שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רמח
ענין רמח:
והאש' שמפני חלי' אינה יכול' לטבול ולהזקק לבעלה בין לדברי הירוש' (כתובו' פ"ה ה"ח) שסובר שאם מרדה לאחר שראתה נדה לא פוחתין לה מכתובתה מפני שהתור' התרידתה עליו. בין לגמרא דידן (שם ס"ד א') דס"ל שאפי' כה"ג יש לה דין מורד' לפי שאין לו פת בסלו בין לזה בין לזה אין עליו דין מורד להוסיף על כתובתה. שאין התוספת אלא מפני שמנע ממנה מצות עונה. וזו אינה ראוי' לכך מ"מ יש לומר שיש לה דין משרה אשתו ע"י שליש שנותן לה צרכה בשאר וכסות ואוכל עמה מלילי שבת לליל שבת דקי"ל כרב נחמן דאמר (שם ס"ה ע"ב) מאי אוכלת. אוכלת ממש ואינו לשון תשמיש מלשון אכלה ומחתה פיה. ואע"פ שהאש' מתגרשת בין לרצונה בין שלא לרצונה. אין ליעץ אותו לגרש כיון שאינה רוצה להתגרש מפני הבת שיש לו ממנה כדי שיכול להכנס שם לבקר את בתו והיא תמצא מעט קורת רוח בראות בעל נעוריה פנים בפנים כשמביא לה צרכיה ע"י עצמו: