שולחן ערוך אבן העזר כט י

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר, ואמרה לו: "תן לי מעט מאלו", ואמר לה: "אם אתן ליך תהיה מקודשת לי?" אם אמרה "הן" ונתן לה, הרי זו מקודשת. אבל אם אמרה לו: "תן לי מהן" או "השלך לי" או דברים שענינם "לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד" ונתן לה, אינה מקודשת:

הגה: ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה: "הרי את מקודשת לי" וקבלה, מקודשת (טור בשם הרא"ש). ואם [צ"ל לא. ט"ז] קבלה בשתיקה, רק חזרה ואמרה: "תן לי" או "השלך" וכיוצא בזה, אינה מקודשת (כך משמע מדברי הרא"ש). וכל זה בהתחילה היא לומר: "תן לי מעט"; אבל אם התחיל הוא לדבר: "אם אתן לך תתקדש לי?" ואמרה לו בלשון שחוק "הן" וקבלה ממנו, הוי ספק קידושין (סברת הר"ן).

וכן אם היה שותה יין, ואמרה לו: "תן לי כוס אחד", ואמר לה: "אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו?" ואמרה: "השקני" (או "תן") והשקה אותה, אינה מקודשת, שאין הדברים נראים אלא "השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר". ואם אמר בשעה שנתנו לה: "הרי את מקודשת לי" וקבלה, מקודשת:

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(יט) אם אמרה הן ונתן לה אם שתקה לא מהני: ולא אמרינן דשתיקה מהני רק באמר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהיה מקודשת והיא שתק' וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קדושין וכן הוא בד"מ ובב"ח ודלא כב"י:

(כ) ואם קבלה בשתיקה וכו' אינה מקודשת: הר"ן כתב בזה דאיכא מאן דס"ל דמקודש' ודעת הר"ן משמע דס"ל דהוי ספק מקודשת כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא:

(כא) ואמרה לו בלשון שחוק תן: כך הגירסא בס"י ודין זה הועתק מדברי הר"ן ולא ידעתי מה זה שכתב הרב בלשון שחוק הא סתמ' אסיקנא בגמרא כל שאמרה ליה הבא מיהבא לאו כלום הוא וכן הבא בלחוד אינה מקודשת רק שנסתפק הר"ן אי דוקא כשהתחילה היא ואמרה הב שלא לשם קידושין או אפילו בהתחילה הוא מאחר שאמר דרך שאלה אם איתא דנתרצי' ה"ל לאהדורי אין מקדישנ' לך וע"כ הניח הר"ן הדבר בספק ולא הוזכר בדברי הר"ן שהשיב' בלשון שחוק ולא ידעתי לשון שחוק זה מה טיבו אדרבה משמעות לשון זה אל תשחק עמי בדבר אחר רק תן:

(כב) ואם אמר לה בשעה שנתנו לה וכו': גם הרב מהרמ"א כתב זה לפני זה בהג"ה בסעיף י' ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כתבו למה כתבו מהרמ"א דרך הג"ה:

בית שמואל

עריכה

(כג) אם אמרה הן: אבל שתיקה לא מהני כאן כיון דשאלה בתחלה שלא לשם קידושין והוא אמר בדרך שאלה כ"כ בד"מ וב"ח ולא כב"י ולכאורה קשה מש"ס דף י"ג בעובדא ההוא גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהליה ואמר לה אי יהבינא לך מקדשת לי שקלתיה ואשתקה ואמר רב נחמן די"ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די"ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אף על גב דאשתקה שוב ראיתי בתשו' רבינו בצלאל הביא ח"ר שלמד מסוגיא זו אם אשתק' מקודשת וכ"פ שם בתשו' אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת ולדברי הד"מ וב"ח צריך לומר הש"ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי כמו שכתב שם בח"ר בתחל' אבל אם לא אמר בעת הנתינה התקדשי לי לא מהני ולא הוי כעסוקים בענייני קידושין כיון שלא אמר לה כלל דרצונו לקדש' אלא אמר בדרך שאלה ומדברי הרמב"ן שהביא הב"י אין ראיה די"ל מ"ש אבל אם שתקה מקודשת איירי כשאומר בעת הנתינה התקדשי לי מיהו בח"ר ביאר שם ובתשו' איתא להדיא כדעת ב"י וכ"פ בט"ז אם שתקה הוי ס"ק:

(כד) וקבלה מקודש': א"י למה סתם ופסק כן בפשיטות לא כרשב"א דס"ל דלא הוי קידושין כיון שלא אמרה הן ולהר"ן ג"כ היא ספק מקודשת:

(כה) בלשון שחוק וכו': לדעת תוס' טעמא דאינה מקודש' משום על דיבור קמא סמכה דאמר הב שלא לשם לקידושין אבל אם אמר מעיקרא אי יהיבנא מקודש' לי ואמרה הבא אמרינן כדקאמר איהו קאמרה ומקודש' ותוס' כתבו כן על הא כשאמרה היא הב וי"ל אם אמרה הבא מיהבה לאו כלום הוא והר"ן כ' בשם י"א אפילו אם אמר' הבא מיהב' מקודש' והוא חולק עליהם וס"ל דהוי ספק קידושין וי"ל דוקא כשאמר בהאי לשון שהוא ל' שחוק הוי ס"ק אבל אם אמר הב הוי קידושין וכן משמע במרדכי ומ"ה כ' הרב רמ"א ואמרה בלשון שחוק מיהו הרשב"א ס"ל אפילו אם אמרה רק הבא לא הוי קידושין לכן אפי' אם לא השיבה בל' שחוק הוי ספק קידושין וכ"כ בח"מ:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אם אמרה הן זה דעת הרמב"ם וטור ותמה ב"י למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקח וקבל' נמי מקודשת וכן נראה ממ"ש ר' בסמוך בשם הרא"ש עס"ל והיינו מה שזכר רמ"א אח"ז אם אמר לה בשע' כו' שזהו דעת הרא"ש בטור וכתב בד"מ וז"ל אם אמר בשע' שנתנה וקבלה כו' משמע דוקא בכה"ג מהני שתיקח הואיל וחזר ואמר התקדשי לי אבל אי לא חזר ואמר התקדש' לי בשע' שנתן לה רק כששאלה אם אתן לך כו' שתקה אינה מקודשת לכן הצריך רבינו לומר הן וכן היא להרמב"ם (אבל ב"י כ' דדעתו כדעת הר"ן) (זה אינו בד"מ) ולא כדברי ב"י דמשמע מדברי הרא"ש אלו דשתיקה מהני כי לא חזר ואמר לה בשעה שנתן ולכן תמה על רבינו שהצריך לומר הן עכ"ל ונראה דדברי ב"י נכונים ונעתיק המקור דהב"י הבי' תחלה וז"ל והרב המגיד כ' על המעשים אלו כתב הרמב"ן (בנוסח' שלי לא נזכר במ"מ רמב"ן אלא רשב"א אבל נוסח ב"י עיקר כמו שיתבאר אח"ז דרמב"ן לא ס"ל כן) מפני שהי' אומר תחלה בלשון שאלה ואפי' חזר אח"כ ואמר לה בשעת נתינ' התקדשי לי והיא אמרה א' מן הלשונות אלו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל וזה ודאי (קאי) על הגמ' דתחילה אמרה על שאלתו א' מלשונות אלו ודוק' אם אמר תחלה לשון שאלה אז גריעי הני לישני כמו שיתבאר בסמוך וקמ"ל דאף ע"פ שחזר ואמר שנותן דוקא לשם קידושין שלא בדרך שאלה והיא חזרה לומר א' מלשונות אלו אין אומרים שאח"כ שאמרה לשונות אלו לשם קידושין שלא בדרך שאלה מהני קמ"ל דלא כיון שאמר' תחלה כן על לשון שאלה אבל השתיקה שלה אחר אמירת' שנית מהני ולא איכפת לן בריעותא שיש בתשובה ראשונה שלה א' מלשונות אלו דאמרינן דחזרה מדעת' אחר הפעם שנית ממילא אם שתקה בפעם ראשון אחר אמירתו אי יהבינ' לך מתקדשת לי כ"ש דמהני שם השתיקה דא"ל דכיון דאמר תחלה לשון שאלה אי תקבל יהיה קידושין ולא אמר סתם הרי את מקודשת לי בזה חדא דאין חילוק בין ל' שאלה אי בלשון קידושין סתם דגם בלשון סתם אינו יכול לכופה שתקבל הקידושין אלא מגלה דעתו שנותן לקידושין והיא בקבלת' תגלה דעתה שמסכמת בכך וזה נמי ממש באומר לשון שאלה שאינו נותן רק לקידושין והיא שותקת ודאי היא מקבלת לשם כך דאל"כ הוי גזל בידה ואנן לא חשדינן לה בכך ותו לא דאם לא מהני השתיקה בתר שאלה בתחלה למה אמרו בגמ' כל מיהב הב ושדי משדי לאו כלום הוא דיש ריעותא בלשונות אלו ה"ל לומר רביתא דאפי' שתקה לא מהני כיון ששתקה על לשון השאלה אלא פשוט דאין חילוק בין שאלה או סתם לענין שתיקה ומ"ש הרמב"ן מפני שהוא אמר תחלה בלשון שאלה כתב כן לטעם למה אמרי' דהני לישני גריעין נינהו וע"ז נותן טעם דכיון שאומר לשון שאלה והיא משיבה ע"ז לשונות אלו שאין דרך לחשוב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך להשיב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך שאלה אלא היה אומר סתם ה"א מקודשת לי' בדבר זה והיא משיבה א' מלשונות אלו לא הוויין גרועין וכמה יתבאר בדברי הר"ן שנעתיק אח"ז בדברי הרשב"א וכן מבואר בלשון המ"מ שאמר הטעם למעשים אלו שאמרו בגמ' מעשים שאמרו חכמים מלשונות אלו גרועים (מפני) שהוא אמר תחלה לשון שאלה אבל אין ענין שתיקה תלוי בשאלה אלא בכל גוונא הוי שתיקה כהודא וזה יתבאר עוד אח"ז והר"ן כתב וז"ל איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבור' קמא קסמכה דאמר ליה מעיקר' הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר איהו מעיקרא אי יהבינא לך מקודשת (לי ואמרה הבא או הבא מיהבא מקודשת וכן נמי אפי' היכי דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדש לי בו ואיהו אמרה הב או הבא מיהב' מקודשת) אבל הרשב"א ס"ל דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאי א"ל בלשון שאלה אי יהבינ' לך מקודשת לי ואיהי לא אהדר' ליה אין מקדישנ' אלא אמרה הב או הבא מיהב' אפי' חזר ואמר ה"א מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דיכון דכלשון שלאה קאמר לה אם איתא דארצית ה"ל לאהדור' אין מקדישנ' לך ומדלא אהדר' הכי אלא אמרה הב מיהב' ודאי הכי קאמר' בקידושין לא ניחא לי אלא במתנ' ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי בו אינה מקודשת עכ"ל וקשה על הדיעה ראשונה בשלמ' בחלוק' הראשונה שפי' מקודשת דס"ל דעיקר הריעותא דהנך לישנ' הוא משום שאמרה היא תחלה הב והיינו שלא לשם קידושין אבל בסיפא דאמרה היא תחלה הב ויש ריעותא למה מהני לישנא גריעי שאומר בסוף ונר' דס"ל ג"כ דכל שאומר הוא לשון שאלה הוי לישנא גריעה משא"כ כשאומר סתם לא הוי לשון שאלה גריעה והיינו דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב. שנית שאומר אח"כ ל' שאלה אז הווין הני לישני לגריעותא אבל הוא אומר תחלה אע"פ שאמר לשון שאלה או שהיא אומרת תחלה הב אלא שלבסו לא אמר דרך שאלה לא הוי גריעותא בהנך לישנא וכ"ש אם היא שותקת וס"ל ג"כ דאעפ"י שהיה ריעותא דהיינו שאמרה היא תחלה וגם הוא אמר לשון שאלה מ"מ אם אח"כ אומר שלא בלשון שאלה מועיל הני לישני דהוא כמו חזרה מדעתה הראשונים אבל הרשב"א חולק בתרתי חדא הוא אומר תחלה יש ריעותא בהך לישני כיון שהוא אומר דרך שאלה שנית כל שיש ריעותא תו לא מהני הזר' אח"כ דהיינו אפי' היא שותקת לבסוף לא מהני כיון דמתחלה היה ריעותא נמצא דלדיעה הא' מהני חזרה אפי' אם אמרה בסוף לשון גירוע רק שהוא לא אמר דרך שאלה בפעם השנית וכ"ש אם שתקה לבסוף והרשב"א ס"ל דאפי' שתיקה לבסוף לא מהני כיון שהיה תחלה ריעותא הן מצד אמירתה תחלה הן מצד שהוא אמר לשון שאלה וכ"ש שאם אומרת בסוף ג"כ הלשון הגרוע והרמב"ן שהביא המ"מ שהעתקתי לפני זה ס"ל דיש חילוק בדבר דאם החזיר' מחמת שהוא לא אמר בסוף דרך שאלה והי' אומרת לשון גרוע לא מהני אבל אם החזר' היא מחמת שהיא שותקת לבסוף מהני אע"פ שבפעם הא' היה ריעותא וא"כ כ"ש אם לא אמרה כלל לשון גרוע אפילו בתחלה רק דשתקה דמהני אע"פ שיש ריעותא מחמת אמירת' תחלה והנה הרמב"ם והטור שכתבו דאם אמרה היא תחלה הב והוא אמר דרך שאלה והיא אמרה הן אז דוקא מקודשת משמע בשתיקה שלה לא מהני כיון שהיה ריעותא תחלה ס"ל כרשב"א שזכרנו כ"ש בסוף דלא מהני השתיקה כיון שאמרה היא תחלה והוא אמר דרך שאלה וא"כ קשה למה כ' הטור בסוף דברי הרא"ש דאם בסוף שתקה וקבלה מהני אע"פ שלא אמר הוא פעם שנית דרך שאלה מ"מ יש ריעותא דהיא אמרה תחלה הב אע"כ דס"ל להרא"ש כרמב"ן שזכרנו א"כ קשיין דברי הטור אהדדי וע"כ יפה הקשה ב"י דדברי הטור תחלה לא אתיין אלא כהרשב"א אבל לא כהרא"ש ונר' דהרמב"ם והטור שכתבו והיא אומרת הן דה"ה אם שתק' אז דמועיל אלא דנתכוין על הסיפא דאם אומר הב מיהב' דלא מהני דדוקא הן צריכה להשיב אם באה להשיב אבל אם לא משיב' כלל ס"ל דמהני כצ"ל בדברי (הטור) ולמעשה אם שתקה הוי ספק קידושין אלא תן לי בלבד פי' שהיא אומרת כן:

וקבל' מקודשת זו דעת הרא"ש אבל הרשב"א ס"ל אינה מקודשת כמו שהעתקתי לפני זה. ע"כ אין כאן קידושי ודאי אלא ספק ולחומרא דהא ספק איסור דאורייתא יש כאן ותמהתי על רמ"א שפסק להקל בזה:

ואם קבלה בשתיקה דבר פשוט שט"ס יש כאן שאין משמע זה כלל בדברי הרא"ש אלא צ"ל ואם לא קבלה כו' וכן הוא בד"מ וז"ל דוקא שתקה הוה קידושין אבל אם חזרה ואמרה מלשונות אלו כולי ובלבוש העתיק כמו שהוא לפנינו והוא שגגה:

בלשון שחוק הן וקבלה כו' פי' שלא אמרה כלל הן אלא מן הלשונות כגון נתן תתן ששם ל' שחוק כמו שזכר קודם לזה וכן הוא במרדכי פ"ק וד"מ מביאו וז"ל ספר ביד רבי היכ' דאינה מבקשת אותו דבר תחלה אלא הוא אמר תחלה אם אתן לך דבר פלוני תהא מקודשת לי ואמרה חבא מיהב' אם היא מקודשת או לא עכ"ל אבל באומרת הן לא מצינו חילוק האיך היא אומרת אותו ומשמע כאן באומרת ל' גרוע אבל אם שתקה אח' אמירתו לשון שאלה היא ודאי מקודשת וזה סיוע למה שזכרתי לפני זה דשתיקה מהני אפילו לא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה אע"פ שיש ריעות' דהוא אמר דרך שאלה אלא ע"כ דלענין שתיקה אין כאן ריעותא כלל ולא כד"מ שכתבתי בשמו דלא מהני שתיקה אלא אחר שחזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה:

באר היטב

עריכה

(טז) ונתן לה וכו': אבל אם שתקה לא מהני ולא אמרינן בשתיקה מהני רק באומר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהא מקודשת והיא שתקה וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קידושין ד"מ ב"ח ח"מ ב"ש. וט"ז פסק אם שתקה הוי ס"ק. וכ"כ בעל עצמות יוסף דף למ"ד וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. ועיין כנה"ג דף ס"א ועיין תשובת מהרי"ט ח"א סימן קל"ט שכתב דכל שלא אמרה הן ושתק אפילו בדשדיך אינה מקודשת ע"ש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ע' הקשה מש"ס דקידושין דף י"ג ע"א בעובדא דהאי גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהלי ואמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואשתקא ואמר רב נחמן די"ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די"ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אע"ג דאשתקא ע"ש. ומש"ה פסק שם אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת וב"ש תירץ דהש"ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי ע"ש. ולדידי נמי קשיא ממה דתנן בקדושין דף נ"ב ע"ב ההיא איתתא דהוה קא משיא וכו' אתא גברא חטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש לר"ש דאמר סתם גזילה בייאוש בעלים וכו'. משמע אי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים מקודשת אע"ג דשתקה ולא אמרה הן. והוא אמר בלשון שאלה ודו"ק. והר"ן כתב איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהבינא מקודשת לי ואמרה הבא א"נ הבא מיהבא כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וזהו דעת התוס' דף ט' ע"א ד"ה הב שדי וכו'. ועיין בהר"א ששון סי' קע"ה. אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא א"ל בלשון שאלה יהבינא לך מקודשת לי ואיהי לא אהדרי' ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הב מהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא"ל ועיין בב"י. נמצא לסברת הרשב"א הקושי' של הרב בצלאל וקושייתי במקומה עומדת דלא שייך לתרוצי כתירוץ הרב ב"ש דאיירי בעת הנתינה א"ל התקדשי לי בזה. דהא להרשב"א לא מהני אלא דוקא דקאמרה הן. ולסברת הר"ן קושיא שלי נמי מתורץ דהא איירי שם דהוא אמר מעיקרא מיקדשת לי א"כ לא צריך לבוא לתירץ של ב"ש בזה ודו"ק. עיין כנה"ג דף ס' וס"א.

(יז) בשתיקה רק חזרה וכו': הלשון מגומגם. נלע"ד למחוק תיבת בשתיקה רק פירושו ואם קבלה דהיינו בשעה שהוא חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קבלה וחזרה היא ג"כ ואמרה וכו'. ותיבת בשתיקה שייך לפני זה אצל וקבלה מקודשת דשם איירי שקבלה בשתיקה כמבואר בב"י וכ"כ בנחלת צבי ע"ש. או י"ל דצ"ל ואם לא קבלה בשתיקה רק חזרה וכו' וכן היא בד"מ ע"ש ועיין ב"י.

(יח) שחוק: ואפי' אם לא השיבה בלשון שחוק. הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש.

(יט) שנתנו לה וכו': גם הרב רמ"א כתב זה לפני זה בהג"ה בסעיף יו"ד. ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כ בו למה כתבו הרמ"א דרך הג"ה ח"מ.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}