שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פט
שאלה פט: עוד שאלת אותן מיני מתיקה שעושין מהסול' הנבחר והדבש הנק' זלאב"יה בלשון קדר אם יש בהם משום בשולי עכו"ם אם לא. וכתבת שהגידו לך שבכאן הם נוהגין בהן היתר ולא מיחו בהם חכמי המקום:
תשובה: ודאי כן הוא שנוהגים בהם היתר בכאן וברצון חכמיהם עשו כן דליכא למיחש להו למידי משום דודאי דובשא עיקר שאלו היה הסלת עיקר היה אסור שהסלת יש בו משום בישולי עכו"ם וכדאמרי' גבי כסא דהרסנא דאסור משום דקמחא עקר ויש בו משום בשולי עכו"ם לפי שאינו נאכל כמו שהוא חי כדאיתא בפ' אין מעמידין (ל"ח ע"א) ודוקא פת של פלטר התירו משום חיי נפש אבל בלא פת אסור וה"ה לסלת שבמיני מתיקה אלו היה עקר היה אסור אבל ודאי דובשא עקר וסלתא לא עבידי לי' אלא לדבוקי בעלמא ולא מברכי בורא מיני מזונות אלא שהכל דאף על גב דאמרינן (ברכות ל"ו ע"ב) כל שיש בו מין דגן מברכין עליו בורא מ"מ הכא מברכין שהכל ודמי לתבשילא דליפתא דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל משום דקמחא לאו להכשירו וליתן בו טעם מערבין אותו אלא לדבוקי בעלמא כדאיתא בפ' כיצד מברכין (ל"ט ע"א ע"ש) והכי נמי סלתא לאו לטעמא עבידי ליה אלא לדבוקי דובשא הלכך אדובשא מברכין שהכל ולא אסלתא דטפלה הוא לדובשא וכ"כ הרמ"בם ז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות ז"ל מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבוק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליהם בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר עכ"ל וכיון שהדבש הוא עיקר לענין ברכה לענין בשולי עכו"ם נמי הוא עיקר ואין בו משום בשולי עכו"ם ואע"פ שיש בו סלת מעורב דהא גבי הרסנא אי לאו דאמרינן דקמחא הוא עיקר הוה שרינן ליה לפי שהמוריס המעורב בו אין בו משום בישולי עכו"ם דנאכל הוא כמות שהוא חי ומכאן למדו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהני ככרות של פלטר עכו"ם שטחין אותם בביצי' מותרות כל זמן שאין לחוש לדבר טמא שאף על פי שהביצים יש בהם משום בישולי עכו"ם הככרו' הן עיקר ובככרו' אין בהם משום בישולי עכו"ם כיון שהם של פלטר ומפני כליהם אין לאסור אותם דסתם כליהם אינן בני יומן נוותנים טעם לפגם וכל נותן טעם לפגם מותר בדיעבד ובודאי אסור לומר לעכו"ם לו מהם בכליו משום דהוי לכתחלה ונ"ט לפגם לכתחלה אסור הכי מוכח בפ"ק דחולין (ו' ע"א) דכי אמר לה עשי לי משליכי דלכתחלה דמי אבל אחר שעשאן העכו"ם מותר ליקח ממנו דהוי דיעבד והכי מוכח בפ' אין מעמידין (ל"ה ע"ב. ל"ח ע"ב) דשרי פת ושמן וקפריסין וקפלטאות וחמין וכוספן ואהיני ולא חיישינן לגיעוליהן והיינו טעמא משום דלבן יומו לא חיישינן משום דהוו ספיק' טובא ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו בו היום ואם תמצא לומר נשתמשו בו היום שמא בהיתר ואם תמצא לומר באיסור שמא אין בזה נותן טעם או טעם פגום מעיקרו הוא כיון דהוו ספיקי טובא שרי' ליה כדאמרינן בכל תרי ספיקי בפ' (ב') [א'] דכתובו' (ט' ע"א). אבל עם היותם מותרים לגמרי לא מלאני לבי לאכול מהם משום דאשכחן בפ' במה טומנין (נ"א ע"א) דאמרינן התם אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחי' קפילא ארמאה שמע רבי אמי ואקפיד אמר רב יוסף מאי טעמא איקפיד תרוייהו כרבוותי' עבד חדא כרב וחדא כשמואל כשמואל דאמר שמואל מותר להטמין את הצונן. כרב דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם והוא סבר אדם חשוב שאני על כן וכיוצא בזה אמרו על רבי יהודה נשיאה שמע ר' אמי ואיקפד בפ' מי שהפך (י"ב ע"ב) שבכל אלו הדברים של עכו"ם כדי להתרחק ממעשיהם ומחקותיהם ראוי לכל אדם חשוב לקדש עצמו במותר לו וכ"ש בדברי' שאינן נאכלין אלא משו' תענוג ויקל לאחרי' ויחמיר לעצמו. (הג"הה. אמ"ה הרב בנו הרשב"ש ז"ל אסר הזלאבי"א הנזכר איסור גמור לפי שהסולת עיקר והביא דעת הרב המחבר אביו ז"ל ואמר אלו אבי היה רואה אופן עשיית' היה אוסר' איסור גמור ולא הי' כוחב מה שכתב ואני ראיתי אופן עשייתה והסלת עקר הילכך אסורה והרי הרב הזה ז"ל כ' בסוף דבריו שלא מלאו לבו לאכול מהם וראוי לכל בעל נפש לחוש לדברי הרב בנו ז"ל לאסור אותה על נפשו):