שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ס
שאלה ס:
והראן. שאלת, לוי אחד היה בלוד וכתב ללאה אמו שהיא בחברון שתשדך בתו יוכבד לעמרם, וכשהגיע הכתב לידה קדשתה לו שלא בפני לוי וגם לא נתרצה האב בקדושי עמרם, ונסתפק לכם אם חוששין לקדושיו אם לא:
תשובה: האב מתחלה לא נתן לה רשות לקדשה אלא לשדכה, שאם נתן לה רשות לקדשה הויא מקודשת, דקיימא לן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כדאיתא בפרק האשה נקנית (י"ט ע"א), וכיון שלא נתן לה רשות להתקדש אלא לשדך אין כאן חשש קידושין.
ואפילו לרב ושמואל דס"ל (שם מ"ה ע"ב) בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דצריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישינן שמא נתרצה האב, זה הוא מסתמא, אבל אם בפירוש אמר להם לשדך הרי גלה דעתו שאינו רוצה לקדש.
ואפילו לרב ושמואל אין חוששין לרצוי האב אלא כשקדמו השידוכין לקדושין, כמו שפירש רב נחמן (שם) והוא ששדכו, שכיון שהוא שדכה והלך לו אם נתקדשה שלא בפניו היו חוששין רב ושמואל להצריכה גט ומיאון, אבל כשהאב גלה דעתו לשדך ומתוך גלוי דעת זו נתקדשה, הרי זו כאלו אמר לה האב אל תתקדשי דודאי כולי עלמא מודו שאינה מקודשת כל זמן שהיא קטנה בין שהיא נערה כל זמן שלא בגרה.
וכל זה אפילו לרב ושמואל, וכל שכן לרבינא ולרבא בר שימי דלא סבירא להו להא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב ואפילו שדך, וכמו שהסכימו בזה כל הפוסקים הראשונים והאחרונים דקיימא לן כוותייהו, ואפילו שדך אין חוששין שמא נתרצה האב.
ואפילו לדברי רש"י ז"ל שכתב שאין חוששין שמא נתרצה האב אלא אם כן שמענו, ומשמע דסבירא ליה שאם שמענו שנתרצה שהיא מקודשת למפרע, בנדון הזה אין לחוש לפי מה שבא בשאלה שהאב לא נתרצה בקדושין, ולפי זה נתבטלו הקדושין לגמרי.
וכל שכן לדעת הרי"אף ז"ל שכתב היכא דקדשה עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושין אפילו נתרצה האב.
ואפילו לדברי בעל הלכות גדולות שכתב שקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה נישואיה נישואין, דתקינו רבנן נישואין לקטנה כי ליתיה לאב, כי זהו כשהאב אינו קרוב למקום שהבת שם ולא יכלו לעמוד על דעתו, אבל אם האב קרוב ויכול לעמוד על דעתו לא תקינו רבנן נישואין לקטנה בכהאי גוונא. וכן התוס' חולקים על בה"ג ז"ל בזה.
והעולה מזה הוא, שזאת הבת היתה קטנה או אפילו נערה, כיון שעדיין אינה בוגרת בשעת קידושין, והאב לא נתן לה רשות אלא לשדך דוקא והיא עמדה ונתקדשה, וכששמע האב מיחה בקדושיה, אינה מקודשת: