שב שמעתתא/שמעתא ז/פרק ו
פרק ו[עריכה]
בתשובת מוהריב"ל נסתפק בעד שלא היה רוצה להעיד עדותו המועיל להתרת האשה עד שיתנו לו שכר הרבה, וע"ש שחקר אם פסול נוטל שכר להעיד הוי מדרבנן, א"כ בעדות אשה כשר, ואם פסולו מן התורה גם לעדות אשה פסול, ובנוגע גופיה נמי מספקא ליה אם פסולו משום דחשדינן ליה למשקר בשביל הנאתו, א"כ נוטל שכר להעיד נמי פסול מהאי טעמא, משום דחשדינן ליה למשקר בשביל שכרו, או נימא פסול משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חשדינן ליה למשקר, וא"כ נוטל שכר כשר מן התורה, וע"ש שכתב דאי נימא נוטל שכר להעיד פסול מן התורה, ונימא דנוגע נמי פסולו משום משקר, א"כ הא דנוטל שכר להעיד עדותו בטילה מדרבנן, היינו דוקא היכא שאינו נוטל אלא שכר טורחו דבר מועט, אבל נוטל שכר הרבה יותר מכדי טרחתו פסול מן התורה ע"ש. וכבר כתבנו מזה בס' קצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד'.
ובשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע סי' כ"ז כתב שלדעת הרמב"ם פי"ב מגירושין בטעמא דעד אחד במיתה משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי, איכא למיפשט מהאי דיבמות דף ע"ז, דפריך ומי מהימן והאמר ר' אבא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה כו', ואם לאו אין שומעין לו, ומשני שאני הכא דשמואל ובית דינו קיים, ופירש"י ומילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי, וע"ש שיתרא הוא נוגע בדבר, שהיה צריך לאותו הוראה שהרי בת ישי נשא ע"ש, אלמא דבמילתא דעבידי לגלויי אפילו נוגע נאמן. אך שיש לשדות נרגא בהוראה זו, דהרי אמרו ביבמות פרק החולץ דף מ"ז גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן גבי גר אם צריך ראיה, ופסקו הרמב"ם והרא"ש שאפילו אמר נתגיירתי בפני ב"ד של פלוני לא מהימן, ואף שהוא מילתא דעבידי לגלויי ע"ש.
ואני בעניי איני רואה קושיא מזה מהאי דנתגיירתי בב"ד, דאע"ג דהוא מילתא דעבידי לגלויי, כיון דהתם ע"כ מיירי שהיה בחזקת נכרי, דאם היה בחזקת ישראל ודאי נאמן במגו, וכמ"ש שם הרמב"ן בחידושיו פרק החולץ ע"ש, וכיון דהוא בחזקת נכרי, א"כ ליתיה בעדות כלל ואפילו במילתא דעבידי לגלויי, ואינו נאמן בשום עדות אלא במסיח לפי תומו ומשום עגונה, ופשוט.
אמנם בעד מיתה אפילו לדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, וס"ל להרמב"ם נמי אינו אלא מדרבנן, וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' עדות דאשה ועד אחד אינו נאמן מן התורה אלא בשני דברים, בעגלה ערופה ובסוטה ע"ש, אלא דבעיא בש"ס בטעמא דעד אחד ביבמה ועד אחד במלחמה, אי נימא משום מילתא דעבידי לגלויי, או משום דייקא ומנסבא, וכולהו לאו מדאורייתא, אלא בטעמא דתקנה שתיקנו שיהיה עד אחד מהימן, מאיזה טעם תיקנו כך, אי משום מילתא דעבידי לגלויי, אי משום דייקא ומנסבא, והי מינייהו עיקרא דמילתא, וכמ"ש הריב"ש בסי' קנ"ב וקפ"א ע"ש, אבל משום מילתא דעבידי לגלויי לחודיה לא מהימן מן התורה בעדות אשה, משום דילפינן דבר דבר מממון וכמ"ש בפ"א, אבל בהוראה שפיר מהימן במילתא דעבידי לגלויי כמו הך דשמואל וב"ד קיים, וא"כ בנוגע י"ל דאע"ג דהוי מילתא דעבידי לגלויי, כיון דבעדות אשה לא מהימן בזה לחודיה וכמ"ש דיליף דבר דבר מממון, ובממון לא מהני מילתא דעבידי לגלויי, וא"כ אינו אלא משום תקנת חכמים, א"כ שפיר י"ל דבנוגע לא האמינו חכמים, משא"כ בהוראת יתרא דנאמן מן התורה.
וע"ש שכתב הנודע ביהודא ז"ל, ועדיין יש לנו לחתור אל היבשה ולומר דנוגע כשר לעדות, והדבר תלוי באשלי רברבי, בפלוגתת הע"ש והסמ"ע והש"ך, והנה בחשן משפט ריש סי' ל"ז בדין נוגע כתב הע"ש דפסול נוגע אינו משום דחשוד למשקר, רק משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול מגזירת הכתוב, והסמ"ע והש"ך השיגו וכתבו הטעם משום דחשוד למשקר כו'.
והנה אומר אני שלדעת הלבוש דהטעם משום קורבה, לא שייך פסול נוגע בעדות אשה, כיון דקרוב כשר לעדות אשה, ובעדות אשה לא בעינן עדות רק שיהיה הדבר אמת, ולא שייך עדות שבטלה מקצתה כיון דגוף הדבר אמת, הגע עצמך רשע דאורייתא פסול לעדות אשה, ובמסיח לפי תומו נאמן כיון דמסיח לפי תומו אומר האמת, וע"ש [בנודע ביהודה] שהאריך בזה.
ונראה מדבריו שלא היה לפניו תשובת מוהריב"ל הנזכרת, דכל ספיקו אינו אלא בספק שנסתפק בנוגע, דאי נימא משום דחשוד למשקר א"כ בנוטל שכר נמי חשוד למשקר, ואי נימא משום דקרוב אצל עצמו א"כ בנוטל שכר כשר מן התורה, והיינו משום דנוטל שכר להעיד אע"ג דנהנה מעדות זה, אבל אינו מעיד לעצמו ואינו נוגע לגוף העדות, ולפ"ז מ"ש הנו"ב דלפי טעמו של ע"ש דנוגע פסול משום קרוב, בעדות אשה כשר, כיון דקרוב נמי כשר, ודאי לפי טעמא של ע"ש משום קרוב, א"כ נוטל שכר להעיד אינו פסול משום קרוב, דעדותו אינו לעצמו, וכבר ביארנו היטב דין נוגע ודין נוטל שכר להעיד בס' קצות החושן סי' ל"ז סק"ה ע"ש.
וע"ש עוד בנו"ב שכתב וז"ל, ואומר אני עוד שיש להביא ראיה שנוגע כשר לעדות אשה, ממ"ש בש"ג בשם ריא"ז דחמיה ובן בעלה נאמנין, והנה בן בעלה הוא נוגע גמור, שהרי לדבריו שמת אביו א"כ יטול חלק ירושתו, אלמא דנוגע כשר לעדות אשה, ואין לומר כיון דלענין ירושה אינו נאמן כמבואר שאין האחין יורדין לנחלה על פי עד אחד א"כ אינו נוגע, דהרי הש"ך בחושן משפט סי' ל"ח ס"ק כ"א כתב דגבי נוגע אף דפלגינן דיבוריה, מ"מ חיישינן שהוא משקר ובשביל עצמו אומר כן ע"ש, וא"כ מה בכך שאין אנו מורידין אותו לנחלה, מ"מ ניחוש דאיהו משקר בשביל ירושתו, א"כ מוכרח להיות דנוגע כשר לעדות אשה, עכ"ל.