תשובות ריב"ש/פב
עוד שאלת ראובן שעשה שליח לקדש לו בעיר אחרת ואותו שליח קדשה לראובן כדת וכראוי שחזקת שליח עושה שליחותו וברכו ברכת ארוסין ובאה האשה ההיא עם השליח למקום ראובן להנשאלו. האשה ושליח אומרים שנתקדשה לראובן ע"י שליח היצטרך הבעל לקדשה פעם שניה בידו ולברך ברכת ארוסין פעם אחרת קודם שתכנס לחופה אם לאו ואמרת כי בזה הדרך ממש בא מעשה לידך כמיורק"ה ורצית לברך ברכת נשואין ולא הניחך החכם רבי וידאל אפרים זצ"ל עד שיקדשנה הבעל פעם שניה בידו ואתה אמרת לו והלא כבר קדשה השליח בעדו ואם יקדשנה הבעל שנית הרי אתה נותן דופי וספ' בקדושין הראשונים שנעשו ע"י שליח ויאמרו שקדושין ע"י השליח לא שמן קדושין והוא השיב לך כי הראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו כי המקדש אשה ע"י שליח צריך לקדשה פעם שניה בידו ממה שאמרו חז"ל (בפ' האיש מקדש מא.) מצוה בו יותר מבשלוחו אמנם שלא להוציא שם שמים לבטלה שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא צוה שלא להזכיר שם שמים בברכה רק שיאמר ברוך אתה השם ולא ברוך אתה יי' ועוד אמרת שעתה בא מעשה כזה לידך והיית אומר שיקדשנה הבעל בעצמו שנית מאחר שהשליח לא הביא שטר עדות ממקום הקדושין שנתקדשה אע"פ שהשליח והאשה אומרים שנתקדשה שם מן השליח בעד משלחו כראוי ושטר השליחות נעשה בכאן כהוגן:
תשובה אין ספק שכיון שהאש' והשליח שניהם אומרים שנתקדש' כהוגן למשלח על ידי השליח הרי היא מקודשת לו ואינה צריכה קדושין אחרים אע"פ שאין עידי הקדושין בפנינו הגע עצמך איש ואשתו שבאו ממדה"י ואין אנו מכירין בהן הוא אומר זאת אשתי והיא ג"ה אמרה זה בעלי היעלה על לב איש שנפרישם זה מזה עד שיבאו עידי הקדושין לפנינו או עדים אחרים שיעידו שהיא אשתו בנדון זה ג"כ השליח במקום הבעל קאי דשלוחו של אדם כמותו והרי זה כאלו הבעל עצמו אומר שנתקדשה ואין אנו צריכין בזה לחזקת שליח עושה שליחותו כי הטעם ההוא לא נזכר אלא בשאין השליח לפנינו ולא ידענו אם עשה שליחותו אם לאו לענין שמיד שעשה הוא שליח סתם לקדש לו אשה ומת השליח ולא נודע אם קדש לו אשה אם לאו או איזו אשה קדש לו אסור המשלח בכל הנשים שבעול' לפי שחזקת שליח עושה שליחותו ושמא קדש לו השליח אשה שהיא קרובה לזו שיקדש עתה הוא וזאת היא ערוה עליו מחמת הראשונ' שנתקדשה ע"י השליח ואינו מותר אלא באשה שאין לה קרובה שתהא זו אסורה עליו מחמת קדושי השליח וכן אף אם יש לה קרובה כגון שהיתה הקרובה ההיא אשת איש בשעת מנוי השליח שכיון שהמשלח לא היה יכול לקדשה גם השליח לא נעשה שלוחו עליה כמו שמתבאר כל זה במס' נזיר (פ' הריני נזיר יב.)והביא הרי"ף ז"ל אותה השמוע' בהלכו' (בפרק האיש מקדש) ולדעת הרמב"ן ז"ל מותר גם בכל הנשים שיאמרו קרובותיהן לא קדשנו השליח לפי שכיון שהן בחזקת פנויות אין חזקת שליח עושה שליחותו מוציא אותן מידי חזקתן כיון שהן בפנינו ואומרות שלא נתקדשנו שאם לא תאמר שכל הנשים תהיין אסורו' לינשא לאחר שמא קדשן שליח לזה אלא שחזקתן מועילה להן וכיון שהן מותרות לינשא מחמת חזקתן גם קרובות שלהן מותרות למשלח *(א רמ"א אה"ע סי' לה סעי' י"א:) כמ"ש זה הרמב"ן ז"ל (בפ' התקבל) וכיון שהעושה שליח סתם ומת אסור בכל הנשים על הדרך שנתבאר מטעם חזקת שליח עושה שליחותו גם העושה שליח לקדש לו אשה ידועה מיד נאסר בקרובותיה מטעם חזקה זו כל שיש לספק שקדשה השליח עד שתאמר היא לא נתקדשתי ואם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי הנה המשלח אסור בקרובותיה מפני דברי השליח שהוא כמותו בזולת טעם חזקת שליח והיא מותרת בקרובי המשלח שהרי היא אומרת שלא נתקדשה ואע"פ שאין השליח כבעל דבר לגמרי דהא אפסיקא הלכתא בקדושין (מג.) שהשליח נעשה עד והאומר לב' צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עידיו היינו משום דאילו נוגע בדבר ואין לו הנאה בעדות זו אבל מ"מ הרי הוא כמותו בכל עניני השליחות ולזה היה דעת מי שסובר שאין השליח נעשה עד לומ' שהוא כבעל דבר לגמרי אע"פ שאינו נוגע בדבר ובזה לא נפסקה הלכה כמותו אמנם כל מה שהשליח אומר בענין השליחות הרי הוא כאלו אמרו המשלח וכיון שאומר שקדשה למשלח נאמן אף אם אין העדים לפנינו דהא בההיא דמת השליח שאסור בכל הנשים אין עדים שקדש לו אשה ואע"פ כן אסור בהן דחזקת שליח עשה שליחותו וקדשה כראוי וכ"ש כשהשליח אומר שקדשה למשלח שהוא נאמן ואין אנו צריכים לעדים שיעידו שנתקדשה בפניהם וראיה לזה מדאמרינן (פרק התקבל סד.) אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין מי נאמן פי' נתן גט ביד שליש והבעל אומר הפקדתיו ולא הי' יכול למסרו לאש' בלא רשות והשליש אומר שליח הולכה עשאני ולגרושין לתלו לי ויש מפרשים שהאשה עשאתו שליח לקבלה וכן פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ר"ה אמר בעל נאמן דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה דמיירי שהבעל והאשה שניהם בעיר אחת ור"ח אמר שליש נאמן דהא הימניה ופסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל (בפ' י"ב מה' גרושין) כר"ח כפשטא דבריית' דמותבי' מינה דקתני השליש נאמן משניה' ולא שני לן בין איסורא לממונא כדקתני בה וכן לגיטין ולא משגחינן למאי דדחי' ומפרשי' לגיטי ממון וכן בסמוך מקשי תלמודא להדי' ולהימניה לשליש משמע דקיי"ל כרב חסדא ואפי' ר"ה לא פליג אלא בשניהם בעיר אחת הבעל והאשה מטעמא דאם איתא דלגרושין לדידה הוה יהיב לה ואם התם שהיא בחזקת אשת איש ואין עדים שנתן הגט בתורת גרושין והבעל טוען לפקדון השליש נאמן ואע"פ שאין האשה יודעת אם לפקדון אם לגרושין דהא אמרינן התם דמוד' ר"ה דאי אמרה קמאי דידי יהבי' ניהלי' ללרושין מהימנא כ"ש וכ"ש בנדון זה שידענו שהשליח נעשה בעדים לקדש ואומר שעשה שליחותו והביא האש' עמו ומודה לדבריו והמשלח אינו מכחישם הדבר ברור שאין צריך קדושין אחרים להחזיקה במקודשת ואף על גב דהתם הגט בידו הכא נמי האשה עמו שאומרת כדבריו ועוד שחזקת שליח עושה שליחותו מסייעם ועוד דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי. איברא ודאי שאם בא אחר וקדש' חוששין לקדושי' *( רמ"א שם ס"ג:) ועד שיבואו עדי' ויעידו בקדושי השליח דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספיק לבטל קדושי שני דהא אמרינן התם (בפ' התקבל) דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדש' בשע' נשואין לרוחא דמילת' כיון שאין כאן עדי' בקדושי השליח הרשות בידו ואין מונעים אותו אבל לברך ברכת ארוסין לא אם לא בלא הזכרת שם שמי' *( רמ"א אה"ע סי' לד ס"ב:) דהוי ברכה שאינה צריכה והוי אסורא ועד אחד נאמן באסורין ומה שאמר לך ה"ר וידאל אפרים ז"ל שהראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו שהמקדש ע"י שליח צריך לחזור ולקדש הוא בעצמו בשעת נשואין ממ"ש (בפרק האיש מקדש) מצוה בו יותר מבשלוחו תמהני פה קדוש כמו הראב"ד ז"ל איך יאמר דבר זה כי שם לא אמרו אלא כשבא לקדשה בתחלה מצוה בו יותר מבשלוחו אבל אחר שנתקדשה בשלוחו ויש עדי' כאן מה מצו' יש לחזור ולקדש' וכבר היא מקודשת ועומדת. ואין זה כי אם פעל הבטלה ויגיעה לריק דומיא דמאי דמייתי עלה כי הא דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא שאם הי' חרוך או מלוח על ידי אחרי' לא הי' מחריך או מולח שנית אמת שראיתי בבלנסיא"ה שהיו נוהגין כן ולא מטעם זה אלא שהיו אומרי' שכיון שנהגו לעול' לקדש בשעת הנשואין אם לא יקדש עתה יחשבו שאינה מקודשת שאין הכל יודעין בקדושי השליח ולא היו מזכירין שם שמים בברכת ארוסין שניים זולתי על היין שטועמים ממנו גם בברצלונה נהגו כן ע"פ הרב רבינו נסים ז"ל אבל מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל היה מלעיג על זה מה תועלת לברך אחר שא"א להזכיר בה שם שמים. ומה שאמרת שמצאת סיוע לדבריך בספר המנהיג שכתב שראה שהיו מקדשין פעם שנית בשעת נשואין אע"פ שהיתה מקודשת מכמה שנים והיו עושין כך כדי לברך ברכת ארוסין שלא ברכו אותה בשעת ארוסין ראשונים אין כאן סיוע לדבריך שהרי כבר הוא אומר הטע' כדי לברך ברכת ארוסין שלא ברכו אותה ואף בנודע שהיא מקודשת ע"י עצמו היו עושין כן מפני חסרון הברכ'. ומה שהוא ז"ל תמה על המנהג ההוא מה יועיל להם זה שהרי מיד הי' נהם לברך בארוסין ראשונים בסמוך להם ואם נאמר שלעולם יוכל לברך מידי דהוה אכסוי הדם שאם לא כסה בשעת שחיטה ורשומו ניכר נעולם חייב לכסו' וראוי לברך על כסוי הדם בלא קדושין שניים יוכל לברך ע"כ ואני אומר שהמנהג ההוא מנהג יפה כיון שלא ברכו ברכת ארוסין בתחל' כי לעולם חייבין באותה ברכה כל זמן שהיא ארוס' ולא מן הראי' שהביא הוא מכסוי הדם דהתם אין הברכ' לבד חסרה אלא אף המצוה ולזה חייב לעשות המצו' ולברך עליה אבל כשהמצו' עשויה כבר וחסרו הברכה לא שמענו משם אבל הראיה מברכת המזון דתנן (בפרק אלו דברים נא:) במי שאכל ושכח ולא ברך שמברך כשנזכר כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו ושעור עכול מפרש ר"י בגמ' שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה בנדון זה ג"כ כל זמן ששם ארוסה עליה מברכין אותה אבל לאחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה שכבר נסתלק מעליה שם ארוסה וחל עליה שם נשואה ומה שנהגו לחזור ולקדש ולברך יפה הם עושין *( רמ"א שם:) שאם יברכו בלא קדושין הי' נראה כברכה לבטלה אבל כשמקדש קודם הברכה אין נראה כן ואין כאן ברכה לבטלה אע"פ שכבר היתה מקודשת כיון שהוא מחוייב בברכה מחמת קדושין הראשונים: