שו"ת הרא"ש/כלל צז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל צז
[עריכה]סימן א
[עריכה]שאלה לאה מכרה בית לשמעון ונתן לה קצת מעות מיד וקבע זמנים לשאר הפרעון בתנאי שאם לא יפרע לה בכל זמן פרעון הקצוב לו שכל המעות שהגיעו לידה יהיו מתנה ויחזור לה הבית ובא המצרן ולקח הבית מיד הלוקח ופרע לו המעות שנתן לה וכשהגיע זמן הפרעון בא המצרן קודם שהגיע זמן הפרעון ונתן המעות ליד הסופר שהשטר והתנאין היו משולשין בידו והסופר לא הודיע ללאה שהמעות בידו עד שעבר הזמן אז אמרה לאה שאינה רוצה לקבל המעות כיון שעבר זמן הפרעון זכתה במעות שבידה והבית חזר לה והמצרן אומר כיון שנתנם ליד הסופר קיים תנאו ובאו לדין וזכו הדיינים למצרן ונתרעמו עליהם ושלחו לי הדיינין הטענות ופסק דינם.
תשובה אלופי הדיינים אעפ"י שרוב עניני הדברים שלאה מבקשת תואנה לבטל המקח מכל מקום אני אכתוב לכם על פי דברי רבותינו ע"ה ואם יש מנהג אחר בעיר לכו אחריו שנינו בפרק מי שאחזו (ע"ד) הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז כו' על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום נתנה לו בתוך שלושים יום הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת ופריך עלה בגמרא פשיטא מהו דתימא קפידא לא קפיד ולזרוזה קא אתי קמ"ל אלמא כל הקובע זמן לחברו בפרעון מעות תלינן הדבר בקפידא ולא אמרינן אם עבר קצת מן הזמן לא קפיד שלא נכוין אלא לזרז אלא ודאי קפידא יש בדבר ומיד כשעבר הזמן נתבטל הדבר ודקדקתי בכתיבתכם וכתבתם שהתנאי היה שיפרע לה קצת מן המעות מיד ולה משמע לה ולא לאחר כדתניא בגיטין (ע"ד) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם [לא נתנה זקוקה ליבם] ואינה יכולה לקיים התנאי במה שתתן המאתים זוז ליורשים כדי שלא תזקק ליבם דלי משמע לי ולא ליורשים ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן היורשים דסבר לי ואפי' ליורשים הני מילי אחרי מות האדם שמניח עזבונו ליורשים אבל בחייו אין אדם רוצה שיתנו ממונו לשום אדם אלא לידו כמו שאמרו חכמים אין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר ואפי' לא הזכירה שיתנו לה המעות אלא התנו שיפרעו לה המעות באותו זמן לא קיים הפרעון אם לא שהגיע המעות לידה ואם נתן המעות ליד אחר ואמר זכה במעות הללו ללאה כדי לקיים התנאי לא הוי פרעון כיון שהיא בעיר ויכול ליתנם בידה כדתנן בערכין (ל"א) בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר הדלת ונכנס ואימתי שירצה יבא הלה ויטול מעותיו ודוקא בשביל שהיה נטמן אבל אם היה נמצא צריך ליתן מעותיו לידו.
ומה שטען שמעון שקיים כל המוטל עליו לעשות במה שנתן המעות ביד הסופר שאלו היה נותן לו כל המעות היה נותן לו כל השטר המופקד בידו הילכך הוי כאלו נתנם ביד לאה בזה אני אומר אם עשה סופר זה שלא כדין היה עושה שאין לו להוציא השטרות מתחת ידו עד שיגיעו המעות ליד לאה כי אם האמינתו לאה להשליש בידו השטר ניירא בעלמא בשביל זה לא האמינתו להפקיד מעותיה בידו ומה שכתבתם שבעל המצר אין לו להביא המעות אלא ליד בית דין שמעמידין הקרקע בידו הא ליתא אלא הלוקח הוא שלוחו של מצרן וכל התנאים שהתנה הלוקח צריך המצרן לקיימן הרי כתבתי לך דין תורה אבל אם הוא מנהג בעיר שכל פרעון שאדם פורע לקניית בתים כשנותן המעות ליד הסופר שבזה הוי פרעון והסופר נותן לו השטר מיד אף על פי שעדיין לא בא המעות ליד המוכר נמצא מנהג זה מבטל ההלכה מאחר שמנהג פשוט הוא בעיר כדאמרינן (ב"מ ע"ד) האי סיתומתא קניא שכל קנין שנהגו לעשות כן סוחרי העיר הוי קנין א"כ לא פשע שמעון במה שנתן המעות ליד הסופר וקיים תנאו וכן אני אומר על הדין שדנתם אותו שלשה בלא אחד מהזקנים דין הוא מן התורה זולתי אם יש תקנה בעיר שלא יפסק שום דין אם לא במעמד אחד מן הזקנים רשאין בני העיר להסיע מדברי תורה ולעשות תקנה ככל אשר יראה טוב בעיניהם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ב
[עריכה]שאלה ראובן ושמעון שותפין בבתים וקנה ראובן בתים סמוכין לבתים המשותפין עם שמעון וראובן ושמעון באים לחלוק הבתים המשותפין ביניהם ומכלל אותן הבתים יש בית אחד שהוא צד מצר עם הבתים שקנה ראובן וראובן מבקש שיתנו לו חלקו המגיע לו מאותו הבית לצד מצר שלו כי כך הוא שוה זה כמו זה אלא שהוא נהנה בו יותר מחברו לפי שפותח בו הבתים הסמוכים לו והוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר דכופין אותו על מדת סדום ושמעון אומר לא כי אלא תעלהו בדמים או תחלוק בגורל וחלק הנופל בגורל יגיעך הדין עם מי.
תשובה גרסינן בפ"ק דב"ב (י"ב) ההוא גברא דזבין ארעא אמצרא דבי נשא כי קא פלגי אמר הבו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמאי מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון רבה חשיב ליה זה נהנה וזה אינו חסר כי הקרקעות שוות ואין זו יותר טובה מזו ומה שלא אמר רבה משום ועשית הישר והטוב אמרינן ליה שיקנה במקום אחר ויניח זה לקנות אצל מצר שלו אבל הכא שיש לו חלק בגוף הקרקע ואנו אומרים לוותר את דינו וליתן את חברו חלק שהוא חפץ בו לא שייך כאן ועשית הישר והטוב אלא משום דזה נהנה וזה אינו חסר לפי שאינו מפסיד כלום בדבר ומדת סדום היא זו וכופין אותו להתרחק מן המדות הרעות ולעשות חסד עם חברו בדבר שאינו מפסיד כלום ורב יוסף סבר שאין לכופו על כך אלא יאמר לו מעלינן לך אותו קרקע הסמוך לך כנכסים של בר מוריון שהן מעולות ביותר כך פירש"י ועוד פי' דאיירי בשדה הבעל ופעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת ונתן טעם לדברי רב יוסף משום דהלכתא כותיה שלא יהיו נראין דבריו כהלכתא בלי טעמא ועוד דקאמר בתר הכי חדא אההיא נגרא וחדא אההיא נגרא אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום אמר רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל והוה קשיא ליה לרש"י אמאי איצטריך ליה לרב יוסף למימר האי טעמא לימא משום דמעלינא ליה כנכסי דבר מוריון אלא ודאי בשדה הבעל שייך למימר האי טעמא שפעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת אבל לא בבית שלחין והקשו על פירש"י בבית השלחין נמי פעמים שזו לוקה בשדפון וזו אינה לוקה ופר"ת דמעלינן ליה כנכסי דבר מוריון פירש בני מוריון עשירים היו ולא היו מוכרין נכסיהם אלא בדמים יקרים כן לא ניתן זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזו משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי השדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים עתה נמי אין כאן משום מדת סדום [אם] אין אנו מבטלין חלוקתינו בגורל בשבילך ורבה סבירא ליה דכגון זה כופין על מדת סדום דכיון שאין חלק זה שוה יותר משאר החלקים בגוף הקרקע אלא מחמת מצרנותיו של זה שהוא חפץ בחלק זה בשדה הסמוכה לו ואם לא תפול גורלו יצטרך ליתן דמים או להחליף וליקחנה ביותר מכדי דמיה אין יכולים להעלותה מטעם זה ומדת סדום היא ועתה יש חילוק בין פירש"י ובין פיר"ת בנדון זה לפרש"י שנתן טעם לדברי רב יוסף משום דזו מתברכת יותר מזו או זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל א"כ בתים דלא שייך בהו האי טעמא דכלן שוין כופין על מדת סדום ולפיר"ת דמפרש דמעלינן ליה כנכסי דבר מוריון שהיו נכסיהם בדמים יקרים ג"כ בדמים יקרים אמכור זכות שיש לי שאם יפול חלקי בין שתי השדות לא אחליף עמך אלא בדמים יקרים האי טעמא שייך נמי בבתים ולענין פסק הלכה נראה לי כפירש"י שנתן טעם לדברי רב יוסף אבל לפיר"ת מסתברא טפי טעמא דרבה דכיון שאינו חסר כלום אלא משום שיכוף את חברו להוסיף דמים בשביל שהוא חפץ באותה שדה מדת סדום היא זו דאי לא תימא הכי כל זה נהנה וזה אינו חסר דכופין על מדת סדום אמאי כופין והלא חסר הוא ממון שיתן לו חברו בשביל הנאתו אם לא נכוף לעשות בלא דמים אלא ודאי כיון שאין לו חסרון אלא במה שיוכל לכוף את חברו שיתן לו ממון בשביל הנאתו מדת סדום היא ועוד דסוגיא דתלמודא משמע כפרש"י דלכאורה הא דקאמר חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא קאי אהך דקאמר לעיל מיניה ההוא גברא דזבין ארעא אמצרא דבי נשא ולפר"ת לא קאי עלה דאם כן מאי איצטריך לרב יוסף למימר טעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל בלא טעמא נמי נימא משום דמעלינן ליה כנכסי דבר מוריון אלא מילתא באנפיה נפשה היא והכי פירושה שני אחים שנפלו להם שני שדות בירושה ויש לכל אחד נגר ורוצה האחד ליטול חצי שדה זו וחצי שדה זו אמר רבה כופין על מדת סדום ויטול כל אחד שדה שלם כיון שיש לכל אחד נגרא וקאמר רב יוסף אין כופין דזמנין דהאי מידויל והאי לא מידויל והכא לא שייך טעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מוריון דאטו אם ירצה האחד לחלוק את השדה לעשרה חלקים משום דטעמא דמעלינן ליה מי שמעינן מיניה ועוד לא שייך הכא טעמא דמעלי כי חולקין בגורל ליכא מעליותא לזה יותר מזה ומה שהקשו על פרש"י דבבית השלחין פעמים שזו לוקה בשדפון וזו אינה לוקה לאו קושיא היא דבבית הבעל שכיח דעל חלק האחד יורד מטר הרבה ומתברכת וחלקה האחר לא תמטר אבל שדפון של בית השלחין לא שכיח בשדה אחת יותר מבאחרת וכן דעת כבוד מורי ז"ל נוטה שכתב וזה לשונו האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד מהם חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא חולקין לפי המדה בלבד ואמר אחד מהם תנו חלקי בצד זה כדי שיהא סמוך לי לשדה אחרת שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופין אותו על זה שעכוב בדבר זה מדת סדום היא אבל אם היה חלק אחד טוב או קרוב לנהר יותר או רחוק יותר ושמו אותו היפה כנגד הרע ואומר תנו לי בשומא שלי כנגד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל אם אמר תנו לי חצי מדתה מן הצד הרע בלי שומא וטלו אתם חצי הטוב כדי שיהא חלקי סמוך לשדה שלי הא שומעין לו ולזה דעתי נוטה וכן לדון אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ג
[עריכה]ראובן ושמעון חלקו בית ועלייה ונפל לראובן הבית ולשמעון העלייה והוצרך ראובן למכור ביתו וקנאו שמעון ובא לוי המצרן לביתו של ראובן לסלק לשמעון בעל העלייה בכח המצרנות שאומר שהוא מצרן ולא שמעון בעל העלייה ושמעון טוען שגם הוא מצרן וקודם.
תשובה הדין עם שמעון בעל העלייה אף על גב דההיא דפרק המקבל (ק"ח) ארעא דחד ובתי דחד משמע לפום ריהטא שאין בעל הבית נקרא מצרן לבעל הקרקע הרי חולק רי"ף דוקא כשאין לבעל הבית חלק בגוף הקרקע כגון שקנה ממנו לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע או כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצב או כל זמן עמדו אין לו בקרקע כלום דהוי כמו שכירות ואין בו דינא דבר מצרא אבל כשהקרקע משועבד לבית להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומה ודאי הוי כמו שותף בקרקע ואית ביה דינא דבר מצרא אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ד
[עריכה]שאלה ראובן קנה בתים משמעון בקנין סודר ונתן לו מהמעות אלף זהובים והתנו שניהם שיתן לו ראובן תשלום המעות בג' זמנים קצובים ושמעון יתן לראובן שטר סילוק מבניו ומבתים אלו קודם הגעת זמן הנזכר השלישי של הפרעון הראשון והתנה ראובן על עצמו שאם לא יפרע לו כל זמן וזמן מה שיש לו לפרוע לו שיפסיד כל מה שנתן והפרעון האחרון שישאר ביד שליש עד שיתן לו שטר הסילוק הנזכר וקודם שהגיע זמן הפרעון יצאו שטרי חובות על המוכר הראשון שמכר בתים אלו לשמעון ביותר מכדי שווי כל הקרקעות שהיו לו למוכר הראשון ושמעון גם כן אין לו קרקע על מה שיהיה אחריות בתים אלו וראובן רוצה לחזור לפי שעדיין לא החזיק חזקה האמורה בגמרא דהיינו דייש אמצרי ועוד דשמעון זה הוא עייל ונפיק אזוזי כיון שקבע זמני הפרעון על הפנים שאמרנו והוא מעכב על ראובן הלוקח שלא יכנס בבתים עד שיפרע לו כל הממון ועוד שבזמן הקנין כתב השטרות ושמו אותם ביד שליש על פי התנאים הנזכרים ושמעון טוען אחוי טרפך ואשלם לך שלא היה מאמין שמעון שהיו החובות אמת ושיהיו כנגד שווי כל הקרקע ובית דין נודע להם סכום החובות וצוו לעשות שומא בכל הקרקעות שהיו לו למוכר הראשון ולא היו שוים כל הקרקעות כנגד החובות ולפי זה תבע ראובן מבית דין שיבטלו המקח ושיחייבו לשמעון להחזיר האלף זהובים שלקח שאין לך מקח טעות גדול מזה שלמחר יטרפוה ממנו ואין לו על מה לחזור ובית דין נתאחרו לגמור דין זה שנה אחת מחמת שלא היה להם פנאי ועכשיו יצאו שוברות על החובות ובא שמעון לתבוע מראובן שיקיים המקח ושיתן לו מעותיו וראובן טוען שכבר בטל המקח מהטעמים שזכרנו ועוד שבית דין נתנו לשמעון כמה זמנים זה אחר זה להראות השוברות על החובות ועברו הזמנים ולא הביא כלום וכיון שראה הקונה שלא הביא עשה במעותיו שהיה לו לתת באלו הבתים תועלתו והוציאם ומה שלא גמרו בית דין הדבר לא היה אלא מחמת שלא היה להם פנאי.
תשובה גרסינן בפ"ק דב"ק (ח’) ובפ"ק דמציעא (י"ד) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה משהחזיק בה אינו יכול לחזור בה עסיקין היינו עוררין שיש להם טענה וערעור על השדה להוציאה מידו מכח שעבוד של אחריות או שאומרין שהיתה של אבותיהן ואין לפרש אנסין שרוצין לגזלה מלשון עושק דאם כן מאי קאמר משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטרא סברת וקבלת דמשמע אבל באחריות יכול לחזור בה ואמאי לימא ליה מזלך גרם שהרי לא בשבילי בא לקחת אותה אלא באונס הוא גזלה ממך וכן מצינו עסיקין שהוא לשון עוררין בפרק שבועת העדות (ל"א) דקאמר ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין דאי אנסין קאמר תבא עליו ברכה שהוא מצילה מידם ופרש"י בפ"ק דמציעא (י"ד) עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה אם לא נתן המעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אף על פי שלא נתן המעות דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה מאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי פרש"י מתקן גבולי השדה סביב מצריה וקשה לפירושו אמאי נקט חזקה טפי מכסף ושטר ועוד מאי בעי מאימת הויא חזקה מתניתין היא (ב"ב מ"ב) נעל וגדר ופרץ כל שהוא הויא חזקה ועוד לישנא דדייש אמצרי משמע דריסה בעלמא שהוא הולך סביב המצרים ופר"י ז"ל דמיירי כשקנאה קנין גמור בשטר או בקנין סודר או בחזקה רפק בה פורתא ולא נתן עדיין המעות ודעתו של אדם כל זמן שלא נתן המעות שאם יצאו עוררין בתוך כך שיחזור בו כל זמן שלא הלך על מצר השדה לראות מה היא והיינו דייש אמצרי וי"מ פירושים אחרים ואינם עיקר איכא דאמרי אפי' באחריות נמי דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך לפי שכל המעוררים אינם זוכים בדין ומיירי שלא נתברר עדיין הערעור אלא בא אדם ואמר שדה זו גזלה ראובן ממני ואני רוצה להביא עדים או יש לי חוב על ראובן ואני רוצה להביא השטר דבשביל דברים בעלמא לא יבטל שמעון כיסו של ראובן אבל אם ראו בית דין אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו מקוים ואומר שרוצה לקיימו אם הוא אומר שיכול להביא עדים בתוך שלשים יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעברו שלושים יום דאפוכי מטרתא למה לי אבל אם המערער מרחיק זמן הבאת עדיו חזינן אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו ולא יבטל כיסו בשביל הערעור אבל אי לא אמיד הוא ואין לו קרקע כיון שיש לו אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו על זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין וכן נמי מי שבא לבית דין ואמר יש לי תביעות על פלוני ומצאתי מנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבאו לידו שיבריחם ולא אמצא מקום לגבות חובי ומבקש שיעכבו בית דין הנכסים עד שיברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע עדיין זמנו ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או שיגיע זמן השטר וכן מצאתי כתוב בשם הגאונים דתקנתא דרבנן היא באיניש דאפסיד נפשיה (אנפשיה) משום השבת אבדה ואני אומר דלא צריכין לתקנת רבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקהו בכל צד שיוכל לעשות וכן מצאתי תשובה לרי"ף דלא מצי למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך אלא דוקא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי אמר ליה אדהכי והכי אכלת לזוזאי וליכא לאשתלומי ממך ובנדון זה שלא פרע עדיין כל המעות וגם היה מעכב על ראובן שלא יכנס בבתים עד שיפרע כל המעות וקודם שפרע נתברר הערעור וחזר בו ראובן נתבטל המקח כיון שאמרו לשמעון להראות שובר השטרות ונתנו לו זמן אחר זמן ועברו הזמנים ולא הראה השובר דלא אמרינן לראובן להוציא מעותיו לאיבוד כיון שאין לשמעון אחריות נכסים שיחזור ראובן על נכסי שמעון אם יוציאו הבתים מידו ואף על פי שעתה יצאו שוברות על השטרות כבר נתבטל המקח כיון שעבר זמן בית דין ולא הראה השוברות אמנם בזה צריך לדקדק באותן האלף זהובים שכבר נתן ראובן לשמעון אם צריך שמעון להחזיר לראובן או אם יאמר לו טול מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אם נתן ראובן כבר כל המעות לא היו מחייבין את שמעון להחזירם ופשיטא דא"ל אחוי טרפך ואשלם לך וכי כל ימיו בעומד והחזר קאי אם יצאו עוררין כל זמן שלא טרפוהו ממנו ועתה שנתן מקצתן יטול מן הקרקע כנגד מעותיו ונדמהו להא דתניא בהשוכר את האומנין (ע"ז) המוכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אמר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העדית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית והכא נמי שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך תחלה צריך לידע אם יש בבית שיעור בית דירה דהיינו ארבע אמות על ארבע אמות באותן אלף זהובים שאם אין בו בית דירה צריך להחזיר לו המעות דלא חזיא ליה בית שאין בו בית דירה כדאמרינן בההיא שמעתא (ב"מ ע"ז) ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והוה נפיק ועייל אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין ביה כי האי גונא מאי ומסיק דלא קנה וחוזר המקח לגמרי לפי שהחמור אינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד המעות שחייב לו ומיהו נראה שאפילו יש בו שיעור בית דירה המקח בטל לגמרי והדמים חוזרים ולא דמי להתם דהתם המקח בטל משום דעייל ונפיק אזוזי והלוקח דוחה אותו ואדעתא דהכי לא זבין ליה הילכך נתבטל המקח כשיעור הדמים שחייב לו עדיין אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזיר לו הדמים ויתבטל כל המקח ואפילו קנה כל הקרקע בקנין סודר או בשטר המקח חוזר ואם בתר דעייל ונפיק אזוזי נתרצה המוכר לקיים המקח והלוקח חוזר בו מאחר שנתבטל כבר המקח גם הלוקח יכול לחזור בו בכל אותו הדין של חזרת המוכר דאין ביטול מקח לחצאין הילכך סתם בין בחזרת הלוקח בין בחזרת המוכר הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היה בפשיעת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות הילכך החזרה תלויה בדעת המוכר אבל בנדון זה שחזרת הלוקח בלי שום פשיעה אלא שהוא ירא שמא יפסיד מעותיו כל המקח בטל הדמים חוזרים דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנה והקדים מעותיו כדי לקיים מקצת המקח ולבטל מקצתו ודמי למקח שיש בו אונאה יותר משתות שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המכר כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי ועוד אני אומר בנדון זה על מה שכתוב בטענות שאמרו הדיינין לשמעון להראות השוברים ומשמע מדבריהם שאם הראה השוברים שהיו מקיימין המקח ואינו כן שאפילו אם נתן השוברים ליד ראובן היה יכול לחזור בו דמצי למימר איני רוצה לקנות קרקע להיות זקוק לשמור השובר לעולם ואם יאכלו העכברים השוברים או נאבדו או נשרפו הפסיד הקרקע ולא תועיל לו חזקה אף על גב דקיי"ל דכותבין שובר אם אבד המלוה את שטרו דשאני התם כדמפרש טעמא אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי כיון שאנו יודעין שהוא חייב לו לא יפסיד מעותיו בשביל שהפסיד שטרו אף על פי שגם הלוה צריך לשמור שוברו דשמא ימצא המלוה שטרו ויגבה ממנו פעם שנית הא קאמר גמרא עבד לוה לאיש מלוה וזקוק הוא לזה מאחר שהמלוה עשה עמו טובה אבל בנדון זה למה נכוף הלוקח להוציא מעותיו ולקנות קרקע ולהיות זקוק לשמור שוברו כל הימים ודאי אדעתא דהכי לא קנה מעיקרא וכיון שנודע כל זה קודם נתינת המעות נתבטל המקח נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.