שב שמעתתא/שמעתא ז/פרק ז
פרק ז[עריכה]
והנה בענין נוגע אם כשר לעדות אשה, נראה דכשר, וכן משמע לענ"ד מדברי רבינו ירוחם ח"ג נתיב כ"ג וז"ל, ודוקא כשהיא עצמה אינה מסייעה לאשה ראשונה, אבל היא עצמה מסייעת ואומרת ברי לי שמת, הו"ל שנים כנגד שנים ולא תצא, אבל הבעל עצמו זה שבא, אינו מצטרף עם שום אחד דנוגע בעדות הוא, אבל היא עצמה מצטרפת אעפ"י דנוגעת בעדות, דמשום עגונה אקילו בה, ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה עכ"ל. ומזה מבואר דנוגע כשר לעדות אשה, דהא האי דעגונה ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה נאמר בעדות עד אחד ובעדות עצמה.
אמנם בעיקר הדין במי שאינו רוצה להעיד עד שיותן לו שכרו בכדי שיעיד עדות המועיל להתירה, נראה לענ"ד דפסול ולאו מטעמיה דנוגע הוא, דהא לפמ"ש נוגע כשר לעדות אשה, אלא טעמא אחרינא איתא בגוה, והוא לפי מה שאמרו בפרק האשה שלום מת בעלי והתירוני לינשא, מתירין אותה ונותנין לה כתובתה, מת בעלי והתירוני לינשא ותנו לי כתובתי, איבעיא להו בש"ס [קיז.] שם, ופסקו הרא"ש והטור דאין מתירין אותה, וגם אין נותנין כתובתה, ובנימוקי יוסף שם כתב בשם הריטב"א דה"ה אם הביאה עד אחד לב"ד להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה, כיון דאדעתא דכתובה אתאי לא שרינן לה ע"ש, והב"י בסי' י"ז כתב עלה דאין דבריו נראין ע"ש, אבל הב"ש כתב בטעמא דמשום חימוד ממון לא דייקא ומנסבא, ועד אחד אינו נאמן אלא משום חזקה דידה דדייקא ומנסבא ע"ש.
ומבואר דאע"ג דבעלמא נוגע מיקרי אפילו בדרך נפלאה ורחוקה, ואפילו לא הזכיר צד ממונו וכמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סי' ל"ז, אבל בעדות אשה, כל שבאה סתם לב"ד ואומרת התירוני לינשא, לא חשדינן לה כלל ומתירין אותה, וכל שמזכרת תביעת כתובתה, חשדינן לה בחימוד ממון ומשקרת, וא"כ ה"ה בעד אחד שבא להעיד ואומר שלא יעיד עד שיתנו לו שכרו משלם, וכל שתובע ממון בפירוש חשדינן למשקר בשביל חימוד ממון. וזה שחלוק עדות אשה משאר עדות, דבעלמא אפילו אינו מזכיר צד ממון כלל הראוי אליו, כל שהוא נוגע אפילו בדרך נפלאה ורחוקה פסול לעדות, ובעדות אשה כל שאינה תובעת כתובתה בפירוש, אע"ג דנוגעת היא דבודאי תטול כתובתה כשרה היא, וכל שתובעת ממונה בפירוש פסולה, ה"ה נמי בעד אחד, אם אינו מזכיר צד ממונו, וכמו בהאי דש"ג דבן בעלה, אע"ג דנוגע הוא לירושה כשר לעדות אשה, ואם אמר בפירוש תנו לי ירושתי, הו"ל נוגע וחשדינן למשקר בשביל ממון.
אלא דלפי פירש"י שם פרק האשה שלום, תנו לי כתובתי אדעתה דכתובה אתאי, וכתב רש"י וז"ל, אדעתא דכתובה ולאפוקי ממונא בעי העדה עכ"ל, ומשמע מדברי רש"י דכל שעיקר העדות להתיר, אז ממילא נותנין לה כתובתה, ומשום עגונה הקילו להתיר ומגיע לה כתובה מצד תנאי כתובה לכשתנשאי לאחר כו', אבל אומרת תנו לי כתובתי, הו"ל כעיקר העדות לממון, ובממון בעי העדה והיינו שנים עדים יקום דבר, וא"כ בהאי דש"ג נמי בבן בעלה שמעיד, אם בא לב"ד ואומר מת אבי ותנו לי ירושתי, הוי נמי עיקרו לממון ובעי העדה עפ"י שנים עדים, אבל בהאי דמוהריב"ל דעדותו ודאי אינו אלא להתיר, אלא שאומר שיתנו שכרו, ואין זה מעיד על ממון לומר דבממון בעי העדה, ולמשקר לא חיישינן לפירש"י אפילו הזכיר ממון, אלא דלפי דעיקרו על ממון קאי בעי העדה, ולא שייך זה בנוטל שכר להעיד וכמ"ש.
ומוהרח"ש בסוף הקונטרס כתב בתחילה טעמא דהריטב"א שכתב דה"ה אם הביאה עד אחד לב"ד להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה דלא שרינן לה, כתב משום חימוד ממון חשוד למשקר, וכתב עוד דאיכא למימר דהריטב"א נמי מפרש אדעתא דכתובה אתאי כפירש"י, דכיון שבא להעיד על הכתובה דהוי ממונא, דאפוקי ממונא בעי סהדי, וה"נ כיון שהביאתו לב"ד לתבוע כתובתה ובממונא בעי העדה עכ"ל ע"ש, וא"כ בנוטל שכר להעיד כשר לפ"ז, אבל בהאי דש"ג בבן בעלה כשתובע ירושתו הוי עיקרו לממון וכמ"ש.
אלא דאיכא למידק בהא דאמרינן פרק שבועת העדות (שבועות לב.) אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב, ופירש"י בעד מיתה, בעד אחד היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מיורשין ע"ש, והוכרח לפרש כדי שתטול כתובתה, דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירה לינשא, אין כאן כפירת ממון, ושבועת העדות אינו אלא לממון, ואע"ג דממילא תטול כתובתה, אזלינן בתר עיקר הדבר תביעה, וכדאמרינן בהאי דאנסת ופתית את בתי דפליגי ר' שמעון ורבנן, מר סבר עיקרו קנס קא תבע דלא שבק מידי דקץ ותבע מידי דלא קץ, ורבנן סברי עיקרו בושת ופגם קא תבע, דלא שבק אינש מידי דאי מודי לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי מיפטר ע"ש, ומשו"ה פירש"י והשביעתו להעיד כדי שתטול כתובתה, והיינו דעיקרו לממון תבעה את העד להעיד, דשבועת הפקדון ושבועת העדות בעי כפירת ממון ואזלינן בתר עיקר הדבר.
וא"כ לפי מ"ש הריטב"א דבעד אחד שבא להעיד שמת בעלה והיא תובעת כתובתה דלא שרינן לה, א"כ היכי משכחת לה דהכל מודים בעד מיתה, דממ"נ, אם עיקרו להתירא בא והיא לא תבעה להעיד על ממון כתובתה, אין כאן כפירת ממון, ואע"ג דממילא בא לה כתובתה, כיון דאזלינן בתר עיקר תביעתה, ואם דעתה בפירוש להשביע את העד להעיד שתטול כתובתה וכמו שפירש"י, א"כ אין העד נאמן כלל ולא שרינן לה ולא תטול כתובתה, וצ"ע.