שו"ת חקרי לב או"ח/סה

סימן סה

יש לחקור במאי דק"יל דלספות לקטן איסו' אסיר מד"ת כמו שכתב הטור בא"ח סי' שמ"ג והדבר צריך ביאור אי אמר גדול לקטן עשה איסור ואכול דם ונבילה או חלל שבת אי אסיר מד"ת או יהיה מד"ס כדקי"ל אמירה לגוי שבות והנה אמת דמתוך דברי קצת פוסקים יש לדון דהוי מד"ת וכן מדברי ריא"ז בשה"ג שלטי הגיבורים בפרק מי שהחשיך שכתב דלא יאמר לתינוק שיוליכנו שהגדול מוזהר על הקטן יע"ש אלא דק"ל מנ"ל פשיטות דבר זה אימא דדוקא לספו' בידים אסיר דתפסת מועט תפסת ואמירה לקטן באיסורין מנין. ועוד דממ"ש ביבמות דקי"ד מאי לאו דאמר להו לא תיכלו לא דלא ליספו להו בידים ואם איתא עדיף מינה הו"לל לא דאמר להו תיכלו.

ואחר הישוב נ"ל דאמירה לקטן אסיר מד"ת מטעם אחד והיינו מדין שליחות דכל כה"ג יש שליח לדבר עבירה כיון דשליח לאו בד חיובא כמ"ש בפ"ק דב"מ ד"י וכ"ת תינח לרבינא אך לרבי סמא דאמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עבי ואי בעי לא עביד מנ"ל דאע"ג דמור"ם במפה בח"מ סי' קפ"ב ומוהר"ם בתשו' סי' תצ"ג פסקו כרבינא הרי הנמק"י והרא"ש והרמ"ה והר"ן שם פסקו כר' סמא ולדבריהם בקטן אין צד לחייב שליח לדבר עבירה אכתי נ"ל דבקטן כ"ע מודו דיש ש"לע וראיה ממ"ש הר"ב משנה למלך בפ"ה דמלוה ולוה הי"ד דבגוי לכ"ע יש שליח ל"ע כיון דלא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' יע"ש ועיין בתשו' הרשב"ץ, הביאה הב"י בח"מ סי' שפ"ח דבגוי יש של"ע יע"ש ונראה דקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה נמי האי טעמא דדברי הרב וכו' אלא שראיתי להנמק"י בפ"ק דב"מ שכתב דקטן דאין לו יד כלל שאין מבחין בין צרור לאגוז מיחייב שולחו יע"ש

אך קשה עכ"פ שהרי בקידושין דמ"ג אמרו דלכ"ע זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואם כן בגוי וקטן דהוי זה נהנה וזה מתחייב איך יתחייב כי ע"כ נראה דכל אמירה לקטן דהוי להנאת הקטן אינו חייב המשלח אבל בלא"ה מיחייב שולחו ולפ"ז נ"מ דאמירה לקטן בלאוין ולית ביה הנאה לקטן דלקי המשלח והוא חי' גדול דהרי אף במספי ליה איסור בידים לית ביה מלקות ושוב אחר הישוב ראיתי דאמירה לקטן גלי ביה קרא להדיא ואע"פכ לא לקי דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ודרשו במכילתא דהיינו בקטנים והיינו ודאי אמירה לקטן ועבד וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' נ"ט ולעיל בסי' הקודמים ביארתי דלא ילפינן משבת וכמבואר מדברי הרמב"ן ובה"ג שהביא הב"י בא"ח סי' תקכ"ו וכמ"ש לעיל באור' כי ע"כ הדבר צריך ביאור אי אמירה לקטן חשיב בכלל מספי כידים אסיר מד"ת ואי לא חשיב אסיר מד"ס ואין להביא ראיה ממ"ש ביבמות דקי"ד לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח וכו' דסתמא משמע דמד"ת דלמה שנתבאר שאני שכת דגלי ביה קרא להדיא ומתוך דברי הנמק"י שם שכתב דעושה לדעת אביו הרי הוא כאומר קום עשה וכאילו מאכילו בידים שהוא אסור יע"ש שמבואר ג"כ מדבריו דס"ל דעושה ע"ד אביו ישנו ככל האיסו' יש להוכיח מיניה דאמירה לקטן חשיב כמספ' ליה בידים ואסיר מד"ת ועם כל זה הדבר צא"ת צריך אצלי תלמוד עוד.

ומפרשת העבור הנה מקום אתי לישב מאי דהוה ק"ל בדברי התוספות בשבועות ד"ך גבי מ"ש כל שישנו בזכירה וז"ל איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן יע"ש. והדבר ק' דהיכי תיסק אדעתי' דנשים ליתנהו בשמירת שבת והרי כתיב לא תעשה כל מלאכה וכו' ובתך והיינו בקטנים כדאיתא במכילתא ואי בת קטנה נצטוה כ"ש אשה גדולה ותו מאי ק"ל להתוספות. אך למה שנתבאר דהאי קרא איירי בעושה הקטן להנאת אביו בצוויו א"כ י"ל כי אסר הכתוב מלאכת הבת היינו דהוי כמלאכת עצמו וכ"נ שהרי אסר נמי מלאכת בהמתו אע"ג דלא שייכא בצווי ואה"נ דלכי גדלה דאינה ברשות האב ואדעתא דנפשא קעביד שרי ותו ל"מ מהאי קרא דנשים איתנהו בשמירת שבת.