שו"ת הרא"ש/כלל מט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל מט
[עריכה]סימן א
[עריכה]מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו בחמש סלעין כסף לאחר שיהא בן שלשים יום דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה ומשהוא בן שלשים פודהו מיד ולא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים (מכילתא) ושמרתם את המצות קרי ביה מצות אם באה מצוה לידך אל תחמיצנה וכן אם יש לו כמה נשים חייב לפדות כל פטר רחם שלהם דבפטר רחם תלה רחמנא מת הבן אחר שלשים יום חייב האב לתת ה' סלעין לכהן מת תוך שלשים יום אין נותן לו כלום וחמש סלעין הן שתי אוקיות וחצי כסף למשקל ישר שבקולוניא לפרש"י במסכת בכורות (נ’) ובפרשת ואלה המשפטים ולדברי הגאונים הוא משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף ומביא בנו אצל הכהן וחמש סלעים עמו ומצאתי תיקון הגאונים וז"ל ותיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי מייתי ליה אבוה קמיה כהנא ומידע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולשייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סלעים דמחייבת למפרקיה בהו ומהדר ליה ברי בוכרא בעינא טפי והי לך חמש סלעים בפירקוניה ובהדי דיהיב בידיה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וכו' והדר מזגי לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק רמ"ח איברים שבו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סיככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני וזימן לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתלמוד תורה ומעשים טובים ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיון ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו נפשיה מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון בכור ובאשכנז וצרפת לא נהגו לברך הכהן ברכה זו ולא מצינן שמברכין ברכה שלא הוזכרה במשנה או תוספתא או גמרא כי אחרי סדור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה ועוד למה יברך הכהן אין עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת הברכה קשה לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ואף בכור בהמה שקרב לגבי המזבח אין קדושתו אלא עד שיצא לאויר העולם ורבי יצחק נסתפק אם מת הבן אם האב מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו או שמא מברך מכל מקום שזכה לקיים המצוה ולאחר שקבל הכהן חמש סלעים בכסף או שוה כסף מיד אבי הבן אם ירצה הכהן יחזירנו לו כדאמרינן וכך היה מנהגו של ר' טרפון שנוטל ומחזיר אבל אבי הבן צריך לכוין לתת מתנה גמורה כדאמרינן פרק יש בכור (נ"א) רבי חנינא הוה רגיל דשקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה אמר ליה לאו גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הילך ואין בנך פדוי ומיהו אם נתן לכהן חמש סלעין על מנת להחזיר בנו פדוי כדאיתא פ"ק דקדושין (ו') אבל אין ראוי לכהן שיעשה זה שנראה כמשחית ברית הלוי והכהנים והלוים פטורין מפדיון הבן ולא עוד אלא אפילו כהנת ולויה הנשואה לישראל פטר רחם שלהן פטור דבפטר רחם תלה רחמנא וכן לויה דאיעברה מגוי בנה פטור מחמש סלעין אבל כהנת שנתעברה מגוי הבן חייב לפדות את עצמו כיון שנבעלה לגוי נתחללה מקדושתה והוי לה זרה וכהן שמת והניח בן חלל תוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו ולאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיון.
סימן ב
[עריכה]וכן בכור בהמה טהורה נוהג בזמן הזה וצריך הישראל ליטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ואחר כך נותנו לכהן והכהן שומרו בביתו ומגדלו עד שיפול בו מום והכהן צריך לקבלו ואין רשאי לסרב משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואין מודה בהו ואסור להכניסו לכיפה עד שימות ולא מבעיא ישראל דאסור שצריך לקיים מצות נתינה ולהמתין עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו ואפי' יותר משלשים יום לדקה וחמישים לגסה והא דתנן עד מתי חייב ליטפל בו היינו אפי' בא כהן לקבלו תוך זמן זה כדקתני התם משום כהן המסייע בבית הגרנות ומצילו מטיפולו כדי שיתנהו לו אלא אפילו קבלו כהן לא שרי ליה להכניסו לכיפה דלא אישתמט בשום דוכתא גבי בכור כדאמרינן גבי הקדש אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר איזהו עיקור נועל דלת בפניה ומתה מאליה וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל אלמא שהיו רגילים להמתין עד שיפול בו מום אף על פי שיש בו טורח בטיפולו ואסור בגיזה ועבודה ויבא לידי תקלה ויש ליתן טעם למה חלקו בין בכור בזמן הזה למקדיש בזמן הזה משום דבכור שרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים אם כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפילו אם נפל בו מום לא שרי בלא פדיון וכדפריק ליה מיבעי ליה להשליך הדמים לאבוד אם כונסו לכיפה אין כאן הפסד קדשים ואסור לגרום בו מום כדתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה מנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבלה ויניח באזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום ואם הטיל בו גוי מום אם לדעת ישראל אסור ואם לאו מותר כדתנן (בכורות ה ג) מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה ואמרו לו בכור הוא ואין נשחט אלא במום נטל פגיון אחד וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירוהו הלך וצרם אזני בכורות אחרים ובא מעשה לפני חכמים ואסרו זה הכלל כל שלדעתו אסור שלא לדעתו מותר ולכשיולד בו מום יביאנו אצל חכם לראות אם הוא מום קבוע לישחט עליו והחכם ישאל איך נפל בו המום וצריך הכהן להביא עדות שמום זה נפל מעצמו כי נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואפילו בנו ובתו נאמנין להעיד שמעצמו נפל המום אבל לא אשתו דאשתו כגופו ועד מפי עד כשר והאידנא שאין חכם מומחה צריך ג' להתיר בכור ואין מתירין אלא במום מובהק אבל לא בדוקין שבעין וכיוצא בהן שאין בקיאין האידנא ואם ימצא טרפה יקבר העור והבשר ואם הוא כשר יכול להאכילו אף לגוי ומצוה להפקיע קדושת בכור קודם שיצא לאויר העולם שלא יבא להכשל בו בגיזה ועבודה והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (נ"ג) דמעשר בהמה בטלו בזמן הזה משום תקלה ופריך אי הכי בכור נמי בכור בדידן תליא מילתא מרחם קדוש הכי קאמרינן ליקנינהו לאודניהו לגוי דלא ליקדש מעיקרא אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ובהכי עדיף טפי דלא מפקיע מקדושת בכורה לגמרי והאידנא דלא בקיאינן למעבד כדרב יהודה לפי שצריך דקדוק ועיון גדול להטיל בו מום קודם שיצא רוב ראשו ואף על גב דגדיא באודנא ואימרא בשיפוותיה טוב יותר להפקיע קדושת בכור לגמרי ולהקנות האזן לגוי ממה שיבא לידי תקלה והא דאמרינן בבכורות (ג’) רב מרי בר רחל הויא ליה חיותא הוה מקנה אודניהו לגוי ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל ומאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב לכהנים אמאי מקנה לאודניהו לגוי דילמא אתי בהו לידי תקלה אי הכי אמאי כלאי חיותא משום דמפקע להו מקדושתייהו והא אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם משום קדושת מזבח מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה ואי בעית אימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכולי עלמא לא ידעי וחזי ליה איניש אחרינא וסבר רב מרי בר רחל מילתא בעלמא הוא דעבד ואתי בהו לידי תקלה והאידנא אומר ר"ת ז"ל שטוב להקנות לגוי שלא יבא לידי תקלה ואף על גב דחזינן שנענש רב מרי בר רחל דכלאי חיותא משום דרב מרי היה מקנה לגוי אזן העובר עצמו ואיכא הפקעה בגוף העובר אבל אם הקנה לגוי אזן האם אין חשש עונש בדבר וכן מוכח שהיה מקנה אזן העובר מדקאמר ומקנה לאודניהו ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אלמא דכל זה בעובר איירי עוד היה אומר ר"י בימי רב מרי שהיו בקיאין לעשות כרב יהודה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם אסור לעשות על ידי הפקעה אבל האידנא שאין אנו בקיאין בכך מוטב שיקנה לגוי משיבא לידי תקלה וכן מוכח בההיא דפרק בתרא דבכורות (נ"ג) דאי לאו דאפשר לעשות כדרב יהודה היה לנו ליתקן שימכר לגוי משום חשש תקלה ולדידן שאין אנו בקיאין הוי כאי איפשר ולאידך לישנא נמי דקאמר דנענש רב מרי משום דכולי עלמא לא ידעי לאקנויי י"ל נמי דרב מרי שהיה יודע לעשות כרב יהודה לא היה לו לעשות דבר שיכולים לטעות אבל לדידן לא אפשר בענין אחר ועוד היה אומר ר"ת ז"ל דרב מרי לא היה מקנה אזן העובר לגוי דהא הוי דבר שלא בא לעולם אלא מקנה הבהמה לאזני עוברה והוי כמו דקל לפירותיו וטעי אינשי וסברי דאזן העובר הוה מקנה והוי כפירות דקל ואתו לידי תקלה אבל אם מקנה אזן האמהות שרי דלא אתו למטעי הילכך טוב להקנות אזן האמהות לגוי ולפרש"י שפירש דמעות קונות בגוי צריך למכור לו בכסף אזן האם ולרבינו תם ז"ל שפסק דמשיכה בגוי קונה צריך למשוך הגוי הבהמה לרשותו או לסימטא הילכך להסתלק מספק היה צריך שיתן הגוי דמים גם שימשוך הבהמה לרשותו ומחוור שבכלן הוא לקבל פרוטה מהגוי ויקנה לו מקום שהבהמות עומדות שם ויקנה לו אזנה והכהנים והלוים פטורין מבכור (צ"ל חייבין בבכור) בהמה טהורה.
סימן ג
[עריכה]וכן פטר חמור נוהג בזמן הזה וצריך לפדותו מכהן בשה ואפי' כחוש שוה כל דהו ואם פודהו בשאר דברים צריך לפדותו בשויו וקודם שיפדנו אסור בהנאה לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו ומצות פדיה קודמת דכתיב ואם לא תפדה וערפתו והכהנים והלויים פטורין בפדיון פטר חמור.
ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן דאמרינן פרק הזרוע (קל"א) עולא יהיב מתנתא לכהנת אלמא קסבר עולא כהן ואפי' כהנת איתיביה רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת ואי אמרת כהן אפילו כהנת הא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אמר ליה רבי אהרן ובניו כתיב בפרשה אלמא דפשיטא ליה כל היכא דכתיב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת ובפרשת במדבר סיני כתיב ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו ואיתקש בכור אדם ובכור בהמה טמאה ודלא כפרש"י ז"ל בפ"ק דקידושין (ח’) גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא היה כהן אלא בשביל אשתו שהיתה כהנת.