שב שמעתתא/שמעתא א/פרק טז
פרק טז[עריכה]
כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה [הלכה ד'] ז"ל, קטנה שהשיאה אביה, אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה, לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה ע"ש, וכ"כ שם בריש פרק הנזכר ז"ל, ואלו הן הנשים שאינן ראויין לשתות כו', אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עדי סתירה אחר עדי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן ואלו הן ארוסה כו' וקטנה אשת הגדול, ע"ש.
וקשיא לי בגוה, דהא בטהרות פ"ג משנה ו' חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה, וכתב שם הרמב"ם בפירושו ז"ל, כבר ביארנו פעמים רבות שספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור ידענו מסוטה, שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה על בעלה, והענין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא, והוא אומרו ונסתרה והיא נטמאה הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו יש בו דעת לשאול וישיב במאמר, אמנם מי שאין לו דעת לשאול אפילו יהיה ברה"י ספיקו טהור, לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה, ואז נדון בספיקא שהוא טמא, וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשואלו אם נטמא אם לא, הוא אשר ספיקו ברשות היחיד טמא, ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאים במבוי שיש בהם טומאה שהן טהורין, ואע"פ שהמבוי רה"י ואנחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא, לפי שאין בהם דעת, עכ"ל.
וכן הוא בש"׳ס בכמה מקומות דילפינן דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ברה"י מסוטה, וכדאמרינן בסוטה דף כ"ח: ובחולין דף ז: ע"ש, וא"כ קטנה אחר קינוי וסתירה למה תאסר על בעלה, כיון דהוא ספק אם בעלה או לא, ובדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד, וטעמא דסוטה אינו אלא משום דספק טומאה ברה׳"י ספיקו טמא, וזאת הקטנה כיון דאין בה דעת, הרי תנן חש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה ומבואר דקטן חשיב אין בו דעת לשאול, וצ"ע.
ואפשר ליישב לפי מה שאמרו פ"ק דנדה דף ה' אמר ר' יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם, נשאלין עליו אפילו בכלי המונח על גבי קרקע עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון דהבועל גדול דהיינו ממי שמקנין אותה, הוי ליה ספק טומאה הבאה בידי אדם, דהבועל שהטומאה בא על ידו הוי ליה יש בו דעת לשאול.
אלא דלפ"ז אם זה שמקנין אותה ממנו הוא קטן בן ט' שנים שביאתו ביאה, ומדברי הרמב"ם פ"א מסוטה [הל' ו'] משמע דמקנין לקטן, ז"ל, אין מקנין לקטן פחות מבן ט' ע"ש, ומשמע הא מבן ט' מקנין, וא"כ אם הוא קטן והיא קטנה לא נאסרה, דהוי ליה דבר שאין בו דעת לישאל לא מקטן ולא מקטנה, וא"כ היכי סתם הרמב"ם בקטנה שנאסרה על בעלה, כיון דמשכחת לה בקטנה שלא תיאסר על בעלה.
ועוד היא גופא קשיא, דהיכי למידין מסוטה דבעינן דוקא אשר יש לה שכל, כיון דקטנה נמי נאסרה, וא"כ דלמא סוטה מיירי נמי מדבר שאין בו דעת וכגון בקטן וקטנה וכמ"ש. ובזה אפשר ליישב כיון דפרשת סוטה ודאי מיירי בגדולה דוקא, דקטנה נהי דנאסרה על בעלה אבל אינה שותה אלא גדולה דוקא. ולפ"ז קטנה שמקנין אותה מקטן בן ט' מותרת לבעלה דהו"ל דבר שאין בו דעת לשאול, וכהאי דחש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה, ואכתי צ"ע.