שב שמעתתא/שמעתא ד/פרק ג
פרק ג[עריכה]
כתוב בתשובת הגאונים בתראי שאלה מהגאון מוהר"ם בק"ק ווילנא להגאון מוה' העשיל, באחד ששחט שבעה בהמות ואח"כ נמצא באחת שניקב בית הכוסות ונתערבו הטריפות בכשירות, וקודם שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות, מי נימא דגם חצי השני מותר, מאחר דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, ואנו יודעין בודאי שזה חציו השני, וא"כ איך נחלק בהמה אחת לומר שחציו מותרת וחציו אסורה, וע"ש מ"ש בזה הגאונים שם.
והובא דין זה בפר"ח יו"ד סוף הספר, וכתב עלה ז"ל, ואנכי הרואה ששום אחד מהם לא כיון להלכה יפה, לפי שכל זה הולך על טעותא שכתב הט"ז שכבש אחד אינו בדין שיהיה מקצתו מותר ומקצתו אסור, ולפיכך אלו חכמים מקצתם אוסרים הכל ומקצתם מתירים הכל, וכבר כתבתי בפנים שזה הוא טעות גמור ביד הט"ז וביד כל האומרים כן, וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש, ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש, וכל שיעורי חכמים כך הוא, ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ל הפר"ח.
ומבואר דעת הפר"ח דהך רובא שאנו דנין על מקצתו שפירש לא מהני אלא לגבי עצמו אבל לא לחתיכה הדבוקה עמה. והנה גבי חזקה אשכחן דמהני חזקת מקוה לגבי טמא, דכיון שהמקוה בחזקתו וכי טבל במקוה שלם טבל וכדאיתא ריש נדה אי לאו משום תרתי לריעותא, וכמו כן גבי חבית מהני חזקת החבית לגבי טבל ע"ש, וא"כ הכא גבי בהמה דאחת היא, אמאי לא נימא דמהני רוב שבמקצתו שפירש לגבי מקצתו הדבוקה, כיון דחזקה כה"ג מהני נגד כולו.
ונראה דהתם גבי מקוה וחבית אין הספק בטמא ובטבל מחמת עצמו אלא הספק בא מחמת המקוה, דאם המקוה חסר הרי זה טמא, וכמו כן גבי טבל אם החבית החמיץ הרי זה טבל, וכיון דאין הספק אלא מחמת המקוה וכיון דאיכא חזקה במקוה ממילא הטובל בו טהור, וכמו כן בטבל וחבית אם החבית בחזקתו תו ליכא ספיקא בטבל, אבל כאן שנולד ספק טריפות בכל הבהמה העצמיית בכל הבהמה כולו, ואין ספיקו של חציה הנשאר בחנות מחמת חציו שפירש, אלא הספק מחמת עצמו אם כשירה אם טריפה, ומשו"ה אע"ג דאיכא רובא בחציו שפירש, אין הרוב מהני אלא נגדו ולא נגד כולו, וכמו כן בהיו בה מומין דעת הר"ן והריטב"א שם בסוגיא דמהני חזקת הבת לאב אע"ג דהכתובה לאב, משום דעיקר הספק אינו אלא מחמת מומין שבבת, וכיון דהבת אית לה חזקה ממילא אית לה כתובה ולאב, משא"כ הכא דספיקו מחמת עצמו וכמ"ש, וא"כ מה שהותר ע"י רוב הותר והשאר בספיקו, ודוק.
וראיה לזה מהא דאמרינן פ"ק דחולין דף י' לא בדקו מאי, ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תני נבילה ומטמאה במשא, במאי קמפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה, ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, וקיי"ל כמ"ד דמטמאה במשא וכמ"ש הרי"ק שם ע"ש, ואמאי מטמאה במשא, כיון דאין החזקה אלא מחמת איסור שאינו זבוח ומעולם לא היתה טמאה, וראוי לומר דחזקה לא מהני אלא לאיסור ולא לטומאה, ואפילו מ"ד אסורה באכילה כתבו תוס' שם משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה ע"ש.
ולפמ"ש ניחא, דהתם אין הספק בא אלא מחמת שחיטתה אם נשחטה כהוגן או לא, וכל שלא נשחט כהלכה ממילא מטמא במשא כדין מתה, וכיון דעל ספק שחיטה אנו דנין שלא נשחטה מחמת חזקה שאינו זבוח ממילא מטמאה במשא, ומשו"ה קאמר מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה, והיינו כיון דקיימא בחזקת שאינו זבוח ואנו דנין שלא נשחטה כראוי, א"כ השתא מתה ומטמא כדין מתה, אבל נידון דידן דספק העצמיית אם כשירה אם טריפה בכל הבהמה היא בכל חלק וחלק, ולכן אינו מכריע הרוב שבמקצתו שפירש להתיר הנשאר, כיון דבמקצתו הנשאר ג"כ ספק מחמת עצמו, וכל זה לדעת הפר"ח.