שב שמעתתא/שמעתא ג/פרק יג
פרק יג[עריכה]
ובתוס' פרק האומר דף ס"ד בהא דתניא בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת י"ב שנים ויום אחד נאמן לנדרים דע"א נאמן באיסורין, תימא הא אינו נאמן אלא בדבר שבידו, וי"ל כיון דעשוי לגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש, ומזה נראה נמי מבואר דחזקת קטנות הוי חזקה, דאי לאו חזקת קטנות ומשום דעשוי להשתנות א"כ מאי קושיא כיון דהיכא דליכא חזקה נאמן אפילו אינו בידו, וכן בתירוצם שכתבו דעשאוהו כדבר שבידו, ותיפוק ליה דלא בעי כלל בידו כיון דליכא חזקה, אלא ע"כ דאפילו בקטנות ובשנים נמי הוי חזקה.
ולפ"ז צריך ליישב דברי התוס' פרק אלמנה לכ"ג [סח. ד"ה רישא] שהקשו בספק בן ט' דלוקמה אחזקה, ותירצו כיון שעכשיו בן ט' כו', ומה בכך כיון דחזקת קטנות הו"ל חזקה מעליא א"כ אוקמה אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דנעשה בן ט'.
והיטב הוטב בעיני מה שאמר בזה אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן במה שנחבטו ונתלבטו בדברי תוס' הנזכר רבו דמוהרי"ט ומוהרי"ט, והוא דכתבו תוס' שם דף ס"ח ד"ה רישא פסולי כהונה וז"ל, וא"ת וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקי אתתא בחזקת כשרות, ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין, כדקאמר ר' יהושע פ"ק דכתובות דף י"ג לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר, ואפילו ברוב כשרים אצלה כדאמר התם, ולא מוקמינן לה אחזקה, ואפילו לר"ג ור"א דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי, אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן ט' לא, אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן לה אחזקה, דאפילו לענין תרומה איירי כמו עובר ויבם, ולתרומה מוקמינן אחזקה, דהא בכתובות פ"ב דף כ"ו גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא כו', וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה עכ"ל, וכיון דקושיית התוס' אינו אלא לתרומה, דהא לכהונה כבר כתבו ליישב דהוא משום מעלה ביוחסין, ומשו"ה שפיר מתרצי לה כגון דהשתא ודאי בן ט', דכה"ג בתרומה וקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן, דהא בנדה ובקופה לתרומה וקדשים מחמרי למיזל בתר שעת מציאתן, וחזקה קמא איתרע לחומר תרומה, אבל בעלמא אזלינן גם בתר חזקה לקטנות, ואפילו השתא לפנינו גדול אמרינן השתא הוא דנעשה גדול, עד כאן דברי הרב נר"י והוא נכון.
ולפי מ"ש דחזקת קטנות הוי חזקה אע"ג דעשוי להשתנות דגדל והולך אפ"ה הוי חזקה מעליא, יש מקום עיון בהא דמשמע דע"א נאמן באיסור חדש וכמבואר בתוס' פ"ב דכתובות דף כ"ד ד"ה שלי חדש ושל חברי ישן, ע"ש דמפרשי לה לענין איסור חדש ע"ש, וכיון דע"א אינו נאמן במקום חזקה א"כ נוקי אחזקה ולומר השתא הוא דנשרש אחר הפסח, והיכי נאמן ע"א נגד חזקה ולומר שהוא קודם הפסח נשרש, וכמו שהקשו תוס' פרק האומר גבי בני זה בן י"ג לנדרים דהא אינו נאמן אלא בדבר שבידו ומשום חזקת קטנות, והתוס' שתירצו כיון דעשוי לגדל עשו כדבר שבידו ע"ש, משמע דאינו אלא מדבריהם להחמיר עשאוהו כדבר שבידו, וא"כ להקל היכי נאמן. מיהו לפי מה שכתבנו בשמעתא ו' פי"ח דכל שעתיד לגדל הו"ל כדבר שבידו מן התורה ומהני אפילו להקל א"ש, ואכתי צ"ע.
אך בהא דכתב הטור בשם הרא"ש ביו"ד סי' רצ"ג בסתם תבואה דשרי לאחר הפסח מכח ספק ספיקא, ספק שמא היא משנה שעברה, ואת"ל משנה זו מ"מ אימר נשרש קודם העומר ע"ש, וכ"כ הרמ"א שם ע"ש, וכיון דבתבואה איכא חזקה לומר השתא הוא משנה זו, דהו"ל כמו חזקת קטנות כשנסתפק אם שתי שנים או שנה אחת, וראוי לומר אוקי אחזקה והשתא הוא דנשרשה בשנה זו אחר העומר, ולא הוי ספק ספיקא כיון דהעלו הפוסקים דלא מהני ספק ספיקא נגד חזקה. ואפשר בחדש הקילו, וצ"ע.