שו"ת הרא"ש/כלל יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל יז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל יז[עריכה]

סימן א[עריכה]

ילמדנו רבינו מה לעשות באיש אשר נתפרסם עליו שהוא מלשין ליחידים מישראל ולקהל לאנסין והוא מגזם בכל יום תמיד שילך ויאמר לאנסין על אנשים יחידים וקהלות מישראל דברים שיוכל להגיע להם מחמתם נזק בגופם או בממונם והקהל מתייראין מהאיש הזה עד מאד שהוא נצב על משמרתו כל הלילות בחצר אחד מגדולי בעלי היכולת מישמעאלים והנה ניתן להם לישראל רשות מצד המלכות בסתר לדון אותו ואם ימצא מן הדין שחייב מיתה שימיתוהו ועל זה נתקבצו ראשי הקהל והעמידו בית דין לחקור הדבר אם יתאמת הפרסום הנזכר שיקבלו העדויות ועל פיהם ידונו מה שיראה להם מקו היושר והנה יצאו לפניהם עדויות שזה נוסחם העידו ראובן ושמעון בפני בית דין שנתברר להם שהאיש הזה הוא מוחזק שהוא מלשין ומסור ושהוא גזם במלשינות שקר ליהודים פעמים רבות שמהיום חדש ועד הנה בהיות דון פוטרו בכאן באישבילייא כשהיה מגזם בכיוצא בזה גלגל עמו אחד מגדולי הקהל שיסור מזה הגיזום ושימנע ממנו ולא רצה להמנע והעידו עוד ראובן ושמעון הנזכרים שנתברר להם שהזקנים ואנשים רבים מהקהל יראים ממנו שלא ילשין הקהל לשקר וגם העידו עליו אנשים מלבד אלה שהוא מוחזק בחזקת מלשין ומסור ושגיזם לפניהם מלשינות פעמים רבות עתה יורנו רבינו מה דינו אם יש לדונו כדין רודף כיון שהוא הולך ומגזם עתה בהיות דון פטרו בכאן ולא רצה לחזור בו מחמת מוכיחו ואם נתן להצילו בנפשו מההיא דרב כהנא בפרק הגוזל בתרא (קי"ז) .


תשובה גם כי בטלו ד' מיתות בית דין מיום שגלו סנהדרין היינו דוקא שאין לדון את האדם לחייבו מיתה על א' מהעבירות שחייבין עליהם מיתה דכיון שאין סנהדרין במקומם אין אדם שליט לדון את חברו למיתה אבל אלו דקא חשיב בסנהדרין בפרק סורר ומורה (ע"ג) שמצילין אותן בנפשן שאין נהרגין לשעבר אלא שלהבא להציל את הנרדף ממות או מפגעים אותם לא בטלו (במקום שהורשה לזה בית דין מצד המלכות כמבואר למעלה) דאין מיתתם תלויה בעדה ועדים אלא בראיית כל אדם שרואה אותם שנאמר לא תעמוד על דם רעך והרודף למסור ממון חבירו ביד אנס השוו חכמים לרודף אחרי גופו להרגו מהאי קרא בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה התוא הזה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד אנסין אין מרחמין עליו נוטלין היום מקצתו ולמחר כולו ולבסוף מוסרין אותו והורגין אותו אולי יודה שיש לו ממון יותר הילכך הוה ליה רודף וניתן להצילו בנפשו ובנידון זה שכתבת שהעידו עדים שבהיות דון פטרו שם שהיה מגזם להלשין ושדבר אליו א' מגדולי הקהל שיסור מן הגיזום ושימנע ממנו ולא רצה לימנע היינו לגמרי עובדא דרב כהנא בפ' הגוזל בתרא (קי"ז) דבעי לאחוויי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה לא תחוי אמר ליה מחוינא ומחוינא הוה יתיב רב כהנא קמיה קם שמטיה לקועיה הכא נמי כיון שאמר לו אחד מגדולי הקהל שימנע ואמר שלא רצה להמנע מיד התחייב בנפשו לכל ישראל ואעפ"י דכתב ר"ח שאין הורגין אותן בידים אלא מורידין אותן לבור שלא יוכלו לעלות משם וימותו מעצמן מה שאמרו לגוי להרגו היינו כמו הורדה לבור דאינו עושה מעשה וכן ראיתי בתשובה דמסור לשקר אף שלא בשעת מעשה מותר לשכור עליו עובדי אלילים לענשו ויש מי שאוסר שלא בשעת מעשה לענשו ע"י עובדי אלילים וראייתן מדאמרינן בפ' האיש מקדש (מ"ט) על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ומורי ה"ר יעקב בן ה"ר יצחק דחה זאת הראיה דילמא משום חומרא דאשת איש אמרינן הכי אבל לענין מסור מקילין ביה כיון דידעינן שהוא מסור לשקר ומחמרינן להציל נפשות אביונים נקיים מספק תדע דאמר בגיטין בפ' השולח (מ"ו) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן דהא תנן (גיטין מ”ו) המוכר את עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכל שכן הכא דאיכא קטלא אמרי ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל מוחלף הוא דקא חזו ליה דקא אכיל נבלות אמר להו אימא לתיאבון הוא דקא אכיל אמרו ליה והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא שבקי לי דאפרקינך אלמא לא אמרינן דילמא עבד תשובה עד כאן וכל שכן בנידון זה (ס"א הילכך) שלפי העדות שהיה מגזם והתרו בו ולא רצה להמנע הרי זה בשעת מעשה ורשות ביד כל אדם לענשו ואין צריך לקבל עדות בפניו ואף שלא בשעת מעשה כשדנין עליו לענשו ביד עובד אלילים אין צריך לקבל עדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוא מוחזק מסור ומלשין העובדי אלילים מקרבין אותו בשביל הנאתן ואלו היה צריך לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יעשה ממנו דין כי ינצל ע"י עובדי אלילים כי אפי' כשאינו בסכנה הוא מוסר יחידים ורבים כל שכן כשיראה עצמו בסכנת גופו שימסור בעלילות שקר ויסכן לכל ישראל.

לכך נהגו בכל תפוצת הגולה כשיש מסור מוחזק בכך ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד אנסין שמבקשים עצה ותחבולה לבערו מן העולם משום מיגדר מילתא ושיוסרו האחרים ולא ירבו מוסרים בישראל וגם להציל כל ישראל הנרדפין מתחת ידו הילכך בנידון זה שהעידו העדים שהיה מוחזק מסור ומלשין וגם היה בשעת מעשה יפה עשו שדנוהו להענש לתלויה וכן יאבדו כל אויבי ה' ואוהביו כצאת השמש וגו' נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ב[עריכה]

ששאלת הא דאמר בגיטין פ"ק (ז’) גבי דום לה' והתחולל לו קא מצערו ליה טובא מהו פירוש מצערו ליה טובא אם כמשמעו אפי' מלשין שהלשין אותו בכל יום לשקר או שהלשינו וגרם לו היזק שגם זה אסור למסרו למשפט.


תשובה אם הוא מלשין אותו אפילו בידים מותר למסרו למשפט כההוא דפרק הגוזל בתרא (דף קי"ז) דקם רב כהנא כו' אפי' אדם אחר כל שכן הוא עצמו ואחר שהלשינו כבר כיון שרשע הוא ומסר אותו כתוא מכמר וירא שמא ימסרנו פעם אחרת יש שאמרו שמותר לשכור עובד אלילים לענשו ויש שאסרו אחר שעשה מעשה על ידי גוי והביא ראיה מהא דאמרינן פ' האיש מקדש (מ"ט) על מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ויש דוחין אותה ראיה דהתם משום חומרא דאשת איש הוא דאמרינן הכי אבל לענין מסור לא ומביאין ראיה מהא דאמרינן פ' השולח (מ"ו) ההוא דזבין נפשיה ללודאי וכו' עד לא שבקו לי דאיפרקינך ולא אמרינן דילמא עבד תשובה ואותו מעשה דגטין גניבא הוה ואדם גדול בתורה היה ולא היה מסור אלא מצערו ומקניטו בדברים אחרים.


סימן ג[עריכה]

וששאלתם אדם שמוחזק במסירות אם הוא מותר להעיד עליו ויביא עדותו למשפט בדיניהם.

דע כיון שהוא מוחזק במסירות מותר כי כך שמעתי (ס"א מקובלני) מרבינו מאיר ז"ל אחר שעשה המוסר מסירה כיון שהוא מוחזק במסירות מותר.


סימן ד[עריכה]

שאלה ראובן אומר שיש לו תרעומת על שמעון שחייב לו מעות ועוד שעושה לו דברים שלא כהוגן והוציא עליו דבה רעה ואומר שרוצה להתרעם ממנו בדיני אומות העולם בא שמעון לבית דין והזמין לראובן ואמר לבית דין הנני מזומן לירד לפניכם לדין ולהתחייב בכל אשר תחייבו אותי ומעתה תתרו בו שלא יוציא עלי אלו הדיבות ושלא יתבעני בדיני עובדי כוכבים.

יראה כי ראובן אינו אלא כמוציא דבה ולעז על שמעון ועובר משום לא תשא שמע שוא וכן כל השומע דבריו ואם יתרעם עליו בפני אומות העולם יש לו דין מסור להורידו בידים ואם יגזם ויאמר אלך ואומר לפני הגוים דבר שיוכל לבא ממנו הפסד לשמעון משעת דיבורו יצא מכלל ישראל בני ברית ונתן רשות לכל יראי השם וחרד על דברו להצילו בנפשו, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל

סימן ה[עריכה]

וששאלת על לאה שטוענת על ראובן שמסרה ביד גוים ובזה הפסידה הרבה וקצת בררה בעדים וקצת בהוכחות וראובן השיב נפלה דליקה ובתוך כן גזלת ממוני ולא בעדות ברורה ובקשתי מן הגוים לתפשך כדי להפחידך שתחזיר לי את שלי ולא הפסדת כלום כי פטרתיך מן השר.


תשובה כל מה שתוכל לאה לברר בעדים שהפסידה באותה תפיסה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר כיון דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור לא מפקינן ממונא אבל בהוכחות לא נראה לחיוביה ולאפוקי ממונא, ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ו[עריכה]

וששאלת באחד שהתפיס לחבירו על ידי זקני העיר לכופו ליתן גט בלא טענה אלא שאומרת שאינה חפיצה בו יותר ומנהגם הרע לכוף אותו לאלתר וענו אותו בכבלים עד כי קרבה נפשו למות וסוף דבר יצא מתחת ידיהם והיו רודפים אחריו להתפיסו כאשר בתחלה והלך הנרדף והתפיס את הרודף על ידי אומות העולם כדי לבטל רדיפתו מעליו והפסיד לו בזה י"ד זהובי.

[וששאלת אם הנרדף חייב לשלם אותן הי"ד זהובים] דע לך כי מנהג רע הוא לכוף את האדם לגרש מלבד אותם ששנו חז"ל (כתובות ע"ז) שכופין אותם לגרש והרבה כתבתי בזה בפסקי ומיום בואי לארץ הזאת מנעתי בכל ארץ קשטיליא שלא לכוף לשום אדם לגרש במאמר האשה שאינה חפצה בו ושלא כדין תפשוהו ואם עזרו השם שיצא ורצו לתפשו שנית שלא כדין יפה עשה שהציל את עצמו אשר בן הר"ר יחיאל זצ"ל (יכירו וידעו כל רואי כתבי זה כי אותו האיש אברהם או אלות שמו הדר בזי"גרוט אשר זה כבר ימים רבים באו לפני צעקות וקבלות ותרעומות אשר כל שומעו תצלינה ב' אזניו כי אמרו עליו אשר כמה פעמים מסר ממונן של ישראל ביד אנסין הן של יחידים הן של רבים וידו היתה במעל קלקול החובות וכן כל היום מגזם להפסיד ולמסור ממונן של ישראל בידי אנסין ולהעמיד צלמים בהיכלי עובדי אלילים ומספר דברי חכמים בלשון לעג וקלס בפני ע"ה כדי להבאיש שמן רקח דתינו בפני המון העם וכאלה רבות אשר איני זוכר עתה לכתוב כולה וכמה פעמים נמלכו בי גדולי הארץ אם מותר לענשו והשבתי אני לא קבלתי עדות מכל הדברים האלה אבל כשנתברר לנו הדבר מותר לענשו אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת כי אין צריך עדים והתראה למסור לשקר אלא רק השומע מפיו שהוא מגזם להפסיד ממון של ישראל ולמסור בידי אנסין חייב לענשו כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קי"ז) ההוא גברא דבעי מחוי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי א"ל אחוינא ואחוינא הוה יתיב קמיה רב כהנא קם שמטיה לקועיה קרי רב עליה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל בידי אנסין אין מרחמין עליו ונוטלין היום מקצתו ולמחר כולו ולבסוף מייסרין אותו עד מות כדי שיודה אם יש לו יותר ממון והוה ליה רודף וכן אמרו ז"ל (ע"ז כ"ו) המיאנין המוסרים מורידין ולא מעלין וכן ראיתי באשכנז וכן שמעתי בצרפת שהתירו כמה פעמים לענוש המסור שאלמלא כן אין העמדה ותקומה לדור השפל הזה כי בעונותינו רבו המתפרצים וצריך הדבר גדר וסייג כל הדברים האלה השבתי לשואל בענין אותו המסור כיון שניצל פעם אחת רק שגיזם למסור אדם גדול כרב כהנא כל שכן על זה האיש שכמה פעמים אתם אמרתם לי שמוסר ממונם של ישראל בידי אנסין ועוד כל היום פוער פיו לבלי חק ומגזם לעקור את הכל אומר אני שכל מי שקבל עדות דברים האלו או שמעו מפיו מצוה למסרו למשפט ואם לא עשה כן נענש על כל הרעות שיעשה המוסר לישראל מאז והלאה כאלו עשאן בידו כיון שהוא מצוה לענשו ולא ענשו ועתה זה הנכבד ר' יוסף הלוי שהעיר השם את רוחו ולבש קנאת הש"י והביא את הדבר לידי הפועל ועתה כל גדולי הדור ישימו על לבם דברי אשר כתבתי כי לא דבר ריק הוא כי דברי אלהים חיים הם ויעיינו בדברי המוסר הזה וידקדקו העדיות אשר יצאו עליו ואם יראו שהם מספיקין לעדות מסור אל יעלימו ממנו ואם יראה לכם שאין בעדיות ממש לדונו כמשפט תעשו כחכמתכם שלא יוסיף לעשות ככה, והיה זה שלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ז[עריכה]

ילמדנו אדוני רחל היתה מעוברת מראובן אחר כך קדשה וילדה בן ונתן הוא הבן למינקת אחר כך הלך ממנה לעיר אחרת ונשא אשה אחרת והיא השכירה עצמה להיות מינקת לבעל הבית אחר כדי לפרנס עצמה והוא בבית התינוק וקבלה עליה להניקו עד זמן ידוע בקנס גדול ועברו מזה כמו ח' או ט' חדשים שהתינוק מכירה ואינו רוצה לינק מאחרת והמינקת שמניקה את בנה מושכת ידה ממנו מלהניקו מפני שהלך אבי בנה לעיר אחרת ואין מי שיפרענה וב"ד אומרין לה שתניק את בנה והיא אומרת שאינה יכולה כיון שהיא משועבדת להניק בן בע"ה ובע"ה שלה אומר שלא יניחנה כי כבר פרע לה שכרה וגם שבנו מסוכן שאינו יונק מאחרת ואין דוחין נפש מפני נפש ועוד שאינה משועבדת להניק את בנה כיון שאינה אשתו בחופה וקידושין.


תשובה הדין עם אבי התינוק כי היא שעבדה עצמה להניקו ומחוייבת להניקו כתנאיה שלא להמית התינוק ואינה מצווה להניק את בנה ואפילו היתה נשואה כיון שאבי הבן אינו מעלה לה מזונות [אי] אפשר לה למות ברעב כ"ש זאת שאינה נשואה ואינה משועבדת להניק את בנו ועוד שבנה כבר נתרגל לינק מאשה אחרת וזה התינוק נתרגל בחלבה ולא יינק מאחרת ואין דוחין נפש מפני נפש אלא בית דין ישכירו לו מינקת ויכופו אבי הבן לפרוע השכר ואם לא יוכלו בית דין לכופו יפרעו ב"ד השכר.


סימן ח[עריכה]

יודע למורנו שיחיה שאירע בכאן בקרטבא מאורע קשה עד מאוד אשר כל שומעו תצלינה אזניו והוא שנבל אחד מהנבלים נחבש על תביעה שתבעוהו גוים ונתפשר עמהם בממון משלו והלכו קצת מיודעיו לנחמו ויצא נצב פתח חצרו ודברו על לבו בענין זה ואמר אחד מהם ברוך מתיר אסורים ובכל זה חרף וגדף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה.

והדיינין וחשובי הקהל כששמעו זה נתקבצו והסכימו לעשות בו דין ושגרו לתפסו ולא נמצא ונשתדלו לקבל העדות שלא בפניו כיון שברח ולא מצאו אלא עד אחד והאחרים נשמטו וכבשו עדותן.

ועתה עמנו בעיר הנכבד והנעלה ר יהודה שצ"ו בר' יצחק בן ואקר וקנא לשם קנאה ונשתדל בענין עד שבא לידו מכוער זה ותפסו בכח המלכות וחבשו בבית האסורים וכמו כן גברה ידו על שאר העדים הנשמטין והכריחם והשביעם וקבל עדותן כראוי בענין גדוף זה.

ואף על פי שהיה הגדוף בלשון ערב כיון שנבל זה אינו יודע ספר ולא לשון קדש הסכימה דעת נכבד זה עם הדיינין וחשובי הקהל שיחשב גידוף זה לנבזה זה כיון ששם העצם בלשון ערב גדוף כמו שם העצם בלשון קדש ליודעיו וכדי לעשות גדר בדבר ולא יפרצו הרשעים קלי עולם להטיח דברים כלפי מעלה.

והאיש הזה קשה ורע מעללים מעודו ולא נמצא בעיר מי שילמד עליו זכות ויש לו פרשים אלמים החזיקו ידו.

והסכימו כמו עשרה מחשובי הקהל אנשי המעשה עם הנכבד ר' יהודה זה ועם הלמדנים שיש בכאן ועם זקני העיר לענשו.

וכשהיו הנזכרין במעמד הסכמה זו הלכו קרובי הרשע ושחדו בממון לפי הנראה ותבעו מן הטפסר הגדול דון גואן מנואל שקבלנו במקומנו זה לאפטרופוס של המלך ירום הודו להחמיץ דינו ושגר אחד מפרשיו אלינו שלא נגמר דינו עד אשר נשאל את פיו.

והנכבד רבי יהודה זה השתדל בענין בכל יכלתו ופייס מן הטפסר שלא יעביר עלינו הדרך להוציא דיננו לפני גוים והסכימה דעת השר הזה שישאר הרשע בתפיסתו עד אשר תבא תשובת מורי שיחיה כדת מה לעשות.

ועתה ברוך יי אנו מחלין פני מורנו שיקנא לשם קנאה גדולה וימהר שלוחנו זה קודם שיהפך לבב השר הזה ונשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו ושלח לנו בביאור ובהוכחות דינו מאי והיאך וכמו כן בחסדו יחזיק טובה ויחזק ידי הנכבד ר"י ועל מה שהשתדל בענין זה ועל מה שישתדל לעשות והש"י יהיה בעזרך מורי ויאריך ימיו בטובה ונחת.

וזו העתקת העדיות שנתקבלו בלשון ערב בפני בית דין של שלשה מקבלי עדותו בפני בית דין אחרים ביום ראשון י"ו יום לחדש אדר משנת אלף ושלש מאות ונ"ח למנין גוים שקורין אל צפר.

העיד בפנינו אנו חתומי מטה רבי אברהם ברבי יצחק בן נתן הידוע באלשמש שבכלל ה' ימים ראשונים מחדש ניומבר שמנינו בו למעלה הלך זה העד עם רבי אברהם בן אלזוימי לרבי יעקב ברבי יוסף ספאיה לחצר אברהם ספאיה ברבי יעקב ויצא להם אברהם סאפיא זה לפתח החצר ונתנו לו שלום ונשאו ונתנו ביניהם בענין חבישת אברהם ספאיה זה ואמר לו זה העד ברוך מתיר אסורים ועל זה אמר אברהם ספאיה זה מבורך בשמו וזו הברכה אמרה על דרך מה שאמרו רז"ל ברכת השם והמלה שאמרה אברהם סאפיא בזה הגידוף היתה שאמר יברך אללה בלשון ערב את פלוני וזה הפלוני הוא השם שאין ראוי לזכרו בזה הענין ועל זה אמר לו זה העד ברוך דיין האמת מה אתה אומר ואמר אברהם סאפיה אלולי שהתפללתי לו אני לא היה נארע לי זה ובזה היום הנזכר העיד רבי אברהם ברבי יצחק נ"ע בן אלזוימי אל רבי יעקב ברבי יוסף סאפיה נוסח זו העדות הנזכר למעלה שהעיד ר' אברהם בן נתן אלא שהם לא נתאמת אצלם שאברהם סאפיה זה זכר בעת הגדוף בשמו.


תשובה ישאו רוב שלומים הנעימים והתמימים הנחמדים והנכבדים הפלאתם לשאלני בדיני נפשות כי בכל הארצות ששמעתי עליהם אין דנין דיני נפשות לולי פה בארץ ספרד ותמהתי מאד בבאי הלום איך היו דנין דיני נפשות בלא סנהדרין ואמרו לי כי הורמנא דמלכא הוא וגם העדה שופטים להציל כי כמה דמים היו נשפכים יותר אם היו נדונים ע"י הערבים והנחתיה להם כמנהגם אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש.

אמנם אני רואה שדעת כלכם מסכמת לבער זה הרע מקרבכם ובודאי חלל השם בפרהסיא וכבר נשמע הדבר בין הגוים והם מחמירים מאד במדבר נגד דתם ואמונתם וניתוסף החילול אם לא יעשו בו כדין בשביל מיגדר מילתא וגם כן ראוי הוא שיתקדש השם בענש הרשע הזה ומצינו דמי שיתקדש שם שמים שלחו יד בבני מלכים בשביל גרים גרורים והלינו נבלתם על העץ וגם בשביל מיגדר מילתא סקלו למי שרכב על סוס בשבת וגם כן ראוי הוא שיתקדש השם באיבוד הרשע הזה.

ועשו בו כטוב בעיניכם ואם הייתי בהסכמתכם דעתי היתה נוטה שיוציאו לשונו מפיו ויחתכו רוב המדבר שבלשונו ותאלמנה שפתותיו ובדבר הזה ימודו לו כפעלו וזאת היא נקמה מפורסמת הנראית בכל יום לעינים ואתם עשו לפי הענין ככל אשר יראה טוב בעיניכם כי ידעתי אשר כונתכם שיתקדש שם שמים וחפץ השם יצלח בידכם.

נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

וכתב לרבי יהודה בן ואקר שצ"ו בענין זה ארך ימים ושנות חיים נעימים ורוב שלומים שנים וימים יוסיפו לך ממרומים כנפש הבא על החתום הדורש שלומך ושבחך ומחזיק לך טובה על אשר אני רואה אשר כל מעשיך לשם שמים לבער הרע מקרבנו גם הוגד לי שגם נתגלגל לזכות על ידך במקום אחר ונעשית טובה גדולה לכל הקהל ובדבר הזה תצלח בכל מפעליך וימלא ה' כל משאלותיך לטובה והנה בענין זה כתבתי דעתי לאותן הגדולים ששאלוני ואתם עשו מה שיראה טוב בעיניכם.

ואתה וכל אשר לך שלום כנפש דורש שלומך וטובתך אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ט[עריכה]

וששאלת אם צריך להתאבל על משומד הכי תניא במס' שמחות (פ"ב) הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין בו כל עיקר ואין אוננים ואין מתאבלין עליהם.


סימן י[עריכה]

מעשה במשומד אחד שנתן ירושתו שהיה לו לירש מאביו לאמו וכאשר מת אביו תבעה אמו הנכסים ותובעת בת המשומד גם כן הנכסים ונשאל הדבר למורי ה"ר אשר ז"ל.

וזו תשובתו לולי אהבתך אלופי יקירי שארי ה"ר יעקב לא הייתי נזקק להשיבך כי איני רגיל להשיב כי אם לדיינים וגם כי נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים מצוה לבטל מעשיו ולא תסוב נחלה, הנה כתב רבינו יהודה הכהן בספר הדינים תשובה אחת לרבנא משולם בן רבינו קלונימוס שמשומד אינו יורש את אביו וז"ל כי אשתמד לא איקרי זרעיה ולא ירית ליה לאבוה כדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וגו' וכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' וכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין זרעו מיוחס אחריו עכ"ל ונראה לי דאסמכתא בעלמא היא וקרא מיירי בדין כהונה עשרה כהנים שהיו עומדים ופירש אחד מהם ובעל דמשומד אעפ"י שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר ופוטר את אמו מן היבום אבל קנס הוא שקנסוהו חכמים ואסמכוה אקראי וכיון שאינו יורשו לאלתר כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכייה בהם ומתנתו אינה מתנה כלל וכן איתא בפרק מי שמת (קנ"ט) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות דאמרינן ליה אבוך מזבין ואת מפקת מאי קושיא לימא אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ועוד קאמר התם (ב"ב ק"נ) בכור שמכר בכורתו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות דקאמר מכח אבוה דאבא קאתינא ובמקומו קאימנא ועוד ראיה מכתובות (י"א) דלא ירית לאבוה ואי ס"ד משהגדילה יכולה למחות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה אלמא קנס דאורייתא לא יהבינן לה בגיותה ה"ה ירושה ובנדון זה מאחר שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצו למעבד ביהדות וגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר, ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן יא[עריכה]

וששאלת משומד שגרש בשם שהיה לו כשהיה יהודי ולא הזכיר בגט שם שקראו לו הנוצרים.

כתב ר"ת ז"ל דלכתחלה לא יכתבו בגט אלא שם של יהודי וחלילה מלהזכיר של גוית בגט ולא גרע מכתב חניכתן דאמרי' דכשר ופי' בערוך שלא כתב שם המובהק שלו אלא שם כנויו כשר ושם יהדות שלו לא גרע משם כנוי שלו והא דתנן בפרק בתרא דגיטין (פ"ז) וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין פירוש כה"ג ארישא דכתב חניכתן כשר ועוד שנינו בתוספתא גר ששנה שמו לשם גוי כשר וכן בגיורת וכל שכן במומר שגרש בשם יהדות דכשר ועוד שהרי נכתב בגט וכל שום אחרן וחניכאדאית ליה הילכך גט זה כשר הוא וגם דין הוא שיהא בגט י"ב שורות בלא שורה של חתימת העדים אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן יב[עריכה]

ומה שכתבת באדם אחד שהמיר אביו לדת גוים והיה שמו יוסף בן שמעון ואחר שהמיר אביו הניח שם אביו וקרא שמו יוסף בן שמואל לימים גרש את אשתו באותו שם החדש והכשירו הגט.

תמה אני על המכשירין אף אם יוכל אדם לשנות את שמו ולקרות לו שם אחר כדאמרינן (ר"ה ט"ז) שלשה דברים מבטלין את הגזרה וכו' וי"א אף שנוי השם כמו שמצינו באברהם ושרה אבל שם אביו היאך יכול לשנות והרואים הגט וכתוב בו יוסף בן שמואל יאמרו אינה מגורשת כי שם בעלה יוסף בן שמעון.