שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/עה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עה[עריכה]
ענין עה: הדרך הראשונ' היא שאין בעדות אלו המעידין עדות מספקת ולא ראי' ברורה להכניס זה היורש לנחלה זו כיון שאין שם עד אחר מצטרף עם זה האחד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' נחלות ז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עכו"ם מסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם אין היורשין נוחלין ע"פ עכ"ל שם ומשנה שלמה היא בפ' האשה שלום (קט"ז ע"ב) דתנן התם בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה פי' זו שאמר' מת בעלי וב"ה אומרי' תנשא ולא תטול כתובתה אמ"ל ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל א"ל מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה פירש ואע"ג דמהמנינן לה להתירה לינש' לענין נחלה בעינן עדות גמורה. ואפי' ב"ש דפליגי בכתובה מודו בנחלת אחין והא דמגבו לה כתובה היינו משום תנאי כתובה שכ"כ לה כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וה"ה נשאת וב"ה חזרו להודות לב"ש משום ה"ט נמצא דכלהו שוו בהא דלענין נחלה בעיא עדות גמורה ואין האחין נכנסין לנחלה ע"פ ומכאן נלמוד לעכו"ם מסל"ת דעכו"ם לאו בני עדות נינהו ואע"פ שהאשה נשאת ע"פ אין האחין נוחלין ע"פ ואין בין זו לזו הפרש ואין זה צריך לפנים וכן נמי לענין עד אחד הדין כן שאף ע"פ שהאשה נשאת על פיו אין האחין נוחלין ע"פ ואע"פ שלא הזכיר כן בפיר' הרמב"ם ז"ל אבל דין פשוט הוא. ומצאתי לו ראיה מפורשת בגמ' בפ"ב דכתובות (ק"ז ע"א) דאמרינן התם מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומפרש ר"פ טעמא התם דמיירי בששמעו בו שמת בעד א' איהי דאי בעיא לאנסובי בע"א מנסבא מזוני נמי יהבינן לה. בניו ובנותיו דאי בעו למנחת לנכסי' בע"א לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו. זאת היא הדרך הזאת ופשוטה היא אפילו לתינוקות של בית רבן.
ולפי דרך זו י"ל דהני נכסים לאו רטושין נינהו דאע"ג דבפרק המפקיד (ל"ט ע"א) מפרש רטושין דמדעתן. ונטושין דעל כרחן והאי מדעתיה נפק אפ"ה לאו רטושין נינהו דזיל בתר טעמא דמ"ט אמור רבנן דנכסי רטושין אין נזקקין להן משום דאביד' מדעת היא ואין נזקקין לה ובנדון הזה אע"פ שיצא לדעת לאו אבידה מדעת היא שדעתו היתה לחזור לנכסיו וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף וכו' אין הבנים יורדין לנחלה והרי הן כנכסי שבויין דקי"ל (ב"מ ל"ח ע"ב) מורידין קרוב לנכסי שבוי עכ"ל. וכן ראיתי בנמוקי אחד מהאחרונים ז"ל וז"ל ובכלל נכסי נטושין מי שהלך על דעת לחזור ולשוב לזמן מועט כדרך הסוחרים ונשבה שם דמפני שהי' רצונו לשוב לא ציוה אבל רטושין וכו' עכ"ל. ואחר שנתבאר זה י"ל עוד שזה שמעו בו שמת מיקרי דלא תימא דלא הוי שמעו בו שמת בו עד שיאמרו דאיכא סהדי באודית או בצד אסתן דידעו בו שמת דאי קושטא האי שמועה היו נכנסין אחין לנחלה אבל בכה"ג לא אלא בהכי מיקרי שפיר שמעו בו שמת וכ"כ המפרשים ז"ל בפי' דשמיעה בע"א הויא שמיעה לענין זה ואפי' בקלא בעלמא וכדאמרי אינשי מית חברך שרא ואע"ג דלמיתה לא חיישינן כדאי' בפ' כל הגט (ל' ע"ב) כבר תירץ זה הרמב"ן ז"ל אין צורך בכאן לכתוב תרוצו. ואחר שנתבאר שאלו הנכסים דינן כדין נכסי שבוי ששמעו בו שמת י"ל בזה דהאי יורש חשבינן לי' ודאי יורש דהא בתלמוד (ב"מ ל"ט ע"ב) בעובד' דסבתא אמרינן לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תלתא יהבי' לאחת' ואידך תלתא יהבינן לינוקא פירש ולא מוקמי' אפוטרופ' לינוקא דמיירי בקטן חריף וכן פירש ז"ל ואידך תלתא דינוקא יהבינן לאחתה ואידך דינוק' מוקמי' ליה אפטרופ' אלמא דדוקא בהך דינוק' דמחמת אחתיה דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמי לה אפוטרופא אבל תלתא דמחמת סבת' כיון דשמעו בה שמתה יהבינן לקטן גופיה ולא לאפוטרופוס וכ"ש לגדול דאפי' משכחינן אפוטרופא איהו עדיף דכיון דשמעו בו שמת חשבינן ליה ודאי יורש וכ"כ הרשב"א ז"ל וצ"ל דאפי' במטלטלין חשבינן ליה ודאי יורש תדע דבנכסי שבויין לא מפלגי' בין הניח ענבים לבצור ללא הניח דבכלהו יורדין קרובין ולא מוקמינן אפוטרופ' ופירות העומדין ליתלש דינו כמטלטלין בכל דוכת' וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל בלא ספק שהוא כ' ז"ל בפ"ה מה' נחלות שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקוה ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה וכו' עד כאן ולא חלק כלל בין קרקעות למטלטלין. ויש קצת תמה בדבריו ז"ל מלבד מה שתמה עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו למה לא הביא סיפא דבריי' (שם ל"ח ע"ב) דתניא שאפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר והיה נראה ממשמעות דבריו שאין ב"ד מורידין אותן לאותן נכסים אלא הם מעצמם יורדין אליהם והיינו דאיכא בין נכסי שבויין לנכסי נטושין דבשבויין יורד היורש מעצמו ובנטושין מורידין אותו ב"ד וכן נר' ממ"ש בפ' שאח"ז ז"ל כשמורידין הקרו' לנכסי שבוי או הבורח או לנכסי היוצא לדעת ששמעו בו שמת וכו' לא הזכיר ששמעו בו שמת אלא ביוצא לדעת ממשמע ששבוי ששמעו בו שמת אין ב"ד מורידין הקרוב לנכסיו אלא הוא מעצמו יורד ולא משום גריעות' אלא שאין צריך לב"ד ובודאי יורש דעלמא שא"צ ב"ד להכניסו לנחלה. וכיון שהודענו דעתו ז"ל שאין ב"ד נזקקין לכך כלל ממילא אית לן שאם קדם ותלש קודם שבא השבוי שהוא זריז ונשכר שהרי לא ברשות ב"ד ירד שיהא צריך לימלך בהם אבל עושה כרצונו זה נ"ל לתקן דעתו ז"ל. ובזה נתקן ג"כ מה שתמה עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. אבל כבר הסכימו המפרשים ז"ל דה"ה דמורידין אותו להם הא קמ"ל שאפי' ירד מעצמו בלי רשות ב"ד אין מוציאין אותן מידו והביא ראי' לזו ולפ"ז אין בין נכסי שבויין לנכסי נטושין אלא שבנכסי שבויין אין שמין להם כאריס אלא כל הפירו' שאכלו הן שלהם ואפי' אותן שאכלו אחר ששמעו שממשמשין ובאין. ובנטושין שמין להם כאריס משעה ראשונ'. ובס' חשן משפט שלא חלק בין נטושין לשבויין לא נראו דבריו ואין כן דעת הראשוני' ואחרונים ז"ל והרשב"א ז"ל סובר שאפי' בנטושין אין שמין להם כאריס אלא משעה שממשמשין ובאין אבל פירות שאכל קודם הן שלו ואין כן דעת הראשונים ז"ל וגם האחרונים ז"ל לא הסכימו עמו לזה והראב"ד ז"ל ג"כ יש לו דעת אחרת בזה בהשגות. וא"ת היאך אפשר לומר שאפי' במטלטלין חשבינן לי' ודאי יורש ויורד להם מעצמו כדעת הרמב"ם ז"ל או אפי' ב"ד מורידין אותו להם כדעת המפרשי' ז"ל וכמ"ש. והאמר רב יהודה (שם ל"ט ע"א) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור תמרים לגדור זתים למסוק ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו דחיישינן דילמא שמיט ואכיל להו. הא לא קשיא דההיא בדלא שמעו בו שמת היא והכי מוכח מדפרכי' ונוקי אפוטרופא כו' ואי בדשמעו בו שמת אי אפשר לומר כן דהא תניא בהדי' דקרובים יורדין אליהן ולא אפוטרופוס ולא אקשי' עלה אמאי לא מוקמי אפטרופ' כדמקשי' עליה דרב יהודא הכא וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שבוי שנשבה ובורח שברח מחמת סכנת נפשות חייבין ב"ד להתעסק בנכסיהן פירוש והאי בבא בדלא שמעו בו שמת הי' דבשמעו בו שמת כבר פירש דינו בבבא שקודם זו ועל זאת הבבא שהי' שלא שמעו בו שמת כתב נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וכו' וה"ה בחצרות וכו' משמע מדבריו דבלא שמעו בו שמת הוא דמוקמי אפוטרופ' למטלטלי אבל בדשמעו בו שמת לא. וא"ת א"כ מצינו שהאחין נכנסין לנחל' במטלטלין בלא ראיה גמורה זו אינה ראיה דלא חיישינן לנחלת נכסים שאין להם אחריו' אם ירדו לה אחין כיון ששמעו בו שמת. ובנחלת נכסים שיש להן אחריות נמי לא חיישינן לפירותיהם אלא שלא ימכור הקרקע דומה קצת למ"ש בגמ' (שם ל"ח ע"ב) גבי בניהם מבקשין לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותם דמיירי לירד ולמכור אבל לירד ולאכול אי נמי במטלטלין לא איכפת לן ולא מדקדקי' כולי האי לאהדורי בתר עדות ברורה. ומאי דאשכחין בגמ' דרך שקלא וטריא דחיישינן לכלויי קרנא היינו בנטושין אבל בשבויין לא שאין אחריות המטלטלין עלינו לחוש שמא יפסידום היורשים ותהיה השמועה שקר ולפ"ז בנדון הזה יורד זה היורש במטלטלין אלו מעצמו ואין ב"ד מונעין אותו כפי פשט דעת הרמב"ם ז"ל ולפי פירש המפרשים ז"ל אף ב"ד מורידין אותו להם ולא מוקמי' ליה אפוטרופא אם הוא חריף אע"פ שהוא קטן כדמוכח עובדא דסבתא כדכתיבנא. וכ"ש שאם הנפקדים יריאי שמים ורוצים להחזיר הפקדון ליורש מפני שמועה זו שסומכין עליה שאין לב"ד למחות בידם אדרב' יש להם לומר להם שלצאת ידי שמים חייבין להחזירו אפי' תמצא לומר שאין ב"ד מורידין אותו לה כיון דאינהו סמכי על שמועה זו מחייבי בהשבת הפקדון ליורשי בעליו והלא דברים ק"ו הערוה התרנו משום דאיהי דייקא ומנסבא. ממון הקל היכא דדייקי הני נפקדים לכ"ש דלצאת ידי שמים חייבים וכ"ש שאין ב"ד מוזהרין למונען מזה אדרבה יש בזה משום עכוב מצוה ומשום אל תמנע טוב מבעליו זה נ"ל בענין זה והוא לפי דעת הרמב"ם ז"ל. אבל ראיתי האחרוני' ז"ל בהסכמה אחת דבמטלטלין דחיישינן לכלויי קרנא לא חשבי' ליה ודאי יורש ודבריהם תלויין ואין להם במה שיסמוכו. וגם הרשב"א ז"ל כ"כ בלשון אפשר. וכ"ש שאם רצינו לסמוך עליהם בנדון הזה תלקה מדת הדין בכך שישארו הנכסים האלו ביד הנפקדים לעולם ועוד אם אמרו כן בשמועה קלה כגון קלא וכיוצא בו לא אמרו כן בשמוע' חזקה כזו שהדברי' הם נראים שאין לחוש שישוב עוד לביתו וכל כה"ג יש לנו לסמוך על דברי הגאונים ז"ל שדבריה' דברי קבלה ועל כיוצא בזה אמרו (ברכות ט' ע"א) כדאי הוא ר' פ' לסמוך עליו בשעת הדחק ואין לך שעת הדחק יותר מזה שהדבר נראה שזה מת וא"א לבא בידיעה זו בראיה יותר ברורה מזו לעולם ואם לב אדם נקפו בזה וירא שמים ירצה לצאת ידי שניהם יש למצוא דרך שיבאו הנכסים ביד היורש ויאכל פירותיהן באחריות נכסי אחד מאוהביו דמשפו נכסיה שאם יבא השבוי הזה שיהי' הקרן קיים על נכסי אותו איש והשתא אכיל היורש פירי ולא כליא קרנא לשבוי הזה אם הוא קיים או יהא קרקע ויאכל פירותיו. וכמה שערי צדק שיוכלו למצא רודפי צדק בזה והכל לפי ראות ב"ד שיאכל היורש הפירות והקרן קיים למוריש (הג"ה אמ"ה כיוצא בזה כתב הרב בנו ז"ל סי' תר"ח על ענין אלמנה שתפסה נכסים הרבה במזונותיה שישאו ויתנו בקרן ותהי' נזונית מהריוח ולא יכלה הקרן) כשיבא ואי לא משכח קרקע לא בזביני ולא במשכנתה ולא בתקנה אחרת שיאכל היורש פירות ויהי' הקרן קיים יהבי' להו לאפוטרופ' שיהא נאמן ע"פ ב"ד וברצון היורש אבל אפוטרופא שאינו נוח ליורש לא מוקמינן ובמחאתו תליה מילתא דהא ודאי יורש משוי לי' היכא דלא כליא קרנא וכדכתיב' לעיל ואפי' בקרקעות לדברי האומר דאפי' משכחינן אפוטרופ' לא מוקמי' לי' היינו דוקא במחאתו של יורש אבל אם רצה יורש בכך מוקמי' לי' וכ"כ הרא"ש ז"ל משמע שב"ד זכות היורש ורצונו הן עושין בכל זה כל היכא דלא כליא קרנא ודברים פשוטים הם ואין צריכין הכרע דכיון ששמעו בו שמת זכות יש לו בנכסים אלו בספק קרוב לודאי אפי' לדברי כל חולק והיאך אפשר להעמיד לו אפוטרופוס אדם שאינו נוח לו וכל מה שירצ' היורש עושין ב"ד כל היכא דלא כליא קרנא מ"ה חששא דשמא חי הוא עדיין. אבל היכא דכליא קרנא ודאי לא משגחי' ביה לפי דעת זו ואם רוצה להעמיד אדם שאינו הגון לא משגחי' ביה היכא דכליא קרנא. זאת היא הדרך הראשונ':