שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רסה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה רסה: השאלה הראשונה היתה שהאשה לא הוציאה אלא מאתים. וכ' לה הבעל מאתים וחמשים. ולפי התקנה כיון שמתה בלא בנים חייב להחזיר השליש ממה שכתוב בכתובתה לאביה. אם יתן שליש מאתים או שליש מאתי' וחמשים. והדין בזה הוא לתת ליורשיה שהוא אביה שליש מאתים וחמשים לפי נוסח התקנה שכן כתוב בה עוד תקנו שאם תמות האשה בחיי בעלה וזרע אין לה ממנו שירשו קרוביה היותר קרובים לירשה שליש נדוניתא בכענין זה שאם ימצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו מאה וחמשים. יירשו הקרובים הנזכרים חמשים עכ"ל התקנה. ותקנת הצבור עדיפא מתנאי שאדם מתנה עם אשתו כי במה שאינו מועיל תנאי להפקיע ירושת הבעל מועיל תנאי ב"ד וכדאמרי' בפרק יש נוחלין (קל"א ע"א) תנאי ב"ד שאני:

השאלה השנית הוא שהאשה חלתה הרבה פעמים והוציא הבעל הוצאות ברפואתה. אם ינכה זה מפרעון כתובתה או לא. מתנאי כתובתה הוא שאם חלתה האשה שירפאנה הבעל כמו שנזכ' בפרק נערה שנתפתתה (נ"א ע"א) אלא שאם קודם שהוציא הוצאות אמר לה הרי זו כתובתך ורפאי את עצמך הרשות בידו. והרמב"ם ז"ל (פי"ד מה"א הי"ז) כתב שאף בזו אין ראוי לעשות כן. אבל אם קודם שפרעה כתובתה הוציא ממון רב אין לו לנכות כלל מכתובתה:

השאלה השלישית אם בפרעון כתובתה יהיה רשות ביד הבעל לתת להם מן המטלטלין שהכניסה לו מה שירצה. או יהיה רשות ביד אביה ליטול מה שירצה. והדין בזה הוא שאלו היתה קיימת ובאה ליפרע מהנכסי' שהדין עמה ולא עם היורשים משום שבח בית אביה. אבל כשמתה היא והיורשים מכח התקנה באין לירש אינן אלא כבעל חוב והבעל פורעם מאיזה שירצה מאותן מטלטלין או מנכסים אחרים אם ירצה אלא שאם פורע אותם מהמטלטלין שהכניסה לו כתב הרי"ף ז"ל בפרק אלמנה לכ"ג שנוטלת אותן באותה שומה שהכניסה אותם אליו אפי' פיחתו משומתן אם הם עושין מעין מלאכתן הראשונה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק נ"ב מהל' אישות. על כן הדין בזה הוא שהבעל יתן לאביה שליש מאתים וחמשים זהובים באותן מטלטלין שירצה ע"פ אותה שומה שהכניסה אותן אליו שכיון שמן הדין הבעל יורש את אשתו ומה שהאב יורש אינו אלא מכח התקנה אינו מן הדין שיהיה כוחו יפה יותר ממנה אלו באה לגבות כתובתה. אלא שאם מנהג המקום ליטול אותם בשומה של עכשו יעשו כמנהגם אם הוא מנהג פשוט. דמסתמא אינה נוטלתן אלא בשומה ראשונה. וכן כ' הרי"ף ז"ל בפרק אע"פ:

השאלה הרביעית בענין קבורתה אם היא על הבעל או על אביה או על שניהם ואם המצבה היא בכלל. ואם היו תכריכיה יותר מהראוי אם הוא על הבעל מתנאי כתובתה או לקוברה לפי כבודה וכבודו. ולשכור לה מקוננות וע"פ מנהג העיר. כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח ע"א) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכו' אישו'. ואע"פ שהאב הוא יורש קצת מהנכסים אין הקבורה אלא על הבעל וכן דנתי אני בתשובה. והבאתי ראיה משומרת יבם שמתה שיורשי הבעל קוברין אותה ולא יורשי האב (שם פ"א ע"א) אע"פ שחולקין בירושתה. וכ"ש בנדון הזה שהבעל הוא יורש עיקר כתובתה. ולא תקנו קבורה אלא אף משום ירושת עיקר כתובתה שהוא מנה מאתים וכן כתב רש"י ז"ל שהאשה שלא הכניסה כלום קוברה משום עיקר כתובתה והכי אמרי' בירוש' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (ה"ט) וגם המצבה בכלל קבורתה הוא וכן כ' בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' צ"ט) אלא שאם קברו אותה ביותר מן המנהג ומיחה הבעל אין הבעל חייב בזה. וזה לפי מה שיראו זקני הקהל בענין מנהגם:

השאלה החמישית המתנו' שנתן לה אביה אם יירשם הבעל כדין נכסי מלוג או יחזרו למי שנתנם. בזה אני דן שאע"פ שבלשון ההסכמ' לא נזכר זה נשאר הדבר לדין תורה ודין תורה שהבעל יורש נכסי מלוג. אבל בכענין זה אין הבעל יורש שלא אמרו הבעל יורש נכסי מלוג אלא בנכסים שנפלו לה בירוש' או נתנו לה במתנ'. אבל האב שנותן לבתו תכשיטין להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשן. וכדאמרי' בסוף פרק נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א) כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא או בניה. אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שיירשם בעלה להתקשט בהן אשה אחרת. על כן הדין הוא שיחזיר הבלאו' אם הם קיימים. (אמ"ה כן ראיתי לאדוני אבי ז"ל שדן ע"פ חבורת תופרי התכריכין. וכן דנתי אחריו בזמן המגפה וכן ביתומה שמתה והיו לה אחים קטנים ואמה וקרוביה רצו לעשו' לה תכריכין מרובים פחדו שמא יבואו נכסים לידי יורשי' ולא היו להם נכסים זולתי קרקע ומשכנתי הקרקע ועשיתי תכריכין ע"פ חבורת החייטים של תכריכין וערערו עלי והראיתי עליהם תשובה זו. ואז סרה תלונתם מעלי הו"ב):