה א"ו כך הוא פירושו שמא לא זו היא קרובתה רק זו שקידש וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש תרצה לאסור אני אומר לך שמא זו היא שקידש ומותרת עכד"ה:
בת או אם כו' בפרישה נסתפק אם דוקא באיסור תורה קאמר ולא בשניות דדדנן ול"נ דגם שניות בכלל וראיה מדאמרי' הבאין לה בת ולא אחות דמותרת ופרכינן פשיטא ל"צ דאית לה השתא כו' כמ"ש כאן דבתר עשיות השליח אזלינן ולא משני דקמ"ל דאע"פ שיש לה קרובות שניות דמותרת דאין איסור אלא ביש לה בת כו' דזה איסור דאורייתא א"ו דבזה אין חילוק בין דאורייתא לשניות:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ט שהן ערות אמה היינו ערות דאורייתא ולא שניות. וכתב רש"י בנזיר דף י"ב דאסור בז' נשים וכן היא בפרישה וח"מ ולא כט"ז עכ"ל. אבל הט"ז מביא ראיה ע"ז דאף שניות אסורות ולא כפרישה שנסתפק בזה ומה שכתב הב"ש מרש"י דנזיר אינו מוכח משם כלל דרש"י כתב שם דאי נסב אותו איש איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה שקידש לו שלוחו וכן כולן אסורות לו כדאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות ומכח זה כתב דלרש"י שרי בשניות מדלא קאמר אלא שבע עריות אבל אין מוכח כלל דרש"י נקט רק קצת מינייהו דהרי כתב סתם כדקאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו ז' עריות והמקדש משמע כל מי שמקדש שום אשה אוסר עצמו בז' עריות א"כ תידק מיניה דשניות מותר לעולם א"ו דקצת מינייהו נקט ואדרב' איכא למימר דדינו ככל המקדש דאסור בכולן מדלא קאמר סתם דאוסר עליו ז' עריות דהוי משמע בשליח זה אסר עליו ז' עריות וקאמר כדאמר התם המקדש כו' משמע דדינו ככל המקדש דאסור בכול' עכד"ה):
הקשו התוס' דכל הנשים יאסרו לישא לכל איש דשמא היא נתקדשה לשליח זה ותירצו דמדינה אין כאן איסור כיון דלא אתחזק איסור' אלא דקנסו למשלח זה שעשה שליח בה לקדש אשה סתם ולא קנסו אלא לו אבל הנשים נאמנות לומר לא נתקדשנו לפיכך מותרת להנש' לאחר ולא לזה המשלח משום קנס:
ועמדו ונשאו כו' דבזה שנתברר כל כך שלא נתקדש אז מותר הפנויה גם למשלח:
(יט) עמה: היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח"מ ב"ש.
(כ) בשעת שליחות: יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א"א הוי מקודשת או דילמא ל"ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר"ם מינץ סי' ל"ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח"כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ"ח עכ"ל כנה"ג דף ס"ג ע"ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י"ב ע"א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע"ש ברש"י ובתוס' ודו"ק.
(כא) ונשאו: דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא"ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס"ד ע"א ותוס' נזיר דף י"ב ע"א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע"ש ועיין ב"ש.
(כב) בזה: הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' בגיטין דף ס"ד דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח"מ וט"ז וב"ש חולקים על רמ"א בזה ע"ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח"מ ב"ש.