שב שמעתתא/שמעתא ד/פרק ד
פרק ד[עריכה]
אמנם אחר העיון רואה אני את דברי המתירים הכל, גם חלק הנשאר בחנות קבוע, מהא דתנן פ"ק דכתובות דף י"ג ראוה מדברת עם א' ואמרו לה מה טיבו של איש זה, איש פלוני וכהן הוא, ר"ג ור"א אומרים נאמנת, ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ואמרו בש"ס התם חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה, ואיכא מ"ד התם מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ע"ש, אלא דאנן קיי"ל כמ"ד מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה (פט"ו מהל' איסורי ביאה), והוא משום דמהני חזקת האם לבת וכמ"ש תוס' פרק האומר, ובר"ן שם פ"ק דכתובות ע"ש.
והרי התם הספק שנסתפקנו אם נבעלה לנתין ולממזר הוי הולד ממזר והאם נפסלה לכהונה, וא"כ הספק העצמיית ממילא באם ובולד, ופסול הולד לאו מחמת פסול האם בא, אלא כשנבעלה לפסול לנתין ולממזר [הולד] הולך אחר הפגום שבשניהן והוי ספק עצמיית לבן ולאם, וחזינן דמהני חזקת האם לבת, ואמרינן כיון דהאם בחזקת כשרות שלא נבעלה לפסול לה, מהני חזקת האם להכריע גם לבתה וכשרה לקהל, וכיון דחזקה מהני לחציה שאין לו חזקה דומיא דאם לבת ואמרינן דמהני חזקה נגד כולו, א"כ רובא דעדיף מחזקה מכ"ש דמהני רובא של החציה שפירש להכריע חציה השני דמותר. ומזה נראה ראיה ברורה כפסק של הגאון מוהר"ר העשיל זלה"ה דמתיר את כולה, אלא דהגאון הנזכר לא אתי עלה אלא משום דהוי דרבנן ע"ש, ולפי מ"ש אפילו בדאורייתא כה"ג מהני רוב כנגד כולו, וזה ברור.
ובטהרות פ"ו (משנה, טהרות ו, א) נראה דאפלגי תנאי בכגון זה שם, המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י, כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת. וכתב שם הרמב"ם בפירושו ז"ל, מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהיה שם בחזקת חי, הנה מן הראוי שיהיה טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י, כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהיה ברה"י היה מת, זה יהיה שקר, וזהו ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל ולסור משפט הספק הקודם ברה"י, ולשון התוספתא בביאור מאמר ר' שמעון כן הוא, ור"ש מטהר שהיה ר"ש אומר רה"ר מפסקת למפרע, שאינו יכול לומר מת היה ברה"י וחי ברה"ר, ואין הלכה כרבי שמעון עכ"ל.
הרי מבואר דלר' שמעון מכריע קצתו את קצתו, כיון דקצת הזמן שהיה ברה"ר חי היה, מכריע את קצת הזמן שהיה ברה"י שהיה אז חי, אבל חכמים סברי דאין קצתו מכריע קצתו אע"ג דסתרי אהדדי, אלא כל חדא וחדא כהלכתו וכדינו, משו"ה סברי דברה"י הוא טמא ואמרינן מת היה, ואח"כ ברה"ר אמרינן שם חי הוא. וכיון דקיי"ל הלכה כחכמים, א"כ ה"נ בנידון דידן אין קצתו מכריע קצתו וכל חדא כהלכתו ודינו, ומה שהוא פירש נדון כרוב ומה שנשאר בחנות נדון כקבוע ואסור מספק. וזה היפוך ממה שהוכחנו דחזקת האם מהני לבת.
איברא כד דייקינן אשכחן פירוקא להך מלתא, ואדרבא ראיה מזה לדברינו להכריע קצתו את קצתו, ומדרבי שמעון נשמע לדרבנן, דהא חזינן דר"ש סובר כן וכמ"ש, אלא הא דפליגי ר"ש ורבנן נראה דר"ש לטעמיה וחכמים לטעמייהו, והוא דקיי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ודאי, וכמו כן ספק טומאה ברה"ר טהור ודאי, וגמרינן לה מסוטה מה סוטה ספק ועשאוהו כודאי, וכמבואר בש"ס בכמה סוגיות, ועמ"ש שמעתא א' פ"ו, ומיהו לר' שמעון שמעינן דס"ל ספק טומאה ברה"ר טהור ודאי וספק טומאה ברה"י טמא מספק ואינו ודאי, וכמבואר ריש פ"ק דנדה (דף ב.) גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר, דסבר ר"ש ברה"ר טהור ודאי וברה"י תולין, ומסוטה לא יליף דמה לסוטה שכן רגלים לדבר, וכתב שם רש"י דף ג' ז"ל, וש"מ דקסבר בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהא אין רגלים לדבר עכ"ל.
ובזה יתבאר טעמא דר"ש ורבנן, והוא דסבר רבי שמעון כיון דברה"ר טהור ודאי, א"כ ברה"ר ודאי חי היה, וראוי להיות הודאי מכריע הספק שהיה לנו קודם כשהיה ברה"י שהיה ספק מת, וכיון דעכשיו ברה"ר ודאי חי א"כ מכריע הספק, אבל חכמים לטעמייהו דסברי דכמו שברה"ר טהור ודאי כמו כן ברה"י, וא"כ איך יכול הודאי להכריע נגד הודאי, דכשם שברה"ר חי ודאי, כמו כן ברה"י היה טמא ודאי, ומשו"ה כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה כהלכתו ודינו. וא"כ מדר"ש נשמע לרבנן בעלמא היכא דקצתו ודאי וקצתו ספק, וכהאי נידון דידן דהחלק שפירש הוא ודאי היתר, דהא רובא להיתרא והו"ל ודאי היתר, וקצתו שנשאר בחנות אינו אלא ספק מחמת קבוע, מכריע הודאי את הספק להיות כמוהו, והוא ג"כ מותר ודאי, ודוק.
ויתכן בזה מאמר ר"ש רשות הרבים מפסקת, ולכאורה משכחת לה נמי רשות היחיד, וכגון בספק שרץ ספק צפרדע דברה"ר טהור וברה"י טמא וכדתנן בטהרות פ"ה (משנה, טהרות ה, א) ע"ש, ומשכחת לה כשהיה ברה"ר והוציאו לרה"י דאז יהיה רה"י מפסקת, דאי אפשר להיות ברה"י שרץ וברה"ר צפרדע. ולפי מ"ש ניחא דוקא רה"ר מפסקת, ומשום דברה"ר טהור ודאי ולר"ש ברה"י אינו אלא ספק טומאה, ומשו"ה הודאי מכריע את הספק להיות כמוהו, אבל רה"י אינו אלא ספק ואינו מכריע את הודאי, ולר"ש כה"ג גבי ספק שרץ, אפילו היה בתחילה ברה"ר ואח"כ ברה"י, הרה"ר מכריע את רה"י וכמ"ש, ודוק.
ובספר כרתי ופלתי סי' ק"ו הביא בשם גאון אחד שטען בזה הנידון דפירש מקצתו ונשאר מקצתו בחנות, לפי מ"ש בשיטה מקובצת פ"ק דמציעא גבי נפל אחד מן המנויין לתוכה עשירי ודאי ולא עשירי ספק, והקשו בתוס' דליבטל ברובא, ותירץ בש"מ דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי כן אלא שהתורה התירה, ואכתי הו"ל עשירי ספק ע"ש, ומשו"ה גם בזה מה שפירש מן התורה מותר אבל אינו ודאי, ומשו"ה מקצתו שנשאר קאי בספיקו, וע"ש שקילס את דבריו.
ולפי מ"ש ראיה מהך דר' שמעון דרה"ר מפסקת ומכריע את הספק שברה"י, וספק טומאה שברה"ר טהור אינו ודאי אלא שהתורה התירה ואפ"ה מכריע את הספק, וא"כ ה"ה כל דפריש מרובא פריש, אע"ג דאינו ודאי, כל שמותר מן התורה מכריע את הספק להיות כמוהו מותר ודאי, ואפילו רבנן דפליגי על ר' שמעון, אינו אלא משום דברה"י נמי ודאי טומאה עשאו תורה ואין הודאי יכול להכריע את הודאי, דזה ודאי וזה ודאי, ומשו"ה כל חדא תיקום בדוכתיה וכמ"ש, אבל היכא דמותר ודאי, מכריע הספק להיות כמוהו, וזה ברור ונכון, ודוק.