שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/סא
ענין סא:
קסנטינא:
יורש מחמת תקנת הקהל תבע כתובת אם אמו משותף בעלה זקנו וכתבתי שנפרע שלא בפניו כדין בעל חוב וכתב אחד מהחולקים הלכתא כותיה ולא מטעמיה אלא משום חינא. והשבתי שאם בטל הטעם בטלה ההלכה ופטור הוא שצריך הוא למודעי הדין נדונייא הוא כדין חוב כמו שמוכח בגמרא וכמו שכתב הרשב"א זל"הה בחדושיו בפרק הניזקין ומפורש בירוש' (גיטין פ"ה ה"א) לענין זיבורית ולענין לגבות לעולם כדע' ריב"ל דק"ל כותיה לגבי ר' יוחנן כמו שהוכיחו האחרונים ז"ל ואני כבר כתבתי בכתבי האחרון טעם חינה לענות כסיל כאולתו שהיה אומר שאין נפרעין שלא בפניו אלא בחוב אבל לא בכתובה והשבתי לפי דבריו שעיקר התקנה לא היה אלא בכתובה משום חינה ודברי אלה היו לדחות דבריו שאמרם בלא השגחה בגמרא. אבל לפי הדין אם מפני טעם חינה פטור היה לפי מה שפי' הרי"אף ז"ל בפ' אלמנה ניזונית. והרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' מלוה משום חינה שיהי' לה חן להנשא ופירוש זה מוכיח בירוש' דשבועו' כשאמרו משום חינה שירבו קופצים עליה וזה הטעם הוא בטל באיש הבא לגבות מכח ירושתה שכבר בטל חן נישואיה כדין קפצה ונשאה וכן מוכיח בפרק אלמנה ניזונית (צ"ז ע"ב) שאין להגבות מטעם חינה אלא אם ירשתה בתה או אחות' ואע"פ שרש"י ז"ל פי' בטעם חינה פירוש אחר בפרק הניזקין (מ"ט ע"ב) ובפרק אלמנה ניזונת (שם) כבר דחו דבריו מטעם זה על כן הנחתי טעם זה וחייבתיו מדין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שאף בנדונייא הוא טעם זה כמו שפי' הרשב"א ז"ל וליכא למימר יותר משהאיש רוצה לישא וכו' אלא במנה ומאתים ותוספת. ומה שבא בזה מדרך סברא שאין לחוש לפרעון. הגאונים ז"ל כתבו בהפך שאין נפרעין לעולם שלא בפניו אפי' יש נאמנות בשטר כ"ש הרב העיטור זל"הה בשם רבינו האי ז"ל ואם מועיל נאמנות אינו אלא לפטור משבועה לאחר טעם נעילת דלת וטעם חינא ואם נפל טעם נעילת דלת לפי טעותיו וטעם חינה לפי האמת נשאר פטור. ולענין נדונייא אם היא נגבית מן הזיבורית ואם צריכה הכרזה נראה שהירוש' לא מיירי כלל בנדונייא דמילתא דפשיטא היא דדינה כבעלת חוב. ופלוגתייהו ליתא אלא בתוספת. ובזו ודאי הלכה כר' יוחנן דאמר דדינה מן הזבורית וצריכה הכרזה דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק הנושא בפסקיו: