שו"ת הרא"ש/כלל פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל פג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל פג[עריכה]

סימן א[עריכה]

שאלה נוסח עניני הצואה אנו חתומי מטה נכנסנו אצל רבי משה בן זמרי ומצאנוהו גופו חולה ודעתו בריאה וזיכה באותה שעה בתורת צואה מחמת מיתה למרת גמילה אשתו שתדור בבית דירתו כל ימי חייה וכמו כן זיכה לה אלפים זהובים מנכסיו וצוה שתהיה מרת גמילה זו עם אביו רבי שלמה ש"ט שניהם כאחד מעיינים בצרכי היתומים וקודם שצוה זאת הצואה אמר כזה הלשון איפרו Y por לפי שאיני רוצה שתשאר אשתי דשירידאדה desheredados (disinherited) ותיכף זה הדיבור צוה שתדור בביתו ושיתנו לה אלפים זהובים שהזכרנו ועתה יורנו רבינו אם יש לה לתבוע כתובתה אם לאו.

תשובה הכי איתא בפרק יש נוחלין (קל"ח) האומר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו נוטלו ונוטל את בכורתו בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל את בכורתו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כראוי לו נוטלו ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה רצה נוטלו רצה נוטל את חובו משום דאמר לו כראוי לו נוטלו ונוטל את חובו דילמא כראוי לו בחובו קאמר הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר"ע וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך למימר וקאמר לטפויי מילתא קא אתי הכא נמי כיון דלא צריך למימר וקאמר לטפויי מילתא קא אתי פירוש הא מני רבי עקיבא היא דאמר כל לישנא יתירא לטפויי מילתא קאתי ורבנן לא פליגי עליה בהא אלא דרבנן לא צריכי התם לטפויי מידי דבלאו הכי יש לו דרך אבל היכא דצריך לטפויי מידי מודו רבנן דלישנא יתירא לטפויי קא אתי הילכך הכא אליבא דדברי הכל כיון דאמר כראוי לו ליכא לישנא יתירא דנימא לטפויי קא אתי דנוטלו ונוטל את חובו וגם אין בידו להפקיע את חובו אם הוא יתר על מאתים זוז שנאמר שיטול אלו המאתים זוז בחובו אלא ידו על העליונה אם רצה נוטלן בפרעון חובו ויפסיד המותר רצה נוטל את חובו והא דקאמר בסיפא בחובו ידו על העליונה ולאו כל כמיניה להפקיע את חובו כך פירש רשב"ם הילכך בנדון זה משמע מתוך לשון הצוואה שזיכה אלפים זהובים לגמילה אשתו הילכך ידה על העליונה רצתה נוטלן בכתובתה רצתה נוטלת כתובתה ולא האלפים אבל לא תטול שתיהן והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ב[עריכה]

וששאלת אם כתוב בצואה אני מניח לפלוני כך וכך אי מהני האי משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן (ב"ב קמ"ז) כל דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.

תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון צואת שכיב מרע הוא כלשון זה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו הוא מצוה לפלוני אני מניח זה ולפלוני זה אבל בבריא לא שייך האי לישנא ולא דמי להא דאמרינן שם שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו ומפרש טעמא משום דליתיה בבריא ליתיה נמי בשכיב מרע דהתם אין טעם לחלק וליפות כח לשון שכיב מרע יותר מבריא אלא בשניהם הוי טעות דטעו בזה דסוברים היו דירת בית הוי דבר שנתפס בקנין ואין קנין תופס בדירת אויר ולא בפירות עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וגוף הדקל לפירות הילכך כיון דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע בדיבור אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לשכיב מרע בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הניתן בלשון השייך בבריא מועיל בו נמי דיבור בלשון המועיל בשכיב מרע ובשכיב מרע אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כלן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאלו היה אומר פלוני יטול כי הנטילה היא חילוף ההנחה כדתנן במנחות פרק שתי הלחם (צ"ט) רבי יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד.


סימן ג[עריכה]

שאלה ראובן נתן מנה לשמעון אחיו וצוה לתתו מן התביעות שיצאו לו משר אחד גוי ואם לא יספיק שיתפרע ממשכונה פלוני שיש לו או מקרקע פלוני וטוען שמעון שעבר זמן רב שלא יכלו להוציא יורשי ראובן כלום מן השר הנזכר ורוצה שיתנו לו היורשים המנה שצוה אחיו ליתן והיורשים אומרים שאינם רוצים ליתן אלא מה שיגבו מן השר.

תשובה יראה לי שלפי צואת ראובן דעתו היה שינתן לשמעון כל המנה כי כן צוה שאם לא יספיק מה שיגבו מן השר שיתנו לו מן המשכונה או מקרקע פלוני וייחד לו מקום לגבותו ממנו כדי שלא ידחוהו היורשים וליפות כחו נתכוין ומה שטענו היורשים שלא צוה לתת לו כל המנה מנכסיו אלא מה שלא יספיק מדלא קאמר אם לא יצא הגע עצמך הרי אם פרע השר דינר אחד יתנו לו מנה חסר דינר אחד מנכסיו ובשביל שלא פרע כלום יפסיד הכל אתמהה אלא ודאי דעתו היה שיפרע כל המנה מנכסיו ואם יכולים היורשים לומר אנו מצפין עוד לפרעון השר מאי אהני ליה מה שצוה לתת לו ממקום אחר אלא ודאי הדבר תלוי בראות הדיינין אם יראה להם שיש תקוה ותוחלת בפרעון השר יצפה וימתין וגם צריכין היורשים להתפשר עם השר לפי ראות הדיינין שראוי להתפשר עמו חיזוק השר והענין ולא שיאמרו היורשים אין אנו רוצין ליקח כל כך מעט מן השר בפרעון החוב ותהיה כוונתם לדחות מעליהם פרעון שמעון אלא הכל תלוי בראות הדיינים ואם אין תקוה לפרעון החוב לפי דין תורה יד בעל השטר על התחתונה ויפרעו היורשים מאיזה מקום שירצו הן מהמשכונה או מקרקע פלוני ואם תקנו הקהל לתקנה אחרת ילכו אחר התקנה אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ד[עריכה]

שאלה מה שאמרו חכמים דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אם מועיל בלא כתיבה ובלא עדים.

דע כי בלא כתיבה מועיל כי דבריו הם כמו בריא שכתב ומסר ויותר טובים דבריו ממה שכתב והקנה דבהא איכא פלוגתא איכא למ"ד (ב"ב קנ"ב) שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה אבל עדים ודאי צריך אם הממון ביד היורשין אבל אם הממון ביד מקבל המתנה והוא אומר נתנו לי נאמן במגו דאין בידי כלום או החזרתי לך ובשבועה.

ואשה שאינה יכולה ליתן ולמכור מכל אשר לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל בגדיה ותכשיטיה בלא רשות בעלה ואם תפס מקבל המתנה מפקינן מיניה.

ושכיב מרע שאמר תנו שטר חוב לפלוני שיש לי עליו ונסתפקת אי אמרינן לא אמר אלא הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו או דילמא כל מה שכתוב בו קאמר דע כי בכל דבר שמועיל שום קנין בבריא מועיל הדיבור בשכיב מרע וכשאמר תנו שטר זה לפלוני אפי' אם היה השטר על אחר הוי כאלו כתב ומסר לו וקנה כל שכן שהשטר על עצמו שקנה ונפטר מחובו ושכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני אעפ"י שאינו מועיל בבריא בשכיב מרע מועיל הואיל ויורש יורשם בבריא.


סימן ה[עריכה]

על אודות ראובן שנפטר לבית עולמו וצוה מחמת מיתה וז"ל צואתו ועוד צוה שכל מי שימצאו בפנקסו שיש לו ביד פלוני בין שטרי חובות ומשכונים ותבואה ושאר כל מה שבידו שיתנו הכל ביד פלוני הנזכר ומכל זה שיתנו לפלוני החוב שלו ועוד לפלוני החוב וצוה שכל מה שישאר מכל אשר לו הן קרקע הן מטלטלין שיתנו ממנו לפלוני כך וכך והשאר שיחלקו שתי אחיותיו ויתמי אחותו השלישית שליש בשליש והנה אומר שבת אחת הניח ראובן ועתה צריך ביאור אם זכו אחיותיו במקום הבת משום הא דתנן בפרק יש נוחלין (ק"ל) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום ובגמרא גרסינן תניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר לא נחלקו אבא וחכמים על אח במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכמים אומרים לא יירש ואם כן אחות במקום בת לא אמר כלום אף לר' יוחנן בן ברוקה אמנם יש לדקדק ממשנה ראשונה (ב"ב קכ"ו) דתנן האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ופליגי אמוראי טובא בגמרא (ב"ב קכ"ט) איכא דאמרי דוקא באדם אחד ושדה אחת מועלת לשון מתנה לירושה אבל באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא ואיכא למ"ד אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם [אבל בשתי שדות ושני בני אדם] לא ואיכא מ"ד אפילו בשני בני אדם ושתי שדות ובמסקנא גרסינן אמר ר"א תא שמע נכסי לך ואחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות וכשני בני אדם דמי וקתני דקני ומסיק תיובתא דכולהו תיובתא אלמא מסקינן הלכתא דבשתי שדות ושני בני אדם לאחד במתנה ולאחד בירושה מהני לשון מתנה לאותו שנתן לו בירושה והכא נמי הרי צוה שיתנו לפלוני כך וכך והשאר שיחלקו אחיותיו ועוד אין צריך לכל זה דאפילו (הכא) ליכא הכא מתנתא אחת קנו האחיות דיחלוקו לשון מתנה הוא כדגרסינן בפרק המוכר את הבית (ס"ג) יחלוק פלוני בנכסי זה בחצי כל נכסיו יתנו חלק לפלוני בנכסי מהו אלמא לשון יחלוק בכל לשון מתנה נקרא מתנה והכא נמי דקאמר יחלוקו לשון מתנה הוא ודבריו קיימין אפילו במקום בת ואף על פי שלא שייר לבת כלום דלא בעינן שיור במתנת שכיב מרע היכא דמת אלא דבריו ככתובין וכמסורין דמי הנראה לי כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ו[עריכה]

וששאלת על שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש ולא היו לו בנים יותר והיו לו נכסים הרבה היאך נדון לשון צואה זו מלשון הראשון משמע שנתן לשני הכל זולתי מנה שפירש לראשון ובמה שחזר ואמר ומנה לפלוני בני ויירש זה יש להסתפק שמא חזר בו מן הראשון ונתן לשני מנה בראש והשאר יירשו בשוה.

תשובה אם חזרה יש כאן היה לו לומר לשני מנה לפלוני בני ויירשו מדקאמר ויירש משמע שעומד בדיבורו הראשון ויירש השני הכל ומה שאמר לשני מנה לפלוני בני ויירש שמא היה בידו מאתים שהיו של שני בניו ואותו צוה לתת להם ולא היו בכלל ממונו ועוד אני ראיתי בכל שטרי הצואות שכיב מרע שבארץ הזאת שיש בהם שיור ואותו השיור חולק בשוה בין בניו ובשביל שראו בכותב כל נכסיו לאשתו ולבניו שעשאם אפוטרופוס לכך נהגו לכתוב שיור בכל צואות שכיב מרע וכן עשה זה שייר מאתים וחלקם ביניהם אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל (כפול בסוף כלל הקודם).