שו"ת הרא"ש/כלל לה

<< · שו"ת הרא"ש · כלל לה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל לה

סימן א

[ששאלת אם יכולין בית דין לעשות תקנה שכל קידושין שיהו ניתנין בלא דעת אביה ואמה שלא יהיו חלין הקידושין ושיפרעהו בית דין אותו ממון ונסתפקת אי הוי איסורא ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אי הוי ממונא וכל תנאי שבממון קיים.

תשובה לא שייך כאן להזכיר תנאי שבממון גם פשוט שאין מתנין אלא מטעם אחר יכולין להתנות מההיא דהאשה רבה (פ"ט) מנין שהפקר ב"ד היה הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים והסגנים כו' וכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש ובכל דור ודור אדעתיהם שתקנו חכמי הדור למיגדר מילתא מקדשין ואין הקידושין חלין אלא לפי תקנתן ואפילו אי קדיש בביאה שויוה לביאתו זנות כ"ש בכסף דהפקר בית דין הפקר והפקירו הממון שנתן לה ואין כאן קידושין כלל, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל].

סימן ב

כך היה מעשה שאלמנה אחת בת גדולי מלכותנו היה דר עמה בביתה מלמד תינוקות ואירע שקדשה בפני שני עדים ואחד מהם מן העדים העיד ששאל את המקדש מי נתן לך הטבעת ואמר אחי השאילו לי אחר כך בקש אחי המקדש את האלמנה שתחזור לו הטבעת שהשאיל לה ונתנה הטבעת לידי והראיתיו לעד ואמר אני מכיר טבעת זו שבה קדשה והרי נמצאת בידיה שאולה ואולי יש לדמותו לעד אומר תנאי ויראו רבותי אם יש לכופו ליתן גט כי היא אומרת שמואסת בו וקודם שתנשא לו היא רוצה להיות עגונה כל ימיה והיא בת גדולים ואלמנת ת"ח והמלמד המקדש היה רב ולפי שאיני חייב בכבודו ואין זה כבודו כלל אם היתה נשאת לו לכך כתבתי לרבותי כל הדברים, ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

אלה דברי ה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל השואל פרה מחברו לשלשים יום ונתן לו המשאיל רשות להשאילה כל ימי שאלתה למי שירצה והלך וקדש בה את האשה מקודשת בד"א שאמר לה התקדשי לי בהנאת שימושה דבדידיה קא מקדשה דאע"ג שאין גופה של פרה קנויה לו הנאת שימושה מיהו עד שלשים יום הוא שלו ואותה הנאה נתן לה לשם קידושין ודמי למקדש בהנאת מלוה דמרויח לה זימנא דמקודשת אף על גב דמלוה גופה לא מיקניא לה קידושין בכל הנאת שוה פרוטה תליא מילתא דהא בעינן עד שיתן הוא ואמר הוא וזימנין דמיקדשא אפילו כי יהבא ליה כגון באדם חשוב דמקבלתו היא נהנית הנאה של שוה פרוטה ובלבד שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת קבלתי ממך הילכך החפץ שנותן לה בשעת קידושין אפילו אין לו בו קנין הגוף אלא קנין פירות וקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם אמר לה התקדשי לי בקנין פירי שיש לי בחפץ זה מקודשת וה"ה קדשה בטבעת שאולה לו ל' יום ואמר לה התקדשי לי בהנאת שימושי אם יש בהנאת קישוטיה שוה פרוטה מקודשת אף על גב דאסיקנא דקידושין ע"מ להחזיר אינן קידושין טעמא דמילתא משום דדמי לחליפין דאורחיה למהדר אבל הכא כי מיקדשא ליה לאו במידי דהוה הדר אלא בהנאת שמושה הנשאר בידה ואין סופה לחזור לעולם אבל אם אמר לה התקדשי לי בגופה של פרה אינה מקודשת דאינו יכול לקדש בדבר שאינו שלו וגרע מקידושין על מנת להחזיר דהכא אין פרה קנויה לו אפילו לשעה וה"ה בטבעת שאולה אם אמר לה התקדשי לי בגופה של טבעת שאולה אינה מקודשת דהא קיי"ל שאולה אינה מקודשת ולא קניא פי' לא חשיב למהוי כקנין הגוף אבל קנין פירות מיהא הוי ומהניא שאלה למהוי חצרו לענין גט ומציאה ואם זרק לה בעלה גט בחצר השאולה לה הרי זו מגורשת וכן אם היה דבר של הפקר בחצר שאולה לה קנתה דחשיב חצרה לזכות לה ואותה ששנינו (סוכה מ"א) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חברו אף ע"ג דיהיב ליה בפי' הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמיקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד ואם תאמר והלא מתנה על מנת להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (קל"ז) ונפיק ביה י"ל להכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאכלו אבל מיהו קנין הגוף לשעה מיקרי ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהא משלו והא איכא והכי מסיק התם בהדיא דאפילו מאן דפליג במכירה ואכילה למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק ומיניה ילפינן לכל מילי ואפילו לקידושין דאורייתא דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דעדיף משואל דאם נאנס קודם חזרה פטור אלמא מתנה היא אף על פי שעומד לחזרה דכל כמה דלא אהדריה חשוב ממוניה גם בזה יפה כחו דשואל אינו רשאי להשאיל בלא רשות בעלים וזה יכול להשאיל וליתן לאחר בלא רשות בעלים על מנת להחזיר וגם יכול להקדיש דאי משום דמיבעי' ליה לקיומיה תנאיה מצי פריק ליה ומקיים תנאיה וההיא דפרק יש נוחלין (קל"ז) שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תיקשי ממתנת בית חורון (נדרים מ"ח) דתנינן עלה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה דמתנה ע"מ להחזיר ודאי יכול להקדיש וכי היכי דדרשינן לכם משעת לקיחה משעת מתנה על מנת להחזיר ודאי יכול להקדיש וכי הוה דרשינן לכם משעת לקיחה להכשיר מתנה ע"מ להחזיר הכי נמי דרשינן ליה לרבות השותפין דכל היכא דכתיב לכם בין יחידים בין רבים במשמע כדאיתא (בפ' כל שעה) [יומא יא] בית השותפין מטמא בנגעים ופריך פשיטא ומהדר מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא להם משמע אי הוה כתיב להם שותפין בכלל ה"ה לכם דכתיב אף שותפים במשמע והכי מילי שותפין שלקחוה לשם מצוה דהא בלקיחה דמצוה הכתוב מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחור לחודיה לא מיקרי לכם אא"כ יכול לאכלו כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ז) ואם אינו יכול לאכלו אינו יוצא בו דבעיא שיהא כולו שלו והא ליכא כי החצי הוא של חברו ואי משום לכם דמשמע אף שותפין הא אוקימנא בשותפין שלקחו למצוה ומתנה על מנת להחזיר כיון דקנה הגוף לשעה אף על פי שאינו יכול לאכלה ואי משום לקיומיה ליה תנאיה יחזיר לו דמיו ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל (גיטין ע"ד) אלא באומר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה לו אצטליתו אינה מגורשת אפילו נתנה לו דמיה דהתם קא מכוין לצערה הילכך אצטליתו דוקא קאמר לה אבל בעלמא אפילו רבנן מודו דחזרת דמים שמה חזרה וההיא דשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו והקדישו ולא הוי חזרה שלא החזיר לו כלום לא שור ולא דמיו דשור כיון דלא חזי ליה כמאן דליתיה דמי ואם תאמר משכון שמשכנו בשעת הלואתו דקנייה ליה מלוה רק לענין גניבה ואבדה ולא לענין אונסין ואם קדש בו את האשה מקודשת מה בין זה לטבעת שאולה דשואל חייב באונסין ולא מצי מקדש בה ויש לומר דלא דמי דשואל כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונס אבל לענין למקניא ברשותיה דמרא קאי דלחובתו בלבד קאי ברשותו להתחייב באונסין מידי דהוה אגזלן יכול לזכות בו להיות שלו להקדישו לחברו וליתנו במתנה לא קנוי ליה כלל דבמאי ליקני אבל משכון אף על גב דלענין אונס לא קאי ברשותיה מיהו כיון שהלוהו עליו ומסרו לו על מלוה זו זכו לו מעותיו להיות שלו דדבר תורה מעות קונות אלא שעומד לחזרה וכי יהיב ליה זוזי הדר שקיל ליה מיניה אי נמי מצי למימר קדשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים דהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו ואפילו לרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא גובה בהא מודה דהוי כמשכנו שלא בשעת הלואתו כדאיתא בפרק כל שעה (ל"א) ובענין מתנה על מנת להחזיר קבלתי ממורי מאישפירא דדוקא קידושין דמטא ליד האשה על מנת להחזיר לא הוו קידושין דדמי לחליפין אבל אם המקדש השאיל טבעת על מנת להחזיר והלך וקדש בו אשה סתם מקודשת דכל האומר על מנת כאלו אומר מעכשיו דמי והויא מתנה וכי יהיב איהו לאו על מנת להחזיר יהיב לה ולא דמי לחליפין אף על גב דצריכה להחזיר כדי לקיים תנאו יחזור ויקנה ממנה ויחזור ויקיים תנאיה ועוד היה אומר מורי ז"ל דאם נתנה האשה החפץ לאיש על מנת להחזיר עד שלשים יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים יום הרי זו מקודשת ומוחזר ואפילו לא אמרה על מנת שתחזירהו מידי דחזי ליה הוא ועל דרך זו מצאנו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה ונראה דהמקדש סתם בטבעת שאולה כדמפרש בגופה דמי שהרי האשה סבורה שתשאר הטבעת בידה לגמרי ולדעת כן נתקדשה לו וההיא דתוספתא דתני המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשוהו בעליו לשמש בו וקדשה בהנאת שמושו או במעות מותרין המופקדין אצלו דמשעה שהפקידם כמו שהלוהו דמידמקדש בטבעת ובפרה שאולה בהנאת שמוש עדיף מהמקדש בתרומה ומעשרות דאיכא למ"ד טובת הנאה אינה ממון ובהנאת שימושו הוא ממון גמור ובחליפין דבעינן כליו של קונה אפשר (דסגי) דקני בסודר שאול דמאי שנא מחליצה דתניא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה בתרווייהו נעלו כתיב ואפילו אם תמצא לומר שאני קנין (ר"ל מן החליצה) דמסתבר שצריך לקנות בכלי שלו קידושין לא ילפינן מיניה דהא מטבע ופירי אין נעשין חליפין ואשה מתקדשת בהן כלי שאול נמי אף על פי שאין נעשית חליפין אשה מתקדשת בהנאת שימושו.

גם אני צעיר צעירים לא אמנע מלחוות דעי כי מילתא דאיסורא היא ואין חולקין כבוד לרב ורבינו הגדול ה"ר אביגדור כהן נראה לי דהמשאיל חפץ לחברו והלך השואל וקדש בו את האשה אינה מקודשת כי אדעתא להשתמש בו השאילה לו ולא שיהיה הגוף שלו וכשמקדש בו את האשה קבלתו אדעתא דהכי שיהא שלה נמצא שקדשה בגזל ולא הויא מקודשת וה"מ במשאיל חפץ לחברו להשתמש בו והלך השואל וקדש בו את האשה אבל השאילו לקדש בו נראה לי דהוו קידושין טובים ואינה צריכה להתקדש פעם אחרת כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לעשות קידושין שתהא האשה מקודשת לו כי אדעתא דהכי מסר בידו הטבעת ואם לא יועיל לו בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה ולכל הפחות יהיה מתנה על מנת להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירהו לו או יחזיר דמיו והחזרת הדמים הויא חזרה אפילו לרבנן דפליגי על רשב"ג באצטלית דדוקא התם דלצעורא קא מכיון והא לא צעירא וכי האי גוונא מחלק בעל הגמרא בפרק מי שאחזו (ע"ד) אבל הכא משום הרווחה הוא והא קא רווח וגבי שור בפרק יש נוחלין נראה לי שאם אמר שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש אף על גב דקאמר לי כיון שהחזיר לו הדמים ויכול לקנות בדמים שור כיוצא בזה קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה כי מה לי הוא מה לי דמיו וראיה לדברי מקידושין (נ’) על ההיא משנה מעשה בחמשה נשים ובהם שתי אחיות ואמר רב עלה שמע מינה קידשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה ופריך מיתיבי קדשה בגזל בחמס או בגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה בו מקודשת התם בגזל דידה וכו' והא מתניתין בגזל דידה וקאמר רב אינה מקודשת לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך אלמא חזינן דבגזל דעלמא לא מקדשא ובגזל דידה מקדשא היכא דשדיך או אפילו היכא דלא שידך היכא דאמרה אין בשעת קידושין כדאיתא בפ"ק דקידושין (י"ג) ההיא אתתא דהוה מזבנא וורשיני אתא ההוא גברא חטף וורשנא מידה אמרה ליה יהבי לי אמר לה אי יהבינא ליך מקודשת לי שקלתיה ואישתיקא אמר רב נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ומסיק גמרא דדוקא משום דשתקה אבל אם אמרה אין בשעת הקידושין מקודשת אפילו שלא שדיך וכן פסק הרי"ף ז"ל אלמא חזינן דבגזל דעלמא לא מיקדשא משום שאינו שלו וכדר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ובגזל דידה מיקדשא אף על פי שאינו שלו אלמא מאחר דשדיך ונתרצית להתקדש לו אפילו שתקה בשעת קבלת הקידושין אנן סהדי שמחלה לו מה שגזל ממנה ונתנתו לו במתנה כדי שיקדשנה באותו חפץ שגזל כל שכן בנדון זה שאדם משאיל חפץ לאוהבו לקדש בו האשה שדעתו ליתנו לו בכל יפוי כח כדי שיועיל ויהיה בו כח לקדש האשה כי אדעתא דהכי מסרו לידו ואם לא יועיל בו לשון שאלה שיתפוס בו לשון אחר שיועיל לענין קידושין וכ"ע לאו דינא גמירי והיה סבור שיועיל לשון שאלה ולעולם אמדינן דעתיה כיון שמסרו לידו לקדש בו האשה שאם לא יועיל בו לשון שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל לענין קידושין ולפחות הוי מתנה על מנת להחזיר כדפרישית לעיל כדחזינן בגזל דידה דאמרינן דעתה שנתנה לו החפץ אף על פי שלא פירשה ועוד ראייה מפרק יש נוחלין (קל"ז) דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רשב"ג ורבי ומתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ע"כ לא פליגי רשב"ג ורבי התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אבל הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה אלא למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק כי פליגי שמכרו או שאכלו אלמא חזינא דלרבי אף על גב דלא מצי מיכל ליה נפיק ביה ובתר הכי קאמר (ב"ב קל"ז) אמר רבה בר אבוה האחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית ונטל אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא ומאי שנא מאחריך לפלוני דלרבי נפיק ביה אף על גב דלא מצי למיכליה אלא משום דאמרינן אי לאו למיפק יהביניה ניהליה למאי יהביה ניהליה ובנדון זה נמי כיון שמסרו לידו כדי לקדש בו את האשה אם לא יועילו הקידושין למאי יהביה ניהליה אלא ודאי יש לומר כדפרישית לעיל ועוד ק"ו הוא דבאתרוג לא פירש שנתנו לו לצאת אלא שאנו אומדין דעתו שלצאת בו נתנו דאם לא כן למאי יהביה ניהליה אבל בנדון זה מסתמא בקש ממנו טבעת להשאיל לו לצורך קידושין והוי כאלו השאילו שורו ונתן לו רשות להקדישו דהוי קדוש כל זה כתבתי על כי ידעתי כי כמה פעמים מעשים שמקדשים בטבעת שאולה לכך דקדקתי וחלקתי שלא להוציא לעז על כמה קידושין שוב בדקתי בספרים החיצונים ומצאתי בספר החכמה שייסד רבינו ברוך ז"ל ומה שנהגו בני אדם לקדש בטבעת שאולה נראה דלאו שפיר עבדי עד כאן לשונו אבל ראיה לא הביא לדבריו וז"ל בעל העיטור והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר והאשה אינה מקודשת ואיכא מאן דאמר סתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקדשה ומסתמא לא עבדינן בה עובדא ובספר הדינין שייסד רבינו משה כהן ז"ל כתוב בתשובה אחד המקדש בטבעת שאולה מקודשת ואחרי שדקדקו רבותינו בדבר ונחלקו טוב ליזהר שלא לקדש בטבעת שאולה אבל אם כבר קדשה נראה לי דהויא מקודשת אם השאילו לו אדעתא לקדש בו את האשה ועוד הראה לי מורי ה"ר ר' יצחק ז"ל תשובת רבינו שמשון בעל התוספות דהויא מקודשת בטבעת שאולה וטוב הדבר לפתותו ולרצותו בכסף שיגרשנה אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פתיה וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש דגרסינן ביבמות בפרק ב"ש (ק"י) משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקדושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

[ואשר שאלת ראובן שידך אשה בעיר אחרת ואחר השידוכין הלך החתן לראות את הכלה ושלח סבלונות ותכשיטים והיה בחור גדול ואחר כך לא הסכימה שישאנה ושאלת אם צריכה גט והעיר של חתן ושל כלה כתבת שהיא וכל שכונתה אינה ממקדשי והדר מסבלי ולא ממסבלי והדר מקדשי.

תשובה גרסינן בפ"ב דקדושין (נ’) אתמר רב הונא אמר רב חוששין לסבלונות ומסיק באתרא דמקדשי והדר מסבלי דאזלינן בתר רובא ובאתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ואפילו מועט מקדשי והדר מסבלי דאזלינן בתר רובא ור"ח גורס דמסבלי והדר מקדשי ומיעוטי מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל חוששין למיעוט להחמיר ובנדון זה שכתבתי מנהג ידוע הוא באילו המקומות אי מקדשי והדר מסבלי אזלינן לחומרא דאיכא איסורא דאורייתא וצריכה גט וחזינן דרבינו תם מחמיר דחייש למיעוטא וכל שכן כאן שאין המנהג ידוע שיש להצריכה גט]

סימן ג

שאלה יניק וחכים דורש וחכים דורש ומשכים ומי כמוהו מורה דורש חדשן דורש מלא על שפתו פרח שושן ידין יתיר מורה תוציא לאור תעלומה ולפתאים תתן תורה ערמה וחשכים בדרך תורה אשר שאלת אם האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בשליחות המקדש וכתבת שהרב ר' שלמה ן' אדרת לא הורה הדבר להתיר פליאה נשגבה היא ולא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו לא מגמרא בבלי ולא מגמרא ירושלמי ולא מן התוספות והאומר דברים תמוהין כאלו ראוי לו ליתן סעד לדבריו אולי יודו או יוכיחו לו שלא יפה כיון כי אין אלו אלא דברי נביאות ואין לשמוע לו עד שיביא ראיות נכוחות למבין ואולי הוא כאלו גוזר גזרה אטו בתו הקטנה שאם יעשה שליח לקבל קידושין לבתו הגדולה יאמרו שהיא מתקדשת בקבלתו כמו בבתו הקטנה וגזרה חדשה היא זו לא מצינו דוגמתה בגמרא והנה מצאתי בספר העטור והיכא דקדיש ראובן בתו בוגרת ולא שויתיה שליח וידיע מילתא דאבוה קדשה ושמעון שדר סבלונות לברתיה דראובן אף על גב דלית לאבוה רשותא לקדשה קבלתינהו לסבלונות איכא למיחש דילמא איצטבייא בהנהו קידושין וצריכה גט מספיקא ואף על גב דלענין ברא לא חיישינן לקידושי דאבוה כההוא עובדא דשתי חמרא בציפא בבבל וכו' עד שמא נתרצה הבן לא אמרינן היכא דאיכא למיחש איתתא בכל דהו ניחא לה ואפילו לא שדר סבלונות צריכה גט מספיקא והכי שדר גאון עכ"ל הרי מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה.

סימן ד

שאלה רבי משה קדש אלמנה אחת ובא רבי יעקב ואמר קדשתיה תחלה אמרו לו היכן העדים אמר איני זוכר אותם לכשאצטרך אביא אותם הלך רבי משה לפייסו בדבר מועט שיפטרנה בגט לסלק תרעומות שלו מעליו ולא רצה הלך רבי משה אצל ארוסתו ואמרה לו שמעולם לא קבלה קידושין מאדם אחר אלא ממנו עמד וכנסה והיה ירא שמא יעקב יביא עדים של שקר על קידושיו כי לא היו דברים מכוונים כי אמר שקדש ב' פעמים והביא פעם אחת אחד מעדים והעד מכחישו ומזה הפחד הלכו האשה וקרוביה ושכרו עדי שקר לכתוב גט על שם רבי יעקב שאם יביא עדים שקדשה יראו גם הם הגט שגרשה בו ונודע הדבר לרבי יעקב ואמר שזהו הודאה שנתקדשה לו כיון שהיא מחזרת אחר גט ואינו צריך לעדים אחרים יורנו רבינו אם היא מותרת או אסורה לר' משה אם לאו.

תשובה תחלת דברים נראה לי כי עקוב יעקב אותו רבי יעקב הרע מאד לעשות הוציא קול על בת ישראל שנתקדשה ולא הזכיר עדיו וראוי להענישו על כך פן ירבו המתפרצים לזלזל בבנות ישראל להושיבם עגונות וניכר לכל באומדנא דמוכח שאינו אומר אמת כי כבר נהגו אבותינו הראשונים לעשות פומבי ופרסום בשעת קידושין כאשר אמרו (גיטין פ"ט) נרות דולקין ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין וכן נהגו בדורות הללו שנועדים יחד קרובי וקרובות האשה וכן קרובי וקרובות האיש ואינו דבר מצוי שאדם נכבד ואשה נכבדת יעשו במחשך מעשיהם ומראש בסתר ידברו ועוד שאינו זכור מי היו עדיו ועוד שאומר שקדשה פעמים ומה היה צריך לקדש ב' פעמים אלא שכונתו להרע שאם ימצא מוכחש פעם אחת בעדי חמס שיביא שיאמר לו עוד יש לי עדים על קידושין שניים או שמא מתוך דבריו שאמר שקדשה פעמים נכרין מעשיו שעל ידי תחבולה ומרמה רצה לקדש אותה כגון שנתן לה שום חפץ ואמר לאחר שקבלתו הרי את מקודשת לי ולא רצתה לקבלו לשם קידושין וכאשר לא עלתה בידו בפעם ראשונה נסה בפעם שנית ועוד שכבר נמצא שקרן שהזכיר עדים והעדים שהביא הכחישו ואשתכח דאסהדי שקרי קא מהדר ואפילו היה מביא עוד עדים היה צריך לדקדק אחריהם בכל מיני דרישה וחקירה וגם שיהיו אנשים שלא יצא עליהם מעולם שם רע ומכל אלו הטעמים נראה שאין ממש בדבריו ולא נתכוין אלא להוציא עליה קול של שקר וראוי ליענש על כך ואין חשש איסור בשביל קול שהוציא חדא שאין זה קול אלא כדקאמר בגמרא ולא ששמעו קול הברה אלא שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אבל אם אמר אדם קדשתי פלונית והיא אומרת לא קדשתני אין זה קול כדתנן (קדושין ס"ה) הוא אמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו ועוד אפי' היה קול גמור קלא דבתר נישואין לא חיישינן כדאיתא בפרק בתרא דגטין (פ"ח) על מתניתין יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת ופריך בגמרא ואסרינן לה אגברא הא אמר רב אשי (שם פ"ט) כל קלא דבתר קדושין לא חיישינן וכן בנדון זה אחר שכבר קדשה רבי משה תו לא חיישינן לקלא דנפיק בתר הכי ואי משום דשכרו קרובי האשה עדי חמס לכתוב גט משם רבי יעקב והוי כאלו הודת שקבלה קדושין ממנו נראה לי דלא הויא הודאה שהרי ראו מעשיו והבינו מחשבותיו של רבי יעקב שהיה מחזיר אחר עדים שקרים חשבו גם הם המחשבה לא טובה לבטל מחשבתו שלא תתבייש אם יביא עדים שקרים וגם אלו היתה מודה שנתקדשה לא היתה חשודה להפקיע עצמה מתחת ידו בגט מזויף דלא נחשדו בנות ישראל על כך הילכך כיון דאיכא רגלים לדבר לומר למה שכרו עדים לכתוב הגט לא דיינינן לה כהודאה דאפילו אם היתה מודה בפירוש שקבלה קידושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדשה כבר ולא היה בה שם איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרינן דשויתה לעצמה חתיכה דאיסורא שהרי אומרת שהיא אשת איש ולא ספינן לה איסורא ויוציאנה בגט בלא כתובה וכיון שהיא עומדת בדבריה הראשונים ואומרת שמעולם לא נתקדשה ויש אמתלאה טובה לומר למה צוו לכתוב הגט לא משוינן לה חתיכה דאיסורא ומצינו שהקלו חכמים בדבר זה להתירה אף על גב דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא כדתנן בפ' בתרא דנדרים (צ') בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא עיניה נותנת באחר וכו' אלמא אף על גב דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא משום חששא דלא תתן עיניה באחר ספינן לה איסורא משום דלא האמינוה חכמים וחשבינן לה בודאי משקרת.

וכן בכאן בנדון זה יש לדון לפי הענין ולומר דלא הויא הודאה לאסור את בעלה עליה כיון דאיכא למיתלי במידי דלא הויא הודאה כדחזינן בההוא עובדא דשילהי נדרים (צ"א) דתלינן בהיתרא אם איתא דעבד איסורא הוה ניחא ליה דלימות וגם מה שאמר לו רבי משה שיתן גט גם זה אין בזה כלום חדא דלרוחא דמילתא עשה שלא יהא שום תרעומות בנישואין ועוד אין דבריו חשובין הודאה לגבי האשה שהרי הוא לא ידע מזה כלום אם נתקדשה לרבי יעקב דאלו ידע לא היה מקדשה אשת איש הילכך אין בזה משום הודאה והילכך בשביל כל אלו הטענות שראיתי אין נראה לי לאסרה על רבי משה בעלה ולענין עדים שחתמו שקר ששאלת מה עונשן אמרו רבותינו (ב"ק נ"ה) שהשוכר עדי שקר לחברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובנדון זה ודאי ברע עשו על שגרמו לשארית ישראל שיעשו עולה ושידברו כזב אבל לא יצא הדבר לפעל וגם אין אדם נתפס על צערו שהיה נראה להם שרבי יעקב רצה להכלימם בעדים שקרים ואמרו לו לפגוע בו כשיצא לכך נראה שאינן חייבין כל כך עונש על ככה אלה יהו נדונין בנדוי שלשים יום למען יוסרו השומעים אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ה

שאלה ראובן היו לו שתי בנות רחל ולאה וקדש את רחל לבן אחיו שהיה קטן פחות מבן י"ג שנה ושידך את לאה לכהן אחד ולא נשא הכהן בעיני ראובן חן והסכים בדעתו לקדש את לאה לאחר לפסלה על הכהן ובא אחי ראובן אבי הקטן שקדש את רחל למקום שהיה מצוי ראובן אחיו ובתו לאה אצלו והוציא בפני עדים טורניזייש מכסף ואמר לראובן הילך קידושין לבתך ולא פירש איזו מן הבנות הוא מקדש וגם לא פירש למי קדשה ולא דברו בענין הקידושין כלום בפני העדים קודם המעשה אלא אחר שפירשו משם שאל אחד מן העדים למקדש למי קדשתה אותה והשיב לו לעצמי קדשתיה.

תשובה גרסינן בפ"ק דקידושין (ה’) אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת וכו' אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא הכא במאי עסקינן דאמר לי דהשתא הוי ידים מוכיחות אבל אי לא אמר לי הויין ידים שאין מוכיחות ולא הויין קידושין ושמואל לטעמיה דאמר בפ"ק דנדרים (ה’) דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמתניתין דתנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ואמר שמואל עלה טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך קאמר מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בארבע אמותיך משמע אמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי לה למתניתין כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ופירש הרבי אליעזר ממיץ אין שמואל סבר כן ולהכי מוקי מתניתין כרבי יהודה דבעי ידים מוכיחות כדמוכח ההיא דקידושין (ה’) שהבאתי לעיל והא דאמר שמואל בפרק כל הגט (כ"ו) צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ואלו מקום ודן דיהוי ליכי מינאי לא קאמר אלמא לא בעי ידים מוכיחות לא קשיא דהתם לענין כתיבה לשמה קאמר דקתני מתניתין הכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האשה ומקום האיש וקאמר שמואל שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם שהוא עיקר הגט ובעי כתיבה לשמה אבל מקום ודן שאינו אלא משום הוכחה לא בעינן שיכתב לשמה וא"ת מאחר ששמואל סובר כרבי יהודה דבעי ידים מוכיחות אם כן מאי קאמר גמרא מאי דוחקיה דשמואל דאוקי למתניתין כרבי יהודה לוקמה כרבנן ואף על גב דאין מוכיחות ויש לומר דאפילו הכי פריך שפיר דהא שמואל גופיה מפרש מתניתין דכל הגט (ל’) המלוה את הכהן ואת הלוי דאיירי במכירי כהונה ולויה ולא בעי לפרושי טעמא דמתניתין עשו את שאינו זוכה כזוכה כרבי יוסי אף על גב דאיהו גופיה אית ליה הכי בפ"ק דב"מ (י"ב) משום דלא בעי לאוקומיה מתניתין כיחידאה אף על גב דסבר לה כוותיה כך דעת הרבי אליעזר ממיץ דשמואל בעי ידים מוכיחות.

והקשה הר"י ז"ל דבריש נזיר (ב’) מוכיח דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים דקאמר התם לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מדמוקי ההיא דהאומר אהא הרי זה נזיר כשנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא הוי נזיר אלמא בעי שמואל ידים מוכיחות דאי לא בעי אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי דנהי דלא הויין ידים מוכיחות מכל מקום יד לנזירות הוי דטפי משמעותיה לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשנותו לשם חדש והיינו שיהא נקרא נזיר אבל היושב בתענית אין שמו משתנה ומשני אמרי בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי פי' לעולם קסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובזמן שהנזיר עובר לפניו אכתי הויין ידים שאינן מוכיחות ומכל מקום מוכח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקי במילתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה לא הוה משוינן ליה נזיר להביא קרבנותיו לעזרה מספק ואפילו ספק נזיר לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן ספק נזירות להקל אבל אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר והדבר שקול ולא הוי נזיר והשתא כשהנזיר עובר לפניו אף על גב דלא הוי ידים מוכיחות דאכתי דילמא אהא בתענית קאמר מכל מקום הדבר מוכח יותר לענין נזירות ותירץ ר"י ז"ל דודאי ידים שאין מוכיחות כלל סבר שמואל דלא הויין ידים כההיא דהרי את מקודשת ולא אמר לי דליכא הוכחה כלל שקדש אותה לעצמו לפי שהוא מצוי שאדם מקדש אשה לחברו וכן כשאין נזיר עובר לפניו דליכא הוכחה כלל דדילמא אהא בתענית קאמר הילכך פריך שפיר בקדושין (ה’) מהאומר אהא בשאין נזיר עובר לפניו דתרוייהו לא מוכחי כלל והא דקאמר בנזיר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים הכי קאמר לימא סבר שמואל בכל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפי' בהנהו דנדרים כשאומר מודרני ממך מופרשני ממך ולא אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך כי היכי דסבירא ליה בשאין נזיר עובר לפניו ומשני דלא דמי דכשאין נזיר עובר לפניו ליכא הוכחה כלל דאיכא למימר אהא בתענית קאמר ולא הוי הוכחה כלל אבל ההיא דנדרים כי אמר מופרשני ממך מודרני ממך אף על גב דלא אמר שאני אוכל לך איכא הוכחה קצת ובכי האי גונא סבירא ליה דהויין ידים והא דמשני בקידושין (ה’) דאמר לי ובנזיר כשנזיר עובר לפניו הוא הדין דאי הוה משכח מידי דאית בית קצת הוכחה הוה משני הכי דהא לא בעי שמואל הוכחה גמורה אלא לא משכח בהו הוכחה ממוצעת והא דקאמר בנדרים אין שמואל מוקים לה למתניתין כרבי יהודה יש ספרים דלא גרסינן אין והיינו כדפרשינן לעיל דשמואל סבר ידים שאין מוכיחות כההוא דנדרים (ה’) הויין ידים אלא דמוקי מתניתין כרבי יהודה מטעמא דמפרש בתר הכי ואפי' לספרים דגרסי אין אמתניתין קאי והכי קאמר אין שמואל מוקי למתניתין דסבר לא הויין ידים מוכיחות כרבי יהודה והשתא ניחא שפיר דפריך בגמרא מאי דוחקיה דשמואל דמוקי מתני' כרבי יהודה לוקמיה כרבנן מאחר דאיהו גופיה סובר כרבנן ומשני מתניתין קשיתיה דמוכח דסברא איהי דלא הויין ידים נמצא שאנו למדים מדברי ר"י ז"ל שאף לאביי דאית ליה בנדרים ידים שאינן מוכיחות הויין ידים מודה בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קידושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחא סוגיא דקידושין (ה’) דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא קא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ושני ליה אביי בדאמר לי ואמאי דחיק אביי לשבושי מילתיה דשמואל ולהגיה בדבריו ולאוקומיה דלא כוותיה וכי לא ניחא ליה טפי להעמיד דברי שמואל בהוייתן כמו שיצאו מפיו ויסבור שמואל כמותו אלא ודאי משום דמודי כולי עלמא דבקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי.

ורבינו תם ז"ל פירש דסבירא ליה לשמואל בכל דוכתא דלא הויין ידים מוכיחות וההיא דנזיר דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני אמרי כשנזיר עובר לפניו וכו' לישנא דנזיר משונה הוא ואמרי הוי כמו אין דשמואל סבר לא הויין ידים ובזמן שנזיר עובר לפניו אז הוי הוכחה גמורה דליכא לספוקי במילתא אחריתי אבל כשאין נזיר עובר לפניו ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים וכן בההיא דקידושין כי אמר לי הוי הוכחה גמורה וכי לא אמר לי הוי הוכחה קצת ופירש ר"י עיקר דלפר"ת קשה מה שהקשה ר"י ז"ל מסוגיא דנזיר אסוגיא דנדרים ועוד ניחא לפירוש ר"י סוגיא דקידושין דשני אביי בדאמר לי כדפרשינן ונראה דהלכתא כההיא סוגיא דשמואל דנדרים דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי בגמרא טובא במילתיה דשמואל עד דמסיק לה הכי ועוד דפליג ביה אביי ורבא בריש נדרים דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקיימא לן הלכתא כרבא בכל דוכתא חוץ מיע"ל קג"ם ומה שנמצא במקצת ספרים בפרק בתרא דנזיר (ס"ב) כי יפליא למה לי לאיתויי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים הא ניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר כתב ר"י ז"ל דגירסת נדרים עיקר דההיא דנזיר שבשוה והפכוה וכן מוכח מתוכה דפריך הא ניחא לרבא וכו' ואי סבר רבא דהויין ידים א"כ לדידיה קשיא טפי וכי יפליא משמע שצריך דבר מפורש ומוכח כדמסיק בתר הכי דדריש מיניה שלא נתנה נזירות אלא להפלאה אלא ודאי גרסינן רבא אמר לא הויין ידים וכי יפליא לאתויי ידים שאין מוכיחות כלומר דלא הויין ידים דכי יפליא משמע דבר מפורש וכיוצא בזה מצינו בריש פרק מרובה לאתויי דפירושו כמו למעוטי דקאמר התם חמור דכתב רחמנא למה לי אי לאתויי דלא בעלי חיים משור נפקא אלא לאתויי דבר שאינו מסויים והוי פירושו למעוטי דבר שאינו מסויים כמו חצי רמון וחצי אגוז וכל שכן לפר"י ז"ל שהוא עיקר כדפרישית לעיל דניחא טפי לב' הגרסאות דאפילו מאן דאית ליה גבי נדרים דהויין ידים מודה בקדושין היכא דלא אמר לי דאינה מקודשת דליכא הוכחה כלל ורבי מאיר מרוטנבורק ז"ל יישב ותירץ שתי הגרסאות שאין סותרות זו את זו וצויתי להעתיק לכם לשונו מתוך דבריו תלמדו דבקדושין אינה מקודשת אם לא אמר לי והא לכם לשונו אביי אמר הויין ידים בפרק בתרא דנזיר גרסינן איפכא בכל הספרים ובלאו הכי קשה התם דקאמר לאתויי ידים שאין מוכיחות דהוה ליה למימר למעוטי ולפי עניות דעתי נראה לי דהתם פליגי בידים שאין מוכיחות דנזירות והכא פליגי בנדרים והכי פירושא הכא רב אידי אסברה לי נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות להפלאה אף ידות כמאן דכתיב בהו הפלאה וכיון דבנדרים כתיב נמי הפלאה דכתיב כי יפליא נדר בערכך והתם דריש ליה אנדרים הדר מקשינן נדרים לנזירות מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות לענין הפלאה דכתיב בנזירות אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים וכי היכי דבנדרים כתיב הפלאה הכא נמי חזינן כאלו כתיב הפלאה בידות דנדרים אם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט דקמא דוקא ותנינא לרבות להכי סבירא ליה רבא לגבי נדרים דדוקא בהפלאה למעוטי ידים שאין מוכיחות ובנזיר לרבות ידים שאין מוכיחות וכי האי גונא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (ט"ו) הקרקעות תשעה וכהן דעשרה כהנים כתיב בפרשה והוה ליה מיעוט אחר מיעוט וקמא דוקא כהן ואינך לרבות אפילו ישראל וכן כל מיעוט אחר מיעוט שאנו יכולין לומר כה"ג דקמא ממעט דבר אחד ובתרא מרבה שאר דברים יש לפרש כן ודוק ותשכח וכן פירש רבינו תם ז"ל בפ"ק דפסחים (ה’) גבי לך לך חד בגוי שכבשתו וחד בגוי שלא כבשתו והיינו דקאמר רבא רב אידי אסברא לי דכי היכי דמסתבר למדרש גבי נזיר כי יפליא להפלאה לומר ולהקיש ידות לנזירות דבהא ליכא מאן דפליג דאפילו אביי מודה ליה כמו שאפרש הכי נמי יפליא דנדרים נדרוש הכי ואביי סבר דבנזירות דוקא דרשינן ליה למעוטי שאינן מוכיחות אבל בנדרים לא דרשינן ליה למעוטי שאינן מוכיחות ושמא יש שום טעם מאי טעמא לא דרשינן ליה הכי גבי נדרים ושמא יש לומר מדאצטריך למכתב גבי נדר מוצא שפתיך למעוטי גמר בלבו מכלל דכל נדר אף על גב דלא מוכח הוי נדר ובלבד שלא יהיו דברים שבלב לגמרי אבל ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכיון דהכי הוא אפילו כי מקשינן נדרים לנזירות לומר מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בו ידות נדרים כנדרים לא תיקשי לאביי שהרי בהיקש זו לא באנו אלא להשוות ידות נדרים כנדרים ובנדרים גופייהו לא בעינן מוכיחות והוא הדין בידות שלהם אבל לא אמרינן מה נזירות ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אף נדרים דמסתבר דלהא מילתא לא מקשינן להו מדאיצטריך למעוטי דברים שבלב כדפרישנא וכל ידים שאין מוכיחות כלל כמו אהא כשאין נזיר עובר לפניו והרי את מקודשת בלא לי הוי כמו דברים שבלב לאביי אבל ידים שאין מוכיחות לגמרי אלא קצת מוכיחות הוא דפליגי אביי ורבא לאביי הוין ידים בנדרים דלא ממעטינן אלא דברים שבלב והשתא ניחא דפריך מכדי אתקש נזירות לנדרים איש כי יפליא דנזיר למה לי ומשני לאיתויי ידים שאין מוכיחות פירוש דהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות בנזיר דהויין ידים והיינו דפריך לרבא ניחא לאביי קשיא ההוא כי יפליא דנדרים למה לי דלא מצי למדרשיה כדדריש ליה התם לאיתויי גוי גדול דלאו בר הפלאה הוא דהא אביי לא בעי הפלאה בנדרים ונהי דכי יפליא דנזיר אצטריך ליה למעוטי ידים שאין מוכיחות כי יפליא דנדרים למה לי ומשני כרבי טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה והא מילתא נמי שייך בנדרים אם היו שנים מהלכין בדרך ואחד בא כנגדו ואמר א' מהם הריני בתענית אם זה מתענה ואמר האחד מהם הריני בתענית אם זה אינו מתענה ואשמעינן קרא דבכה"ג אין אחד מהם מתענה דלא נתן נדר אלא להפלאה קצת ואי לאו קרא הוה אמינא דעדיף מדברים שבלב קא משמע לן דהוי דברים שבלב ולא חשיב מוצא שפתיך ופריך הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן דחשיבי להו כאלו הוציא מפיו אפילו גבי נזיר כל שכן גבי נדרים אם כן כי יפליא למה לי ומשני להתיר נדרים וההיא דלעיל דקאמר לאיתויי גוי גדול אין לו לפרש למעוטי כמו שפר"י ז"ל דלא אשכחן לאיתויי דהוי פירושו למעוטי אלא יש לפרש דקאי אהא דקאמר לעיל למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן אי סבירא להו כמ"ד בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין וכו' אם כן יפליא לאיתויי מאי דלרבויי גוי לנדרים לא אצטריך דמקרא אחרינא דאיש איש נפקא שהגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל ומשני לאיתויי גוי גדול דאע"ג דגדול אינו יודע להפלות ופירש דנדר דכתיב גבי בני ישראל למעוטי גוי מערכין והדר כתיב כי יפליא דאע"ג דגדול הוא וחכם מעט דייק שפיר מלישנא דכי יפליא דמשמע דבר הפלאה למעוטי גוי שאינו יודע להפלות יפה לשם מי נדר שאינו מכיר כולי האי בהשם וא"כ הוה ליה מיעוט אחר מיעוט לרבות גוי לנדרים דאע"ג דאיכא קרא אחרינא לרבות גוים דנודרים אי מההיא הוה אמינא הני מילי בגוי גדול וחכם שיודע להפלות אבל גוי שאינו חכם אף על גב דלאו שוטה הוא לא יהא נדרו נדר מידי דהוה אמופלא סמוך לאיש דאע"ג דיודע להפלות לא הוי נדרו נדר דאורייתא הכא נמי נימא בגוי גדול שאינו יודע להפלות דבכל חד וחד איכא חדא לטיבותא וחדא לגריעותא וקרא דאיש איש לרבות הגוים שנודרים נוקמיה בגוי חכם שידוע להפלות דוקא להכי אצטריכא האי קרא דכי יפליא דממעטינן מינה גוי דהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אפילו גוי שאינו יודע להפלות שנדרו נדר ומיעוט קמא דבני ישראל נימא דוקא למעוטי כל גוים שאינן מעריכין אפילו יודעין להפלות כדמשמע בפ"ק דערכין ומיעוטא תנינא דסמיך לנדר לרבות גוי שאין יודעין להפלות לנדרים וסברא הוא לאוקמי מיעוטא קמא דהוי דוקא לערכין למיעוטינהו לגמרי כדמפרש טעמא בפ"ק דערכין (ה’) ומיעוט שני דאתי לרבויי לנדרים חדא משום דסמיך ליה לנדר ועוד מדאשכחן דאתרבי גוים דעלמא לנדרים לכל הפחות היכא דיודעים להפלות ע"כ דברי רבי מאיר ז"ל וממנו תלמדו דאפילו למ"ד בנדרים ידים שאין מוכיחות הויין ידים מודה הוא היכא דלא אמר לי דלא הויא מקודשת הרי כתבתי לכם כל דברי הגדולים אשר דעת כולם מסכמת דבקידושין היכא דלא אמר לי דלא הוי קידושין וכן הביא הרי"ף ז"ל דברי שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את לי לאינתו הרי זו מקודשת משמע הא לא אמר לי אין כאן בית מיחוש הלכך בנדון זה שלא דברו בפני עדים על עסקי קידושין אלא אמר בסתם הילך קידושין לבתך ולא פירש למי קידש אין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וראיתי מה שכתבתם דברי החולקים ואומרים שצריכה גט ואיני רואה בדבריהם ממש ועיקר שיהא כדי להשיב עליהם גם כי אני כותב בשפלות ידים ובפיק ברכים כי זה שלוחכם בא הלום בכ"ז בתמוז ומצאני על ערש דוי ובשבעה באב נתחזקתי מעט וכתבתי מתוך הדוחק לכן לא עצרתי כח לטרוח ולהשיב על דברי הבאי שאין בהם טעם גם אתם הגדולים ראיתם דבריהם יפה ואיני צריך להוסיף על דבריהם ואתם תמחלו לי שלא הארכתי בכבודכם ובשבחכם כי בזיעת אפי כתבתי מה שכתבתי ואתם וכל אשר לכם שלום כנפש דורש שלומכם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ו

יקבל החכם את תשובתו אשר שאלת קטן שקידש אשה וכשהגדיל שלח לה סבלונות וגם נתיחד עמה אם היא צריכה ממנו גט.

צריכה ממנו גט ולא בשביל קדושין שקדושי קטן לאו כלום הוא וגם לא בשביל הסבלונות אלא בשביל הייחוד דתניא בפ' המדיר (ע"ג) קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אף על פי ששלח סבלונות אח"כ אינה מקודשת ואם בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ובעל לשם קידושין והייחוד שאחר הקידושין הוא כמו ביאה כדתניא בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח) הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אף על פי שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לנישואין אף על פי שכתובתה בבית אביה אם מתה הבעל יורשה ופריך גמרא הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין אפילו בחצר דידה אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין טעמא דלשם נשואין הא סתמא ללון ואפילו בחצר דידיה ומשני תנא סתמי קתני סתם חצר דידה ללון חצר דידיה לנישואין אלמא חזינן כשמהלכין בדרך ונכנסו לחצר יחד חשיב הייחוד כביאה והרי היא כאשתו כ"ש הכא שנכנסו למקום סתר לשם הייחוד דחשיב הייחוד כביאה והרי היא כאשתו וצריכה גט.

וששאלת המשכיר בית לחברו ואמר לו בית זה ונמצאו בו קורות נוטות עד שהוא מסוכן לדור בו חייב להעמידם אף על גב דאמרינן בגמ' (ב"מ ק"ג) אי דא"ל בית זה אזדא ליה מ"מ כל כמה דלא נפל מספקא לן אי מדמינן ליה לההוא דלחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה שמשכיר חייב יראה לי שאין לדמותו לההיא דלחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה דההיא מיירי כשמשכיר לו בית סתם ולא דהוו בה לפרש וסתם בית צריך לדלתות ולפתוח לו חלונות לתקרה ולסמוך לו קורה אבל סולם ומעקה ומרזב על השוכר לעשותו ולא איירי בקורה ותקרה שנשברו דומיא דפתיחת חלונות דמשמע דמעולם לא נפתחו אבל יש להביא ראיה מההיא דהשוכר את האומנים (ע"ט) מההיא דאמר רבא בר רב הונא השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך וכו' ודייק בגמרא היכי דמי אי דאמר ליה חמור סתם ניגר ליה חמור אחרינא ואי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח ומשני כשאין בדמיה ליקח ודקדק ר"י ז"ל (ב"מ ע"ט) מאי שנא מההיא דאמר בסוף השואל (ק"ג) אי דאמר ליה בית זה ונפל אזדא ליה ולא אמרינן יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור ותירץ דלא דמי דחמור שמת עומד לימכר ומצוי וראוי להיות חמור כבתחלה הילכך אם יש בדמיו ליקח יקח לשכור ישכור אבל בית שנפל העצים והאבנים אינם עומדים לימכר אלא מוסיף דמים ובונה בית אחר וכיון דאמר ליה בית זה לא קיבל עליו להוסיף דמים ויוציא בבנין זה כלום אבל בית זה השכיר לו כל הזמן שיוכל לדור בו וכי נפל אזדא ליה ומזה יש ללמוד דאם נתקלקלו הקורות והתקרה מסתמא עומד הוא ליתקן ולא שייך למימר אזדא ליה דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו ודמי לההיא דחמור הילכך חייב המשכיר ליתן.

סימן ז

שאלה ראובן ששידך לאה ושלח לה סבלונות והלכה לאה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן ללאה שתחזיר לו הסבלונות דקיי"ל מוהרי הדרי והיא אומרת שאין לה ממה לשלם כי היא אכלה וכלתה כל הסבלונות ששלחו לה.

תשובה אם הכניסה לאה לבעלה נכסי מלוג ראובן גובה מהם סבלונות וכן מוכח בסוף יש נוחלין (קל"ט) דגרסי' התם שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים אמר ליה תניתוה נישאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מן הבעל לא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות לבעל והתניא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מן הבעל שאני פרנסה דאית ליה קלא לפי שהכל יודעין שהן צריכות לינשא וכיון שידע זה הבעל הויא כמלוה בשטר וחוזר וגובה מן הבעל אפילו אי הוי לוקח וכן בנדון זה סבלונות קלא אית להו כי דרך הוא לשלוח סבלונות בגלוי ולעשות פרסום ופומבי לחזק הדבר שלא תנשא לאחר וידע בהם הבעל הו"ל כמלוה בשטר וגובה מנכסי מלוג שהכניסה לבעל ועוד דמסיק התם דזימנין דעבדו רבנן לבעל כיורש וזימנין דעבדו ליה כלוקח גבי יובל שויוהו רבנן כיורש כי היכי דלא ליהדר ביובל כדחנן במסכת בכורות (נ"ב) אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו גבי דרבי יוסי בר חנינא שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה כדאמר רבי יוסי בר חנינא האשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות גבי דרבין משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו ופריך הגמ' והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושויוהו רבנן כלוקח ומשני התם אינהו דאפסידו אנפשיהו דלא איבעא להו למיזבן מאתתא דיתבה תותי גברא ופסק רי"ף ז"ל לענין בעיא דשלח אבוה בר גניבא לרבא באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת לא גביא מיניה דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפי בלא שטרא והאי טעמא לא שייך בסבלונות דלא אורחא דמילתא למעבד עלייהו שטרא כי אדעתא דאיחתוני שלח לה ולא שתכניס לבעל אחר הלכך אפילו אם הוו הני סבלונות כמלוה על פה גבי להו מנכסי מלוג דמשום פסידא דמשדך שויוהו רבנן לבעל כיורש ואם אין לה נכסי מלוג ויש לה שטר נדוניא על בעלה שיכולה לגבות השטר בכל זמן שתרצה ראובן גובה סבלונות מבעל דכי היכי דמשועבד לה משועבד נמי לראובן מדרבי נתן אבל אם אין שטר נדוניא עומד לגבות בכל זמן שהאשה רוצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש לא אמרינן תמכור שטר נדוניתא בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש יגבנו הלוקח וטובת הנאה יטול המשדך בחובו או ימכרו לו ב"ד שטר נדוניתא בטובת הנאה וטובת הנאה יטול המשדך (ויעכב המעות) בחובו דהא אמרינן בפרק החובל (פ"ז) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ופריך בגמרא ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותשלם ומשני משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ואי מחייבת לה דתזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה ודאי הדרא ומחלה כתובתה לגבי בעל ואפסודי ללקוחות בידים לא מפסידינן ואי אמרת תזבין כתובתה לההוא גברא דאזיקתיה (דאימר) [דאי מחלה כתובתה לגבי בעלה לית ליה פסידא כל לגבי בעלה ודאי] מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואי אית לה נכסי מלוג ולא נדוניא שיוכל לגבות מיד יחזרו לה ב"ד שהכניסה לבעלה ותכשיטיה ויחזרו לה כסות לי"ב חדש והשאר יתנו למשדך, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן ח

שאלה ראובן שידך בתו לשמעון ופסק עמו שיתן לו סכום ידוע ושיהיו הנישואין לזמן ידוע ומאותו הסכום נתן לו אלף זהובים ושמעון שלח למשודכת תכשיטין העולין לאלפים זהובים וקודם שהגיע זמן הנישואין הלך ראובן ושדך בתו לאחר ובא ותובע משמעון שיחזיר לו מעותיו והוא יחזיר לו בלאות התכשיטין ושמעון משיב אתה פסקת ליתן לי סכום ידוע וממנו נתת אלף זהובים והוצרכתי ע"י זה לשלוח תכשיטין והוצאות אחרות שהוצרכתי אתה חזרת בך וביישתני ואני עומד בדיבורי וכיון שחזרת בך אין לי להחזיר לך האלף זהובים דהא קאימנא ומן התכשיטין והסבלונות אני אומר כי יש לך להחזיר לי כפי ההוצאה שהוצאתי בתכשיטין והבלאות יהיו שלך כי לא שלחתי לה אלא על דעת שתהיה אשתי וכיון שחזרת תחזיר לי את שלי עוד טוען כי שלח לה טבעות ולא היו שלו ומבקשים לו מהם סכום גדול ואומר שתחזיר לו הכל ותפסיד האלף זהובים דמי בשתו.

תשובה יראה לי שמה שנשאר בידו מהאלף זהובים יותר על הסבלונות ששלח למשודכתו יחזיר שמעון לראובן שידוע הוא שלא נתנם לו אלא אדעתא שתנשא לו בתו וכיון שנתקדשה לאחר צריך להחזיר כההיא דתניא בכתובות (מ"ז) כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו וטעמא דרבנן משום דאזלינן בתר אומדן דעתו שלא כתב לה אלא על מנת שתנשא לפי' רש"י שמפרש שמתה מן הארוסין ולפי' ר"ת שמתה מן הנשואין אמדינן דעתיה שלא כתב לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנכסים מדמייתי עלה פלוגתא דר"א בן עזריה ורבנן ובפ' אף על פי (נ"ה) מפרש פלוגתייהו משום אומדנא וקיי"ל כרבנן דר' נתן דהלכה כרבים ועוד דגמרא מוקי מילתייהו דרבנן כר"ח בן עזריה בפרק אף על פי ואף על גב דדחי ליה בגמרא (שם) ומוקי אף מילתיה דר' נתן כר"א בן עזריה דחייא בעלמא היא וכן פסק ר"י ז"ל כרבנן דר' נתן דאזלינן בתר אומדנא שלא כתב לה אלא על מנת שתנשא וכן בנדון זה לא פסק ליתן לו נדוניא אלא ע"מ שישא בתו ואין לחלק דשאני התם שלא באו עדיין ליד החתן אבל הכא שכבר באה מקצת הנדוניא ליד שמעון לימא ליה שמעון לראובן נתת לי מעות הללו על מנת שאשא בתך אנא הא קאימנא לקיים תנאי לישא בתך ולא אחזיר לך מה שנתתה לי הא ליתא דהא פסקינן הלכתא בפרק מי שמת (קמ"ה) בין מת הוא בין מתה היא מיהו מוהרי הדרי אלמא אף כשהבעל חוזר צריכה האשה להחזיר הסבלונות ששלח לה ולא מצי למימר הא קאימנא לינשא לך ולא אחזיר לך הסבלונות משום דאדעתא שתנשא לו שלחם לה וכשחזר בו צריכה להחזירם לו וכן בנדון זה יחזיר לו מותר דמי הסבלונות ודמי הסבלונות יהיו בחשבון התשלומין ולא מצי למימר ראובן החזיר לי מעותי משלם וקח סבלונות שלך כמו שהם עתה דאמדינן דעתיה דשמעון שלא שלח לה אלא על מנת שתנשא לו ולא שתכלם ותנשא לאחר ותחזיר לו הבלאות ויחזור הוא משלם המעות שקבל הילכך כיון שחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרא בתורת פרעון וישבע שמעון כמה מעות הוציא בקניית הסבלונות וכמה היו שוין הטבעות והמותר ישלם ואם הטבעות ישנם בעין תחזירם לו, והנראה בעיני כתבתי אשר בה"ר יחיאל ז"ל.

סימן ט

שאלה מי שהיה בדעתו לילך למדינת הים וקדש האשה על תנאי אם באתי מכאן ועד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו וקודם שהלך נתרצו האיש והאשה להאריך זמן התנאי וששאלת אם עברו י"ב חדש ולא בא ובא קודם זמן האחרון אי הוו קידושין או לא.

תשובה יראה לי דהוו קידושין שהרי אם נתרצו שניהם לבטל התנאי הויא מקודשת אפי' אם הלך למדינת הים ושהה יותר מי"ב חדש דכל מעשה שנעשה בתנאי ונתרצו לבטל התנאי המעשה קיים וכן מוכח בפרק המדיר (ע"ב) דגרסינן התם איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט וכו' אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה כלומר ותלמוד מכאן דכל המתנה בתחלת המעשה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר תנאו שמחל התנאי ובטלו כגון אמר בפני שני עדים גט זה אני רוצה ליתן לאשתי זאת בפניכם על תנאי זה והתנה וכפל תנאו ואחר כך נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי שמחל התנאי ודאי לא אמרינן הכי אלא על דעת ראשונה הוא עושה ואינו מוחל לתנאו אלא היינו טעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלמא מוכח דאם בטל תנאו בפי' שהוא בטל שאם אינו יכול לבטלו מאי קאמר לא תימא טעמא משום דכיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה הא אפילו בטלו בפי' לא הוי בטל אלא ודאי המקדש על תנאי ובטל התנאי הרי הוא בטל והמעשה קיים ואף על גב דעיקר מעשה עשה על תנאי ונכפל התנאי שאם לא יתקיים התנאי שיהיה המעשה בטל אפילו הכי יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דמתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן שיש כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ואפילו אי כפליה לתנאיה ולהכי בעיא שיהא התנאי לגמרי כתנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר א' ושאיפשר לעשותו ע"י שליח דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שהמעשה הוא בפני עצמו וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אם כן יכול הוא לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים כדחזינן בקידושין פ' האומר (נ"ט) גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דפליגי במקדש האשה לאחר ל' יום וחזרה בה תוך ל' יום ואמר ר' יוחנן דיבור מבטל דיבור ואף על גב דהתם איכא מעשה נתינת מעות ליד האשה כש"כ דיבור של ביטול התנאי שיבטל דיבור של התנאי דליכא מעשה אלא דיבור בעלמא דהדברים ק"ו דהתם גבי קידושין דיבור מבטל דיבור לבטל מעשה של הקידושין כ"ש הכא דאתי דיבורא ומבטל דיבור לקיים המעשה של הקידושין הראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי אי לאו דילפי' מתנאי בני גד ובני ראובן וגם תנאי בני גד ובני ראובן מילתא דפשיטא היא אם אמרו יהושע וישראל אין אנו צריכין להם היו פטורין מתנאי שהתנה עמהם משה לעבור חלוצים לפנינו בשביל זה לא הפסידו נחלתן מעבר לירדן ומהתם ילפינן לכל תנאים שמחילת התנאים היא כקיומו וכן כתב רמב"ם ז"ל בהל' אישות (פ"ז הכ"ג) דתנאי של גיטין וקדושין יכול לימחל והוי כאלו נתקיים וכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו להוסיף או לגרוע ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דגטין (פ"ב) בעי אביי א"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר וא"ל לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרא או דלמא מאי דשרא אסר ומאי דאסר שרא אלמא אפי' בחוץ דהוי שיורא יכול לבטל מה ששייר ולשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע כל שכן בתנאי ואף על גב דהתם מיירי דחזר ואמר קודם מסירת הגט לידה דאי אחר מסירת הגט מאי קאמר או דילמא מאי דשרא אסר כיון דכבר בא הגט לידה לאו כל כמיניה לאסרה למי שהתירה כבר מ"מ אף על פי שכבר באו הקידושין ליד האשה יכול להוסיף על תנאו קודם כיון שמתחלה באו לידה על ידי תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי ומיתלא תליא הקידושין עד שיתברר אם יתקיים התנאי וכן יכול לבטל ולהוסיף ולגרוע ואפילו אם נתאכלו המעות ודמי להא דאמרינן בקידושין פרק האומר (נ"ט) על מתניתין דהמקדש את האשה לאחר ל' יום כו' לא בא אחר וקידשה תוך ל' יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו לא למלוה דמו דאילו מלוה לאו לקידושין יהבא ניהלה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה לפקדון לא דמו דברשותיה דמריה קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי הני נמי כיון דבתורת קידושין יהבינהו ניהליה אפילו נתאכלו המעות יכול לשנות תנאו ואפילו אי הוו כמו קידושין אחרים חדשים שהיה מקדשה עכשיו בתנאי אחר הוי קידושין כיון שאם נתבטלו הקידושין הראשונים היתה צריכה להחזיר לו המעות יכולה היא להתקדש באותם מעות שהיתה חייב לו דלאו למלוה דמו כיון דבתורת קידושין באו לידה כ"ש שהוא מאריך תנאו והקידושין חלין למפרע דהוו קידושין כללו של דבר אם אריכות זמן התנאי חשיב כאלו בטל התנאי הראשון הרי היא מקודשת לאלתר כדפרישית לעיל ואם הוא חשיב כתוספת ולא כביטול אז היא מקודשת בקיום התנאי השני אלא ודאי נראה דבידם לשנות ומקודשת בקיום תנאי השני.

סימן י

ראובן גרש את אשתו ואחר כך נתיחדה עמו בעדים ואמר שבא עליה בשעת היחוד אבל לא פירש לשם קידושין וגם העדים אינם מעידים שנתיחד לקדש ואחר כך הלכה מן העיר וקבלה קידושין משמעון בעיר אחרת והיא פילגשו בלא כתובה.

תשובה כיון שיש עדים שנתיחדה עמו אחר שגרשה צריכה ממנו גט דעדי יחוד הן הן עדי ביאה ותולין שלשם קידושין בא עליה דקיי"ל כב"ה (גיטין פ"א) בההיא דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי שצריכה ממנו גט ומוקי פלוגתיהו כשלא ראוה שנבעלה אלא דאיכא עדי יחוד דאמרי עדי יחוד הן הן עדי ביאה כיון דלבו גס בה מסתמא לשם קידושין בא עליה ולא עשה בעילתו בעילת זנות הילכך השני שנתקדשה לו לשם פילגש קודם שגרשה הראשון ושהתה עמו לשם פילגש בודאי בא עליה ונאסרת עליו כיון שהיא אשת איש משום יחוד של ראשון וצריכה גט משניהם ואסורה לשניהם ואף על גב דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לא חשבינן לה אשת איש ודאי לצאת מן השני בלא גט.

סימן יא

לאה אמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה שלשה פשיטין וכשנתנם בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה שאמר כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטה בפניה וצעקה אוי ואבוי על שעשה לה ככה ועדים מעידים על כל הדברים הללו ושאלוני אם יש בית מיחוש באותם קידושין להצריכה גט.

תשובה יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידים שלא נתרצית בקידושין וזרקתן לאלתר מידה אפילו קול של קידושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו שהעדים שראו שמעו מה שאמר לה גם הם אמרו כל הדברים כהויתם ולא מיקרי קול אלמא פלוני שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדה"י דהאי קול אית ליה אמתלאה כיון דליתנהו עדים קמן דלשיילינהו דסברי אינשי דקושטא קאמרי אבל הכא שהעדים לפנינו הוי קול ושוברו עמו ועוד דקיי"ל כסורא אתריה דרב מבטלינו קלא ולא כנהרדעי אתריה דשמואל דלא מבטלינן קלא אלמא דהכי הלכתא דהלכתא כרב באיסורא ועוד מדפשט ליה אביי לרב בסתמא דמבטלינן קלא ועוד מדקאמר בגמרא אפי' למ"ד לא מבטלינן קלא מכלל דלדידן מבטלינן קלא, והנראה לי כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן יב

שאלה ראובן שידך רבקה ושלח לה סבלונות שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות למי אתם מוליכים אלו הסבלונות אמרו לרבקה מאורסת ראובן הנזכר ויצא לה קול בעיר שהיא ארוסה לו ילמדנו רבינו אם הן אלו קדושין או ספק קידושין להצריכה גט כיון שיצא הקול בעיר שהיא ארוסתו.

תשובה יראה שאין כאן קול להצריכה גט דמשום סבלונות אין כאן מיחוש שנהגו בארץ הזאת דמסבלי והדר מקדשי ואי משום קול שהיו הנשים שהם מוליכות הסבלונות לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן לאו קול הוא להצריכה גט שכן לשון העולם לקרות למשודכת ארוסה ובכל דהו לא מצרכינן גט כדאיתא בפ' בתרא דגטין (פ"ט) אמר עולא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות ואומרות פלונית נתקדשה היום ועוד התם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו למדינת הים אלמא בקול כל דהוא לא מצרכינן גט הלכך אין כאן בית מיחוש להצריכה גט, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן יג

שאלה ראובן היה לו בת ומיראתו עליה פייס משמעון שיתן לה קידושין בשם לוי וכן עשה ולוי לא היה בעיר ולא ידע בדבר כלום וכשבא לעיר שמע ונתרצה בדבר ויצא לה קול בעיר שהיא מקודשת ללוי אם צריכה גט מלוי בשביל אלו הקידושין או משמעון.

תשובה כיון שיצא לה קול בעיר שקדשה שמעון שליח לוי צריכה גט מלוי ואף אם לוי כופר ואומר לא היה שלוחי וגם שמעון מודה כן אין זה שובר לקול ולא אמתלא לבטל הקול ולא מקום הראוי לאמתלא לבטל הקול אלא קול גמור הוא וצריכה גט, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן יד

שאלה דינה יצא עליה קול שנתקדשה ולא הוחזק הקול בבית דין אלא שהיה קול הברה שבלילה בצאתה מן המרחץ בא פלוני וקדשה שלא מדעת קרוביה ולא נשמע הדבר הזה מפי עדים ובאותה שעה כחשה היא בדבר ואמרה לא היו דברים מעולם וקרובי דינה הכריחו למקדש ליתן גט ושוב נתקדשה לאחר קידושין ודאין וגרשה האחר ורוצה לינשא לראשון שיצא עליו קול הקידושין אם היא מותרת לו כיון שלא היה בקידושיו הראשונים אלא קול בעלמא אי לא.

תשובה מילתא דפשיטא שהיא אסורה דלית דין צריך בשש כי היודע שנתגרשה מה יודע שהגירושין לא היו אלא לרוחא דמילתא וכי תימא יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגטה ולא שמע בהכרזה כדאמרינן בחליצה (ל"ו) איכא דידע בחליצה ולא ידע בהכרזה, נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.