שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קיח
שאלה קיח: עוד לו. שאלת במהיום אם מתי במקום יבם דפשיטא לן דבטולו אינו ביטול בלא רצונה בימים שבנתיים. אבל מספקא לך אי חיישינן לפיוס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי. כההי' דתנן (גטין ע"ו ע"ב) מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש הרי זה גט. והוינן בה (שם) וליחוש שמא פייס ואמר רבה בר רב הונא באומר נאמנת וכו'. ודעתי נוטה שא"צ במקום יבם אחר שהוא לה זכו' דבודאי הוא לא בטל וגם היא לא תתפייס עכ"ל שאלתך.
תשובה: לענין מאי דפשיטא לך דביטולו אינו ביטול בלא רצונה כן הוא דעת ראשונים ז"ל דאפי' בעל מנת או במהיום יכולים שניהם לבטל תנאם. אבל אם בביטול התנאי מתבטל הגט או מתקיי' מעכשיו. חזינן בהא מילתא קטרי לרבותא ז"ל שהרמב"ן ז"ל כ' בפ' מי שאחזו זה לשונו ולפי גרסת הספרים דגרסי הכא ע"מ שאעבור וכו' למדנו בפי' שהנותן גט לאשתו אע"פ שאמר לה מעכשיו אם התנה עליה תנאי ובטלוהו שניה' בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שבטלו אותה ואינן רוצים שיהי' תנאי. לפיכך האומר לאשה ע"מ שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל. ואע"פ שנתנה לו אחר מכאן כ"ז שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניה'. וכשמתקיים התנאי אחר מכאן כאלו לא נתקיים הוא וכן דעת הר"ם הספרדי ז"ל עכ"ל רבינו הרמב"ן ז"ל. ובלשון הזה כ' הרשב"א ז"ל בלי פחת ויתר אבל בספר אבן העזר (סי' קמ"ג) כ' תשובה לרא"ש ז"ל שנראה ממנה שדעתו שאם נתבטל התנאי נתקיים הגט לאלתר. וזה לשון הספר כ' א"א הרא"ש ז"ל בתשוב' באחד שנתן גט אם לא יבא תוך ב' שנים שיכול הבעל לבטל התנאי ותנשא מיד כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעה שבא לידה. וכ' דה"ה בכל תנאי שמתנה בשעה שנותן הגט ומבטלו אח"כ קודם שיתקיים התנאי שהוא בטל אע"פ שהתנאי הוא לטובתה ולא היתה מקבלת הגט אלא בתנאי זה ואינה רוצה בביטולו אפ"ה יכול לבטלו. דכיון שבא הגט לידה מגורשת דלא בעינן דעתה ע"כ. וכן כ' בעל העיטור ז"ל שיכול לבטלו כל זמן שלא נתקיים עכ"ל ספר אבן העזר. ולפי דעת הרא"ש ז"ל נראה שאין מקום לשאלתך שנראה מדבריו שאפי' בטל הגט בפי' אינו בטל כיון שמסר' לה מעכשיו וגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין מקום לשאלתך לפי שלא אמר הרב ז"ל שבהתבטל התנאי נתבטל הגט אלא בתנאי שע"מ שתתני לי מאתים זוז. אבל בתנאי שמהיום אם מתי לא אמרינן שבהתפייס שניה' לבטל התנאי יתבטל הגט אע"פ שמת. לפי שהתנאי מתקיים על כרחן והיאך יבטלו אותו וכן כ' הרב ז"ל בפירש בחידושיו. אבל כדי להתלמד במקום אחר ארחיב לך היכן צריך לומר נאמנת עלי שלא פייסתי שלא בכ"מ אנו חוששין לפיוס. אלא במקום שאנו מכירין שהוא אינו חפץ בגירושיה. כגון ההיא דהמביא תניין (י"ח ע"א) כתב ולא חתמו עד לאחר עשרה ימים. דס"ל לריש לקיש דאפי' ר"ש פסיל ליה אע"ג דמכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה דמשום דחיישינן לפיוס. דכיון דלא אחתמיה עד השתא רגלים לדבר שמא פייס. ואפי' בהא ס"ל לרבי יוחנן דאם איתא דפייס קלא אית ליה. וכן נמי בכגון ההיא דפ' כל הגט (כ"ט ע"ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לשליח לא תותביה ניהליה עד תלתין יומין. והוינן בה וליחוש שמא פייס וכו' דכיון דאמר ליה לא תותביה ניהלה עד תלתין יומין מוכחא מלתא דלא גמר בנפשיה למיגרשה ודעתיה לפיוסא וחוששין שמא פייס ובהא אפי' ר' יוחנן מודה דלא אמרינן אם איתא דפייס קלא אית ליה שרגלים לדבר לחוש טפי מחתמו לאחר עשרה ימים ואיכא אינשי דמפייסי בצנעה. וכן נמי בכגון ההיא דפ' מי שאחזו (ע"ו ע"ב) הרי זה גיטך שאעבור מכנגד פניך ל' יום דכיון דרמי תנאי בגיטא ועבר עליה שהי' הולך ובא רגלים לדבר דדעתיה לפיוס וחוששין לפיוס אבל אי ליכא רגלים לדבר אין חוששין לפיוס. ומש"ה השולח גט לאשתו ע"י שליח אין אנו חוששין לפיוס. ואיכא גוונא נמי דלא חיישינן לפיוס אע"ג דחזיה ליה דמקפיד להאריך הזמן. וכגון ההיא דפ' המביא תניין (י"ח ע"א) המשלח גט לאשתו ואמר אל תתנהו לה עד לאחר שלשה חדשים הרי זה גט ואין חוששין לפיוס. ולכאורה הוא משמע דהוה לן למיחש בההיא דפ' כל הגט דאמר לשליח לא תותביה ניהלה עד תלתין יומין וכו' והיינו טעמא דאין חוששין משום דליכא רגלים לדבר דבעי לפיוס אלא משום דבעי' לאמתוני שלשה ירחי משום הבחנה בין זרעו של ראשון לזרעו של שני קאמר הכי. כל זה כתבו כל המפרשים לישב כל אלו השמועו' ויש טעמים אחרים וזהו היותר נכון ומכאן תלמוד בהמגרש את אשתו במהיום אם מתי במקום יבם שאפי' הי' אפשר לומר שיכולים להסכים שניהם בביטול הגט אין לחוש לפיוס דבשלמא כשהוא רוצה לחזור עמה איכא למימר אולי יפייסוה ויבטלו הגט אבל בכאן מה יועיל ביטול הגט לענין שיחזור עמה. אם ימות נתפרדה חבילה. ואי קאים הא דידיה היא. ומשום שתתיבם לאחיו ליכא למיחש לפיוס. ואפי' שלא במקום יבם איתיה לה"ט יותר פשוט הפך מסברתך שאין טעם כאן לחשש פיוס ולמה יפייסנה ומה איכפת לי' לפיוסה. ואם מת הוי מגורש' ואסורה לכהונה דודאי לא פייס. ומה שטענת בזה דמשום דזכו' הוא לה הוא לא יבטל והיא לא תתפייס. אלו היינו צריכים לטענה זו אינה טענה משום דהא מילתא דפשיטא לך מספקא לן בגמ' בפ' האשה שלום (קי"ח ע"ב) דבעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכו' הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו. או דלמא כיון דזמנין דמרחמא ליה ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לו לאדם וכו' א"ל תניתוה חולצת ולא מתיבמת אלמא מספקא לן אי זכו' הוא לה אי חוב הוא לה. וכן כ' הרי"ף ז"ל התם ובפ"ק דגיטין וכן הרמב"ם ז"ל כ' כן בפי"ט מה' גירושין. א"כ אלו היו צריכין לזה הטעם היתה ספק מגורש' וחולצת ולא מתיבמ'. ואילו היינו צריכין לטענה זו לא היתה טענה אלא ביבם קטן או משומד דודאי זכו' הוא לה דליכא למימר דמרחמא ליה. וכן כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל. מיהו לפי מה שכתבתי אין כאן בית מיחוש בשום ענין. ולא שמענו בגט שכיב מרע שצריך שום אדם לומר נאמנת עלי שלא פייסתי אלא שמזהירין אותן שלא יתייחדו שמא יבא עליה. ואיכא למאן דאמר חיישי' שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני. ואפי' למאן דלא חיישי' מ"מ פנויה היא ואסור להתייחד עם הפנוייה. וכמו שכ' רש"י ז"ל גבי לא תתייחד עמו וכו' (שם ע"ג ע"א) זה הם נוהגים. אבל לומר נאמנת עלי שלא פייסתי זה לא שמענו ומעשים בכל יום שאין נוהגין כן וטעמא כדפרישית. זה נראה לי שמעון בה"ר צמח זלה"ה: