שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רמט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה רמט:

תנס. שאלתם ראובן הלך לו והניח אשתו בביתו ולעולם לא נשמע עליה שום דבר דופי. והיתה ישנה יום השבת בבקר והקהל מתפללין בבית הכנסת עד שיצא עליה קול ששמעון נכנס לחצרה דרך גג. וכפי דברי האשה שהיא הרגישה בו כשירד מן הגג ותקם ממטתה ותצא לחוץ והוציאתו בחרופין והיתה נערה אחת עמה בחצר. וכשהרגשנו בדבר שלחנו אחריו וטען שלא היתה כונתו לדבר עבירה. אלא כדי שיצא עליה שם רע. מפני שנתקוטטה עמו ואנחנו נדינוהו. ובא ותבע נדויו ואמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולא אשוב עוד לכסלה והתרנוהו מנדויו. ואח"כ בא הבעל וידע בדבר הזה. ואמרו לו קצת כי אשתו אסורה עליו ואנחנו ראשי קהל תנס כתבנו לשאול את רבינו נר"ו להאיר עינינו בדין זה:

תשובה: אשה זו בדיני אדם אין אוסרין אותה על בעלה לפי שאין האשה נאסר' על בעלה אלא בעדי טומאה ושיהיו שנים שראו אותה דאין דבר שבערוה פחות משנים כדאי' בקידושין בפ' האומר (ס"ו ע"א) או בשני עדי' שראו דבר מכוער כדאי' בפ"ק דיבמות (כ"ד ע"ב) או על ידי קנוי וסתירה כדאיתא בפ"ק דכתובו' (ט' ע"א) אבל בלא עדי' אלא בקול בעלמא ואפי' בעד אחד בטומאה וכיעור אין אשה נאסרת על בעלה בדיני אדם. ואפי' הודה הנטען שהוא בא עליה אינה נאסרת ושמא רוצה לקלקלה על בעלה ואין אדם משים עצמו רשע כדאי' בסנהדרין בפ"א (ט' ע"ב) ובפ"ג (כ"ה ע"א) ואפי' היא עצמה שהודית בזנות ואמרה טמאה אני אינ' נאסרת בכך דשמא עיניה נתנה באחר כדאי' בשלהי נדרים (צ' ע"ב) והביאה הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' האומר בקידושין וביבמות בפ' בית שמאי. וכל זה הוא בדיני אדם שאין ב"ד אוסרין אותה. אבל י"ל בנדון זה שאם הבעל לבו נוקפו שמא יש טומאה כיון שלא צעקה האש' תכף כשירד והמתינ' עד שהוציאתו מהפתח וחושש מפני זה שמא יש טומאה. חייב בדיני שמים לגרשה ואם יגרשנה חייב לפרוע לה כתובתה כיון שאין בית דין אוסרין אותה עליו. והכל תלוי בחשש שיש לו עליה. שאם חושש לאסור אל יאכל דבר האסור לו אבל אינו נאמן להפסידה כתובתה וכן אמרו בגמרא בפ' האומר בקדושין (ס"ו ע"א) שאם אמר לו אחד שאשתו זינתה. דאי מהימן ליה כבי תרי חייב לגרשה וה"ה בנדון הזה שאם הדברי' הם אצלו כאלו ראה אותם הוא או עד אחד שנבעלה חייב לגרשה בדיני שמי' ויפרענה כתובתה ואם אינו חושש לאסור ואשתו כשירה היא בעיניו אל יגרשנה. ומה שנדיתם הנטען אם מפני היחוד נדיתם אותו אינו כהלכה שהרי אמרו בפ' אחרון מקדושין (פ"א ע"א) שאין מלקין על יחוד של אשת איש שלא להוציא לעז על בניה אע"פ שמלקין על יחוד דפנויה ואם מפני פריצות שרוצ' לקלקל אשה על בעלה ולהשניאה בעיניו. יפה עשיתם בנדויו ויספיק לו זה ואינו צריך ייסור אחר כיון ששב בתשובה. ומה שנשאלתם לי זה ימים מענין האיש שנתן כוס של יין לאיש אחר קדושין על בתו והאיש ההוא לא רצה לקבלו. הבת ההיא אינה מקודשת כלל ועשו גדר בדבר כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואתם שלום לכם אחיכם שמעון בה"ר צמח זלה"ה: