שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/עו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עו[עריכה]
ענין עו: הדרך השנית אקדים אליה הקדמה ואומר יש לשואל שישאל ודאי שבעדות כזו. רצוני לומר לענין המעידין עצמן ואפי' בפחות ממנה היינו משיאין אשתו ע"ז ואע"פ שלענין עדותן יש לדקדק אם צריך לומר מת וקברתיו היינו להשיא אשתו אבל לענין ירושה אינו ענין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וכיון שעדים אלו נאמנין להשיאה נחזור לקושייתן של ב"ש שבפרק האש' שלום (קט"ז ע"ב) שהבאתי למעלה התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל ומה שתירצו בזה ב"ה ואמרו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הוא מרפא שבר הקושיא על נקל שהקושיא עצמה היא עומדת במקומ' והרי תרצו דבר קשה בדבר קשה אחר כמוהו ועדין יקשה התרתם את הערוה החמור' לא תתירו את הממון הקל לאחין שאין בזה הלכת' בלא טעמא שנקבלו' על דרך גמרא גמור זמורתא תהא ותירוץ קושיא זו הוא שנאמר שטעם נאמנות ע"א ושאר פסולין להתירה לינשא הוא משום דאש' עצמה דייקא ומנסב' כדאי' בפ' האשה שלום (קט"ו ע"א) ואע"ג דבפ' האש' רבה (פ"ח ע"א) משמע דנאמנות ע"א באשה היינו משום עגונה אקילו בה רבנן לאו למימרא דהאי טעמא בלחוד הוא עקר דהאי טעמא אצטריכי' לי' משום דמדאוריית' אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דמשום עגונה אקילו רבנן להימוני ע"א משום דסמכינן אאיהו דייקא ומנסבא ועשו לזה סעד מתוך תומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה שאלמלא טעם זה לא הי' דייקא כ"כ וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בסוף ה' גרושין דעיקר טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא והשיג על הרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא דמשום עגונא אקילו רבנן וכיון שמפני טעם זה אנו מתירין אותה אין לסמוך בחזק' זו אלא במה שהוא תלוי בגופה תחוש לעצמה ומה שהוא תלוי בב"ד היינו הורדת האחין לנחלה אין לסמוך עליה שאם הדבר הוא ברור לה ודייקא טפי אינו ברור לנו ואיך נעשה מעשה במה שלא נדע בבירור. ואין מקום בזה לק"ו של ב"ש שהערו' שהתרנו היא עשתה המעשה בעצמה במה שהוא ברור לה וכן נמי אותו שנשא' יחוש לעצמו אם הוא סומך עליה אבל איך נתיר בממון שהוא מעשה התלוי בעצמנו משום סמך דאיהי דייקא ומנסב' ואינו ברור לנו וב"ש היו סוברין מתחלה כשעשו הק"ו דלא הי' לן למפלג דבורא בחד גופא דהיינו באשה עצמה שלענין להשיאה תהיה נאמנת שהוא מת ולענין פרעון כתובת' נחוש לומר שמא חי הוא וכ"ש הוא אם בערוה החמורה נאמנת לעצמה בממון הקל לא תהא נאמנת לעצמה והשיבו ב"ה שאין ק"ו זה כלום דכי היכי בנחלת אחים אתם מודים שאין לדון ק"ו שהוא מעש' תלוי בעצמנו הכי נמי בנטילת כתובתה אין לדון ק"ו מפני טעם זה דהא מ"מ גבייה בעיא וא"א לה בלא ב"ד והרי גביתה וירושת אחין שוין שהן מעשה התלוי בעצמנו ואין לעשות מעשה עד שיתברר לנו הדבר. וז"ש מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה כלומר ואתם מודים בזה ומעתה הוא הדין והוא הטעם לנטילת כתובתה. ואתו עלה ב"ש מדינא אחרינא ממדרש כתובת' והודו להן ב"ה ויצא לנו מזה שעקר טעם ההיתר הוא משום דאיהי דייקא ומנסבא וטעם דעגונא לא אצטריכי' לי' אלא כדי שלא תעמידנ' על ד"ת לדונה כדבר שבערוה דאינו בפחות משנים. ואלו הי' טעם העגון עקר הטעם לא היתה היא עצמ' נאמנת שאם מפני עגונה הקלו להאמין ע"א היאך נקל בה כ"כ להאמינה היא בעצמה אלא שמפני שעקר הטעם הוא משום דאיהי דייקא ומנסבא כ"ש כשהי' עצמה אומרת מה שהיא מותרת וטעם העגון אינו אלא לסלק מעליה דין דאין דבר שבערו' פחות משנים אבל טעם הנאמנות הוא מה שהי' דייקא מפני חומר שהחמרת עליה בסופה שאלמלא החומר הזה לא הוה דייקא טפי ולא הוה סמכינן עלה. וראיה מפורשת לזה שאם עיקר הטעם היה מפני העגון הי' להם לב"ה להשיב אם התרנו הערוה היינו משום עגונה הקלנו בה ואיך נתיר הממון שאין בו עיקר זה הטעם אבל מפני שעיקר הטעם הוא שהיא נאמנת משום דבעלמא בעדים פסולים דייקא ומנסבא וכ"ש כשהי' עצמה מעידה על מיתתו מ"ה הוצרכו לחלק בנאמנות התרה לנאמנות כתובת' שזה תלוי בעצמ' ובידיעתה סגי וזה תלוי בב"ד ולא סגי בידיעתה עד תהיה להם ראיה ברורה כנ"ל ענין זה והוא נכון וברור:
ומעתה לפי דרך זו כי היכי דבהיתר אשה סמכינן אאיהי דייקא ומנסבא ושרינן לה בלא עדים ואע"ג דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים כדילפינן דבר דבר מממון בפ"ק דסוטה (ג' ע"ב)והמקדש בלא עדי' ואפי' בע"א אין קדושיו קדושין ואפי' שניהם מודים כדאית' בפ' האומר בקדושין (ס"ה ע"א) ה"נ בדבר שבממון היכא דאיכא למימר בי דינא דייקי וסמכינן אהאי סהדותא דקושטא הוא מורידין האחין לנחל' ע"פ דקדוקן ומה שדעתן סומכת ויודעין שהוא אמת שלא אמרו שיהא צריך ב' עדים אלא לידיעת האמת אבל אי בלאו הכי איכא למימר דבי דינא ידעי בהאי סהדותא אע"פ שאינו עדות גמור' קושטא היא דנין ע"פ שלא בזה גזרת מלך וכדאמרי' בפ' מי שמת (קנ"ט א') אטו משה ואהרן מי לא מהימני אלא גזרת מלך וכו' אלא שאין הולכין בזה אלא אחר ידיעת האמת וכל שנתברר לב"ד ודעת' סומכת עליו שזהו אמת דנין עליו אע"פ שאיו שם עדים והרי אתה דן הק"ו עצמו של ב"ש המוזכר למעלה בלי שוה פרכא ומה דבר שבערו' שיש בו חומרא שאפי' שניה' מודים אין הודאתן כלום עד שיבאו ב' עדים התרתם מפני שהיא דייקא ומנסבא והלכנו בו אחר ידיעת האמת. דבר שבממון שיש בו קולא דהודאת בעל דינין כמאה עדים דמי אינו דין שנסמוך בזה על ידיעת האמת אחר שדקדקנו ונתברר לנו שכן הוא. ואלמלא שבדין ממון אנו הולכין אחר ידיעת האמת בדין ערו' לא היינו מקילין בזה משום עגונא ודיו לדבר שבערוה אחר טעם עגונה שיהא כדבר שבממון בקולא זו ואלו לא היתה קולא זו בדבר שבממון לא היינו מקילין בדבר שבערוה משום עגונה ולא מצינו בשום מקום חומר בממון יותר מבערוה אלא מפני טעם דקדוק שהעקר בזה ידיעת האמת וכל היכא דאיכא למימר דאיהי דייקא שבקי לה למעבד עובדא בנפשה ואנו שנסתפק לנו הדבר לא נעשה מעשה בעצמנו אבל אם הדבר ברור לב"ד כמו שהוא ברור לה חזרו ההיתר והנחלה שוין ואין להתר האשה יותר קולא בזה מהנחלה אדרבה חזר ענין הממון קל מן הערוה. ומפני זה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהן וכו' שאני אומר שלא החמירו בדברי' אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון וכו' הרי אלו נוחלין על פיהן וכו' ולא שמענו מי שחולק בדבר זה עכ"ל וכ"כ הרב בה"ג ראיתי זה בה' יבמות שלו ואע"פ שיש תשובה לריא"ף ז"ל שאיר מסכמת לדין זה אולי חזר בו הרב ז"ל ומעדותו של הרמב"ם ז"ל שאמר שאין חולק בדבר זה יש לנו לומר כן וכ"ש שהרי הסכימו לדין זה כל האחרונים וכן הראב"ד ז"ל אלא שהוסיף בשם רבותיו שאין האשה נוטלת כתובתה אע"פ שהיורשין נוחלין כיון שהיא אסורה לינשא דכי היכי דדרשינן מדרש כתובה להקל עליה נדרשנו להחמיר עליה וכיון שכן הרי יש לך להקשות מאחר שהחמרנו יותר בירושה בענין העדות שצריך שני עדים משא"כ בהיתר הערוה איך נחזור עתה להקל בה יותר והי' לנו לדון קל וחומר ומה במקום שהתרנו האשה אסרנו הממון במקום שאסרנו האשה אינו דין שנאסור הממון. אבל תירוץ הענין כך הוא כי כשהתרנו האשה לא משום דערוה קילא מממון אדרבה ממון קיל אלא דהכל תלוי בידיעת האמת ואי איהי דייקא ונתברר לה האמת התרנוה ובממון היכא דליתיה להאי טעמא לא התרנוהו ובדאיתיה להאי טעמה חזר הממון להיות קל מהערוה הילכך לא בעינן למימר וקברתיו:
ומעתה אם ב"ד איכא למימר דדייקי בהאי סהדותא וידעי דקושטא הוא חזר הענין שלא תהא הערוה יותר קלה מהממון וכי היכי דבהיתרה היכא דנתברר לה אינה צריכה לעדים אע"פ שהוא דבר שבערוה דמשום עגונא הקלו בה שלא לעמוד בה דין תורה כ"ש היכא שנתברר לב"ר שזה העדות אין ספק בה שהוא נכון אינן צריכין לעדים שלא יהא דבר שבממון חמור מדבר שבערוה. ואם לחשך אדם לומר לא כי אלא לעולם אין ב"ד סומכין להוריד האחים לנחלה אלא בעדות שני עדים ואפי' שיודעים בזה שהוא האמת שגזרת מלך הוא להיות דבר שבממון בשני עדים או בהודאת פיהם שהיא כמאה עדים מגו דאי בעי יהיב או מפני טעם אחר או מגזרת מלך ג"כ וכדילפינן מכי הוא זה וכדפרש"י ז"ל בפ' האומר בקדושין (ס"ה ע"ב) אף אתה אמור לו דאיברא שאם מפני ידיעתם זו באיזה צד שתהיה הם דנין יכולין אנו לומ' שעל פי עדים הם דנין וידיעתן במה שחזקתו שכן הוא במקו' עדים היא. וראיה מפורש' לזה הא דאמרי' בפ"ק דב"מ (ג' ע"א) בההיא דרבי חייא קמית' מנה לי בידך אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו חמשים נותן לו חמשים וישבע לו על השאר ואמרי' ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו' והא הכא דאנן סהדי כיון דתפיס דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע והשוו בעלי הגמרא ידיעת ב"ד במה שחזקתו שכן הוא לעדי' שכיון שהוא תופס ומטלטלין הרי הן בחזקת התופסן אע"ג דאיכא למימר דאיכא חד רמאי ובחזקה ואלמות תקפה מחברו במקצת אפ"ה סמכינן למימר דכיון דתפוס דידיה הוא דתפוס ואמרי' דאנן סהדי בהכי ורצו ללמוד ממנה ההוא דר' חייא קמיתא דאיכא עדים במקצת הטענה משום דידיעתינו במה שחזקתו שכן הוא הויא כעדי' דאנן סהדי דהכי הוא ה"נ אפי' תאמ' שגזרת מלך היא בנחלה שלא ירדו לה אחים אלא בשני עדים היכא שידעו ב"ד הדבר בדברים שחזקתן שהן אמת שזה ששמעו בו שמת שהדבר כן הוא בבירור מורידין קרוב משום דסמכינן על ידיעתינו ואמרינן דאנן סהדי בהכי ועבדינן בה עובדא:
ואחר הקדמה זו אומר בנדון הזה שיש לנו לומר שיש לבית דין ידיעה מבוררת ששמועה זו אמת היא כאלו באו שני עדים שמת. ואפתח בזה ארבעה שערים יכנס בהם הרוצה לעמוד על בירור הענין מדרכי ההלכו' אע"פ שהדבר עד לעצמו וצורת הענין והעדיות בכללן מראין פנים כי זה הנטבע מת וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומיתתו תהא מכפרת על כל עונותיו ואלו הן השערים הנז':
השער האחד מצד עדות העד האחד:
השער השני מצד עדות המסיחין לפי תומן:
השער השלישי מן התחברות שני הענינים כאחד:
השער הרביעי מצד ידיעתינו בזה מבלתי השגחה לעדות המעידים.
והנני מפרשם אחד לאחד בע"ה: