שבט מוסר/יד
ימי הבחרות וימי הזקנה צריך אדם לערבבם יחד לטובה, רוצה-לומר שמה-שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר כיון שעד שבא לכלל זקנה ראה ספרים אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות.
א' יראה אדם ביסורין הבאים עליו או הפרצה או תקלה, לחקור ולפשפש ולשקול בדעתו איך הם מדה כנגד מדה על עבירות שבידו, וזהו מביאו לענות אמן בעל-כרחו, שהשגחתו ית' על הכלל ועל הפרט לשלם לאיש כמעשהו, שאם לא יסתכל בדברים ויפילם על צד הקרי וההזדמן המקרה, מעולם לא יכול לחזור מעונות שבידו ולהטיח דברים כלפי מעלה שבאו עליו רעות על חנם, וזהו רמז שלמה המלך ע"ה באומרו עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. ירצה כפי האמת עונותיו ילכדונו את הרשע, אבל הרשע כיון שאינו מפשפש בעונות שבידו ובחבלי חטאתו יתמך היסורין הקשי' שבאו עליו, ומטיח דברים ואומר אין משגיח, שהרי לחטא שהוא שוגג באו עלי יסורים שייכים לעון שהוא מזיד, אין זו כי אם שנופלים הדברים דרך מקרה, אך כשמפשפש הרשע במעשיו ומכיר עונות שבידו, מכיר שהעונשים הבאים עליו, הם בש[י]ק[ו]ל כנגד העון, ואז אין יכול לכפור שאין משגיח.
ב' יתרחק האדם מן הדברים שאם יסתכל בהם ימשך עליו מן ההרהורים והמחשבות הרעות, ועל זה היה משתבח איוב באומרו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. דלא קאמר בבתולה - לומר לא-מבעיא שעשיתי סייג לעיני מלהסתכל בבתולה, אף על-פי שאין האיסור חמור, אלא אפילו על הלבוש שעליה לא נסתכלתי וזהו על בתולה, ירצה מה שעל הבתולה.
ג' כשאוכל לא תהיה כוונת אכילתו להרבות בשר גופו להיות שמן ודשן ובעל קומה, כי אם יכוין באכילתו להבריא גופו לעבודת בוראו, וזהו רמזו שלמה המלך ע"ה על אומרו אל תהי בסובאי יין וכו'. ירצה מלבד האיסור להיות זולל וסובא הגורם לו רעות רבות, יש פינה אחרת לאוחזים במדה זו לכוין להרבות בשר גופם, ולזה מזהיר אל תהי בסובאי יין בזוללי לעשות בשר למו, לעצמם ולגופם, וזהו דקאמר למו שנראה מיותר, דהל"ל אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר ודי. אלא אמר למו לרמוז מה דפרישית.
ד' יחשוב האדם תמיד בעונש הגדול של עבירות, וזהו יהיה לו סייג מלעשותם, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכו'. חוץ מפשוטו שהזנות מביא לאדם בעניות עד הצטרכות ככר לחם, ואפילו שיהיה עשיר גדול. יש-לומר עוד במעשה שהיה בעשיר מופלג שחשק באשה זונה ולא היה יכול לבא אצלה לפי שהיו מכירים בדבר, דאדם גדול מאי בעי אצל אשה עניה בערכו, מה עשה שינה את לבושו ולבש בגדי עני וגילה שער ראשו ויתנכר לכל מכיריו ועשה עצמו כחוזר על הפתחים, והיה בא לפתחה של זונה זו לזנות, וזהו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ירצה בעבור להשיג הנואף לזונה, מבזה עצמו להחליף שמלותיו היקרים וללבוש בגדי עוני, ולהביא עצמו לחזור על הפתחים לשאול ככר לחם, יש פחיתות גדול מזה שמביא העבירה לאדם.
ה' יזהר אדם מעשות דבר שמורה הדבר שמתיירא יותר מבשר ודם מהקב"ה, וזה רעה חולה, והתורה החמיר בגנב מבגזלן, (שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה כשטבח ומכר ולא הגזלן) שהגנב מורה שמתיירא מבשר-ודם יותר מהקב"ה, ועל זה מתרעם הנביא, בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו'. כלומר עיקר התערומת שדרכם היתה לעשות חטאתם בסתר מיראת ב"ו יותר ממני, והוא כטומאת הנידה שהיא טומאה נסתרת, ידועה לבעלה בלבד לא לשום אדם, כך היתה דרכם לפני, היו נחבאים מכל אדם והיו עושים בסתר באופן שלפני בלבד היה טומאת חטאתם גלוים, היש כעס גדול מזה שמתיראים מב"ו יותר ממני.
ו' ישים אדם נגד עיניו תמיד, שאין הקב"ה עביד דינא בלא דינא, אלא כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, וכשיראה איזה עונשים באים על האדם, אעפ"י שיהיה צדיק בעיניו, ידע באמת שבדין הביאה עליו, שאם לא ישרש בלבו אמונה זו, יבא לידי חילול ח"ו שהקב"ה פועל שלא כדין חלילה, או יתלה הדברים מבלתי יכולת ה', וזהו כונת פסוק ויבאו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ירצה ענין החילול הוא באומרם הגוים עם ה' אלה, כלם צדיקים כלם חסידים, ומארצו יצאו בתמיה, אין זו כי אם מבלתי יכולת ה' שלא יכול להצילם מיד אויב, אבל אם היו מודים שהקב"ה עביד דינא וכל דרכיו משפט, לא היו באים לידי חילול זה.
ז' יזכור תמיד עונותיו ויהיו נגד עיניו, וידמה כל עונותיו מנגדים עליו, על-דרך וחטאתי נגדי תמיד. כלומר אמר דוד המלך ע"ה היה נדמה לי תמיד כאילו חטאתי היה מנגד נגדי תמיד וכו'. ובחושבו החוטא כך, ישמור שלא לחטוא עוד, וזהו רמוז בפסוק יחזקאל סי' ל"ו. וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעללכם אשר לא טובים וכו'. דקשה כיון שכבר אמר בפסוקים הקודמים וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ואת רוחי אתן בקרבכם כו' ושבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם וכו' והרבתי את פרי העץ וכו'. אם-כן מאחר שחזרו בתשובה לפניו וטיהר אותם, מאי וזכרתם את דרככם הרעים דקאמר, אלא הוא אשר דברנו, שצריך החוטא אחר ששב ליתן תמיד נגד עיניו עונות שעשה אשר עם זה יתבייש ויכלם ולא יוסיף למרוד עוד, לכן אחר ששבתם ואחר הטוב הנשפע מאתו ית' לכם, וזכרתם את דרכיכם הרעים, להיותם נגד עיניכם תמיד, ועל ידי כך ונקטתם תמיד על עונותיכם ומעללכם, ירצה תראו בעיניכם כי חייבים אתם כליה על העבר, וע"י כך לא תוסיפו לחטוא ותכירו החסד שעשה עמכם הקב"ה להטיב עמכם, אעפ"י שהרבתם לחטוא לפניו.
ח' צריך אדם להרחיק ממנו איזה מדה רעה שנשתרש בו - עד תכלית הריחוק, וירגיל בזה זמן רב עד שתתרחק ממנו, כמו חמדת ממון וכדומה, כי בעוד שהמדה מושרשת בו, עיכוב גדול שיוכל לחזור בתשובה, הלא תראה במלכים ב' סי' ז' גבי המצורעים גחזי ובניו, דכתיב ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו עד אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. דקשה מה מועיל להם מה שהטמינו כיון שהיו מצורעים, מחוץ למחנה מושבם, ואם-כן מה מועיל היה להם לבושי הכבוד והכסף שהטמינו, אלא שנשתרש בגחזי ובניו המדה שעליה נלקה, כי אלישע קללו - צרעת נעמן ידבק בך ובזרעך, על שחמד כסף ובגדים מנעמן כנודע, עכ"ז לא הסיר טומאתו ממנו, להפך טבעו מחמדת הממון, אף על-פי שלא היה לו עכשיו הנאה ממנו כיון שהיה מצורע, ואם הטמין עד לאחר שיתרפאו הוא ובניו, כאמרם רז"ל שד' מצורעים אלו היה גחזי וג' בניו, אם כן מי שירפא אותם יזמין אז להם כסף ובגדים, אין זו כי אם רעה חולה שנשתרשו במידה הרעה של חמדנות ולא יכלו להסירה מהם, לכן הרוצה לשוב בתשובה, אם יש בו מדה מגונה מושרשת בו, צריך להקדים להרחיקה ממנו, שאם-לא-כן מדה זו יגרום לו לחזור לכל מעשיו הרעים.
ט' ירחיק אדם מכל מחשבה פגומה בשעת הזיווג, שאם ח"ו פוגם, הבנים היוצאים ממנו הם בלתי הגונים, כנודע שהולד נוצר כפי המחשבה, והבנים בלתי הגונים מעכבים לאדם מעשות תשובה, כי מתביישים לחזור פן בראות אדם עושה עבירה צריך למחות בידו, ויאמר לו טול קורה מבין עיניך, לכן כל זה מתתקן לטהר מחשבתו בשעת היחוד עם אשתו, וזהו כונת פסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ירצה הם חטאו במחשבה בשעת הזווג כמדובר, וזהו גורם שאנו בלתי הגונים, ואעפ"י שמתו ואינם בעולם, אנחנו עונותיהם סבלנו, וזהו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. ורצה מה שחטאנו אבותינו גרמו לנו.
י' יסתכל אדם תמיד במעשה הכסיל ויכיר גנותו, ובזה ירחק עצמו מאותו מעשה שלא לעשותו, שאדם עצמו העושה המעשה אינו יכול להכיר בגנות המעשה, כי כל דרך איש ישר בעיניו, אך בהיות המעשה באחר, יראה הרואה דופי המעשה ומתרחק ממנו, הרי נמצא שהכסיל הוא מלמד של חכם, שהחכם רואה מעשיו, מכיר בדופי שבהן ומתרחק מהם, הרי מכאן שהחכם לומר מהכסיל לתקן דרכיו, וזהו רמזו שלמה המלך ע"ה בפסוק אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. ירצה למי שהוא חסר לב האולת שמורה היא לו, אך ואיש תבונה מבין בגנות מעשיו ומתרחק מהם, ובזה יישר לכת מיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר..
יא' יתן נגד עיניו תמיד החסד שעשה הקב״ה במין האדם שאע״פ שמחומר קורץ, המשילו על כל הבריאה משא״כ למלאכי השרת ובזכות החסד הזה, יבוש מלהכעיסו כיון שהרבה להטיב עמו, לגדלו ממלאכי השרת, וזהו דקאמר המשורר מה אנוש כי תזכרנו וכו'. אמרו רז״ל קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש וכו'. הכונה מה מלשון ונחנו מה שאמרו משה ואהרן שמיעטו עצמם יותר מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כו׳. ומלאכי השרת מיעטו לאדם בתכלית המיעוט ואמרו, כיון שמה אדם, שהוא דבר שאין בו ממש, למה תזכרנו ותפקדנו, ואומר דוד הכרתי חסדך ה' שעשית עם האדם, שאעפ"י שותחסרהו לאדם, והוא מעט מזער מאלהים, כי המלאכים הם רוחניים נצחיים, ואדם עפר מן האדמה, ונמצא ותחסרהו מעט מאלקים, ועכ״ז החסד שעשית עמו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו כבוד והדר תעטרהו. מה שלא עשית למלאכי השרת, יש חסד גדול מזה..
יב' אל יחשוב אדם בקבלת שום שכר בעולם הזה מהמצות, שאם יחשוב כן, סופו לבעוט, שבראות שמרבה במצות, ואין מהן המשכת התועלת, בא לומר לית דין ולית דיין לשלם, אך יחשוב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והכל מוכן ומזומן לאריכות ימים של עוה"ב. וזהו רמזו שלמה המלך ע"ה בפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דקשה דהחכם והכסיל הלב מצד שמאל. ועוד לב חכם בימינו הל"ל, מאי לימינו. אמנם הכוונה שגביה תורה היינו הקב"ה, כתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והנה לב חכם נוטה לימין של הקב״ה, שיש בימינו אורך ימים שהוא שכר לצדיקים בעולם שכלו יום, בעולם שכלו ארוך. אבל לב כסיל נוטה לשמאלו של הקב״ה, דיש בשמאלו עושר וכבוד שהוא שכר עולם הזה, ולאיזה איש שעונותיו מרובים על זכיותיו לשלם לו שכרו בעה"ז לטורדו מן העולם הבא, והכסיל בעשות מצוה, פונה למה שיש בשמאלו של הקב"ה, דהיינו עושר וכבוד שיתן לו בעולם-הזה בשכר המצוה שעשה, ולזה לא אמר בימינו בשמאלו, שאינו חוזר לחכם ולכסיל עצמו, אלא חוזר לימינו ולשמאלו של הקב״ה כדפרישית.
יג' יסתפק האדם בהכרחי ואל יבקש המותרות, פן יסורו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאילו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבוד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקשת המותרות, ורמוז זה בשמואל סימן י"ב, ולרש אין כל כי כבשה אחת קטנה. דקשה דהל"ל ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמוז על חסידות, הרש מסתפק במועט כהרבה, ואין שבידו נדמה לו כאילו כל טוב בידו, וזהו אין כל, ירצה האין נדמה לו כל, וכמו שמבואר אצלי על פסוק אין לשפחתך כל בבית, כלומר מה שאין לשפחתך שום דבר בבית, נדמה לי שכל בבית, כיון שבעלי הוציא הכל לצדקה לזון הנביאים שנחבא, וזהו גם כן הנאמר במן, ועתה נפשנו יבשה אין כל, ירצה במן היה טועם אדם כל טעם שירצה, אך בעין לא היה רואה כי אם דבר א', מן בלבד, ונמצא שאין בה כלום ויש בה כל, וזהו אין כל משום שבלתי אל המן עינינו ודו"ק.
יד' יתן אדם נגד עיניו תמיד, שעונותיו גורמים לו קצרות ימים, ונמצא שאם חוטא מאבד עצמו בידיו, לפי שכשחוטא קב"ה מקצר ימיו ואותם ימים שקוצר ממנו מוסיפים לצדיקים שהגיעו זמנם לפטור מן העולם ומאריך ימיו, ונמצא שטרח הרשע לבא בעולם להרויח חיים לאחר ולא לו, וזהו כונת פסוק אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. דקשה דהל"ל נר צדיקים כמו שאמר נר גביה רשעים, אמנם הוא אשר דברנו, שהקדוש ב"ה מקצר ימיו של רשע, ומוסיפן על הצדיק העוסק בתורה, שנקרא אור, כי נר מצוה ותורה אור. ושיעור הפסוק אור צדיקים, דהיינו התורה של צדיקים, ישמח כשנר של רשעים ידעך, כלומר שמתים בקצרות ימים, כמו שמחייב מלת ידעך שפירושו קפיצה שקופץ ממנו קודם זמנו שהוא קודם זמנו, והטעם משום שאותם ימים של רשעים, מוסיפים על צדיק, ויש לו עדיין זמן לעסוק בתורה, ולכן אור צדיקים, כלומר תורת צדיקים שמח, בזמן שנר רשעים ידעך ויוצא מן העולם.
טו' שלא יחלוק אדם על דבר שמועה שייכה מדברי עולם הזה, דאינו יוצא מזה כי-אם איבוד זמן, גם בשומעו איזה חידוש מן התורה שאומרים לו, אע"פ שלא ערבה לו, אל יבקש אופנים לסותרו ולומר לא כן האמת, רק יחזיק לו טובה שבא לומר לו חידוש, ויבקש ראיות להחזיקו, כי דרך של הכסיל בשומעו כל חידוש שיהיה, מיד חולק ואומר לא כן, וזהו מדה מגונה מאד, מביאתו לאדם להיות כפוי גם בטובתו של מקום כאמרם רז"ל, ורמוז זה בפסוק משלי שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן וכו'. מי לא ידע דלב כסילים לא כן, אלא הכונה לומר בעת שפי חכמים יזרה דעת מחידושי תורה, ולב כסילים השומעים חולקים על השמועה ואומרים בלבם לא כן הוא האמת כמו שאמר, כי מדת הרשע לחלוק על כל דבר, כמו שמבואר אצלי בחיבור הדרושים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והיה כעץ שתול וגו'. לא כן הרשעים. דקשה פשיטא דלא כן הרשעים, שאם יהיו כן כצדיקים מה הפרש יש ביניהם, אלא הכונה דוד אמר דכל מי שאינו הולך בעצת רשעים וגו' יהיה כעץ שתול וגו'. אמנם הרשעים אומרין לא כן שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, אלא יהיה כמוץ אשר תדפנו רוח, על כן שחלקו על האמת לא יקומו רשעים במשפט לא חיים ולא נידונין.
טז' אל יהא אדם מיצר מה יולד יום, אלא לעולם יהיו פניו שוחקות ובדחן, שזו מורה על הבטחתו בהקב"ה, ולכך הוא שמח תמיד, כי בוטח ביוצרו שאף אם יבוא רע, הוא ית' יתקנו, ועל כונה זו אמר אליהו לרבי ברוקא על שני אנשים בדחנין ומשמחים לדאוגים שמזומנים לעולם הבא, כדאיתא במסכת תענית, וכי בדבר זה קונה אדם עולם הבא - אלא שהיו בעלי הבטחה ומכניסים לאחרים למדה זו, ובעל הבטחה לעולם שמח, רמז לדבר "וטוב לב משתה תמיד". ירצה - מי שהוא טוב לב בוטח ביוצרו, לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה, אך מי שאינו בעל הבטחה, תמיד הוא עצב יומם ולילה, ועל זה אמר איוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש. ירצה - לעמל שיוצא לעבודתו עדי ערב ובלילה ינוח מטורחו, טוב לו שיהיה לעולם לילה ולא אור, ולזה אמר למה יתן לעמל אור, אבל למי שהוא מר נפש, שמרירתו עמו יומם ולילה ואין לו נחת רוח לא יום ולא לילה, למה לו חיים, טוב לו המות, וזהו וחיים למרי נפש, ירצה - ראוי שלא תתן לעמל אור ולא חיים למרי נפש.
יז' כשעושה אדם מצוה, יבין וידע שמתקנים עמה כל איבריו, שנכנס קדושת המצוה בקרבו ודוחה לחוץ טומאת היצר, ולכן יעשה אותה בשמחה רבה ובכל כחו שמעורר כונתו, על-דרך שאמרו רז"ל העונה אמן בכל כחו, קורעין לו גזר דינו וכו'. וכתב רש"י ז"ל בכל כחו ובכל כונתו, אלא דברי רז"ל אין יוצאים מידי פשוטן וכונתם לומר בכל כחו ממש, והטעם משום שהקול מעורר כוונתו, וע לזה בא רש"י ז"ל לפרש שטעם אמרם בכל כחו, שעל-ידי כך בא לענות בכל כונתו, ובחיבור אחר פירשתי קרוב לזה על אופן אחר, והטעם בעשות המצות בכל כחו ובכל כונתו, מתנענעים כל אבריו ומתקדשים, שהם כמספר רמ"ח מצות, ואם יש אבר שחטא בו ונגזר יסורין על אותו אבר, בזה יתכפר ותתבטל הגזרה ונמצא עשית מצוה בכחו ימצא חיים בכל איבריו, וזהו כונת שלמה המלך ע"ה באומרו, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. דדרשו רז"ל למוציאיהם בפה, ירצה העושה הלומד התורה בכחו להוציאה בפה, גורם לכל בשרו מרפא, שהקדושה נכנס בקרבו ומתרפאים כל איבריו אם חטא באיזה מהם.
יח' יתרחק אדם מעצלות בכל דבר וענין, כדי שירגיל אל הזריזות להיות מוכן וזריז לעבודתו יתברך, כי עצלה תפיל תרדמה במצות בוראו, ולהפלגת גודל הגנות של עצלות אפילו בדברים הגשמיים, אמר שלמה המלך עליו השלום, אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. ירצה ראה דופי העצלות עד כמה מביא לאדם להכביד איבריו כמת, כשהבן משכיל אוצר בקיץ, דהיינו בסוף הקיץ שמאסף פירות האילן, עדיין הבן מביש נרדם בקציר שהוא בתחילת הקיץ, שעדיין לא קצר תבואתו.
יט' יראה האדם במעשיו של רשע, כמה מהדופי יש בהן, שאפילו הוא בעצמו מודה ומעיד שמעשיו מגונים הם, אלא שאין יכול להסירם כיון שהורגל בהן, כאדם שלמ[ו]ד לאכול סם המות מילדותו, עד שהורגל בו מעט מעט ונעשה בו טבע, שיום שלא יאכל אין דעתו מיושב עליו, ואף על פי שיודע ומודה שהוא סם המות, אלא שהרגלו גורם לו, וכיון שכן בראות כל אדם שאפילו הרשע מודה בדופי מעשיו, איך ישמע לקול יצרו הרוצה הרגילו בהם, וזהו דקאמר שלמה ע"ה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וי"ו שבושבע מושך עצמו ואחד עמו, כלומר שש הנה שנא ה' שהם עינים רמות וכו' וידים שופכות דם נקי כדמפרש ואזיל השש האמורות, ושבע שהיא משלח מדנים בין אחים, תועבת נפשו של רשע, אלא כיון שהורגל בהן, אינו יכול לעזוב הרגלו, אע"פ שמכיר ויודע בדופי שבהן.
כ' יתן אדם נגד עיניו תמיד חמלתו של הקב"ה עליו, שמצטער כביכול בצרתו על משפטי הדינים המעותדים לבא עליו כפי חיוב הדין, וכביכול אומר קלני מראשי קלני מזרועי כמו אדם שהוא עיף ויגע, אומר ראשי כבד עלי, וקלני הוא כמי שאומר קל לית לי, אם-כן כבד עלי ראשי מבעי ליה, אלא א"ר כמאן דאמר קליל לי עלמא ופירושו תשש הרוח ונעשית מעוטה בשביל הכאב. ואע"פ שאינו מגיע לו כלום מצדקתו של אדם או מרשעתו, דכתיב אם צדקת מה תתן לו, עם-כל-זה מצטער על צרת הרשע ומשמח בטוב הצדיק, וכיון שכן, איך יחטא האדם לפני אלהיו אשר כמה צער מצטער כביכול בעבורו, וזהו דקאמר שלמה המלך ע"ה, שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. שלכאורה נראה פסוק זה משולל הבנה, שאין שום שייכות רישא לסיפא, אמנם הכוונה שאול ואבדון, שהוא גיהנם מוכן למשפטי הרשעים, הם נגד ה', ירצה נגד רצונו, כי הוא הוי"ה בעל הרחמים, מצטער בצרתם של רשעים, ומזה הטעם אף וחימה יש לו, כביכול כשיש שני לבות לבני אדם, שהם יצר טוב ויצר רע, דרצונו שיהפך האדם יצרו הרע לטוב, כדי שלא יגיע לו שום נזק משום שמצטער מנזקו.
כא' יחשוב אדם בעת שבא לחטוא, כי לא לעצמו בלבד גורם רעה, כי גם לבניו גורם, ובראות כן יתגדל בעיניו צער בניו ויצטער וישוב אחור מלחטוא, שאדם מחבב לבניו יותר מגופו כנודע, דלזה כתוב והאלקים ניסה את אברהם, ולא קאמר ליצחק, לפי שיותר היה מרגיש אברהם מצער יצחק, ממה שהיה מרגיש יצחק בעצמו, ונמצא שהנסיון הגיע יותר לאברהם מיצחק. באופן שבהיות משים אדם נגד עיניו שעונו נופל על בניו, חושך עצמו מלחטוא. ורמז לדבר פוקד עון אבות על בנים וכו'. פוקד מלשון כי יפקד מושבך. ירצה חושך ומונע עון האבות, שלא יעשו אותו משבר על בנים, כלומר כדי שלא יפיל עונו על בנים, ולחמול אדם על בניו מונע עצמו מלחטוא.
כב' יחשוב אדם כשמוציא הוצאות לדבר מצוה, שמוציא פרוטה כדי ליקח דינר, שאז יעשה המצוה באהבה רבה, כי באמת כך היא המדה כאמרם רז"ל, אדם נותן לעני פרוטה, הקב"ה נותן לו פרוטות. וזהו רומז שלמה המלך ע"ה בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, כלומר במקום שתים ימצא שלש, במקום צדקה וחסד ימצא שלשה חיים וצדקה וכבוד, בחיים כולל כל הטובות, ובצדקה כולל כל הגבורות, שמחיה מתים בצדקתו ומקרב גאולת ישראל, דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא.ובכבוד כולל כל המעלות, כי למי שמכבדים אותו נותנים לו כל מיני מעלה.
כג' ייסר אדם בניו ובנותיו מקטנותם להדריכם וללמדם דרכי השם, ואל יאמר כשיתגדלו יעזבו מדותם הרעים, כי כיון שמרגיל בהם, נעשה לו טבע שני, ושוב לא יחזור ממדותיו הרעות ומדרכיו המקולקלים, וזהו שרמז שלמה המלך ע"ה באומרו חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הכוונה אל יעלה על דעתך בן אדם, להניח לנער שיעשה מהרעות ממה שלבו חפץ, באומרך כשיתגדל יראה בגנות המעשים ויניחם, דע באמת כי גם כי יזקין לא יסור ממנה כיון שהורגל, ושיעור הפסוק חנוך לנער על פי דרכו, ותראה כי אף שיזקין לא יסור ממנה, וכיון שכן אל תבטח להניח בנערותו בדרכיו, אלא מיד שבט מוסרך עליו. ועוד אם הנחת אותו לעשות כל רע, סוף שישנא אותך והדבר בהפכו, וזהו כוונת פסוק חושך שבטו שונא בנו. כלומר לבסוף בנו שונא אותו על שלא ייסרו בקטנותו, אמנם ואהבו בנו כששיחרו מוסר.
כד' אם ראה אדם שיסורים באו עליו, לא נשאר מקום בגופו שלא נלקה, אל יבעט מתוך צערו, לומר אעשה מה שלבי חפץ, כי הנה עתה לא נשאר מקום פנוי בגופי שיביא עוד יסורין, כי יכול להכביד יסורין שעליו או להביא על ממונו ועל ביתו ועל ארצו. וזהו שמתרעם הפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. מכך רגל ועד ראש אין בו מתום וכו' ארצכם שממה. הכוונה אמר הקב"ה בכל איברים הכיתי אתכם אולי תשובו, ואדרבא על מה תוכו עוד, ויתר מפעמים אחרים תוסיפו סרה באומרם כבר נלקה כל הגוף ואין לו מקום להביא עליו מכה אחרת, שהרי כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה וכו'. ואם-כן על איזה אבר יביא מכה, על ארצכם ועל עריכם ועל אדמתכם. וזהו ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו'. ועל-ידי כך אתם מתים בפחי נפש, לכן כראות אדם ריבוי היסורין באים עליו, יפשפש במעשיו ויתחזק בתשובה, לא יעלה על דעתו מחשבות הרשעים, כי ימות באין משפט, וברוב אולתו ינחול גהינם.
כה' יתרחק בתכלית הריחוק על להיות מקנא בהצלחת הרשעים בכל משלח ידם, וחביבים בעיני ההמון נשים וטף ורשעים כמותם, שקנאה מביאו לבעוט בכל מה שטרח כל ימיו מתורה ומצות, לבחור הדרך הרע אולי יצלח, גם לא יפתהו יצרו לומר הנני יושב עמהם ואיני עושה כמעשיהם, רק להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, שכך דרכו של יצר הרע להתחיל בדרך היתר ולסיים באיסור. וזהו שאמר המשורר דוד המלך ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כלומר הלך בתורת ה', ואשריו לו שלא פיתה אותו יצרו הרע, לעמוד בדרך חטאים ולישב במושב עם לצים, להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, אף שלא היה עושה כמעשיהם, כי אם בתורת ה' חפצו דווקא, ואפילו בדוחק ובצער סופו להצליח ולקיימה מעושר, שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים שהצלחתם תתהפך כמוץ אשר תדפנו רוח, וכן הזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי סי' כ"ג) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאוו להיות אתם וכו' כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה. בחכמה יבנה בית ובתבונה יכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. הכוונה לומר אל תקנא באנשי רעה, כי לא יפול קנאה כי אם בראות בהם מצליחים, ועכ"ז אני מזהירך שאל תקנא באנשי רעה, וגם אל יעלה על דעתך להשתתף עמהם באומרך ואיני עושה כמעשיהם, ואל תתאו להיות אתם בחברה, שאדרבא יגיע לך הפסד לא ריוח, כי כל מה שמבטיחים לך הבל יפצה פיהם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה, לכן החזק במוסר אל תרף, משום כי בחכמת התורה יבנה בית, ובתבונה של תורה יתכונן, ובדעת תורה ומצות חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, לכן אל תקנא לבך בחטאים מסבת הצלחתם, כי הבל הוא ובזמן מועט, כי יש אחרית לרשע וצדיק פרוח יפרח כו'.
כו' ישים נגד עיניו יומם וליל, מאורעות הבאות על האדם מענין גילגוליו, ובזה יכיר מהותו וישפיל קומתו ויכיר שפלות ודקותו. והנני משים נגד עיניך כמה דברים שמתגלגל בהם נפש הרשע למען זכור תזכור שלא לחטוא להנצל מהצערות האלו, כתב בכוונות האר"י זצ"ל דף כ"ז ע"א המשמש מטתו לאור הנר, מתגלגל בשעיר עזים. המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה. שופך דמים מתגלגל במים, וסימן על הארץ תשפכנו כמים.
גם מי שעונש עונו חנק מתגלגל במים. הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים שטוחנין על ידי המים ושם נידונים שניהם האיש והאשה. מדבר לשון הרע וכיוצא מתגלגל באבן דומם. מאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלי אילן והרוח בא ומגלגלתו והוא צער גדול. מי שלא נטל ידיו גם-כן מתגלגל במים, וזה הוא סוד "אזי עבר על נפשנו המים הזדונים". גם מי שאינו מקפיד בברכת הנהנין, מתגלגל במים. משכב זכור מתגלגל בארנבת שהוא אנדרוגינוס ובאים זכר על הזכר. ובספר נשמת חיים במאמר ד' פרק י"ג דף ק"ס ע"ב כתב משם הרקאנטי שמביא בפ' נח ובפ' שמיני ז"ל: ויש מהמקובלים אחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו שאם עשה אדם עבירה יתירה על זכיותיו, יתגלגל בבהמה טמאה, וזהו "וגרה אינה מעלה טמא הוא לכם", מי שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה גרה על זכיותיו, מתגלגל בטהורה, רק אם חטא בע"ז בג"ע וש"ד באלו הג', אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה, וזהו סוד שפן גמל חזיר, ובפ' קדושים כתב ז"ל: כבר הודעתיך סוד הבהמות טהורות וטמאות, וקצת חכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתגלגל בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים, ולזה רומז "ולא תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש", שבודאי יוכל אדם לשקץ נפשו בהם, וזהו "ויקוץ בם", ואמרו ז"ל בעונש הבא על חמותו סופו להתגלגל בחסידה וחברותיה יהרגוה. הבא על דודתו סופו להתלבש בכותית ותתגייר, וזהו דודתך כלומר שסופה לשוב לדתנו ולתורתנו. הבא על אשת אחיו סופו להתגלגל בפרד, שנאמר "ועיר פרא אדם יולד" על שהפריד הבנין של מעלה. הבא על א"א יתגלגל בחמור, וזהו סוד "כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו". הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית. הבא על הבהמה יתלבש בעטלף כי נתעטף בדבר עבירה. הבא על הכותית יתגלגל בקדרה יהודית, שנאמר "וחייתם בקדשים". הבא על הנידה יבא בכותית המשמשות מטותיהם נדות, כי כיון שעבר אדם עבירה ושינה בה הותרה לו. הבא על כלתו יתגלגל בפרדה, הבא על שתי אחיות יתגלגל בקדשה כותית שיבואו עליה שני אחים, הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל, וזהו שנאמר "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי", שארו זו שאר אביך היא, והנה הוא חצוף בעריות וסופו להיות צנוע כגמל. הבא על אמו יתגלגל בחמירתה, וכלם דוקא אם לא שב בחייו, וכן אמרו שזהו סוד מה שאמרה תורה איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז ואל פתח מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". ורמז לדבר "אדם כי יקריב מכם", כי לפעמים המקריב נפש בהמה עמה מקריב נפש אדם, זהו סוד "אדם ובהמה תושיע ה'", לכך נצטוינו בשחיטה, ובסכין בלי פגימה, כי מי יודע אם גלגול מבשר אחיו כשיש שם גלגול נפש, וזהו סוד לא תאכל הנפש עם הבשר, ואמרו שבגלל הדבר הזה אמר דוד המלך ע"ה "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", והקב"ה רצה להראות לכל אדם דוגמת גלגול מאדם אל הבהמה, בגדול שבמלכים אשר מלך בכיפה, הוא נבוכדנצר הרשע שבעוד חייו חיותו, הורידו מכסאו והשליכו לשדה, והיה הולך על ארבע כבהמה ונדמה לכל הבהמות כבהמה, יען שלח לשונו ודיבר נגד עליון, ואחר כל קצף הזמן אשר קצף בו, חזר והודיעו שהוא האלהים, כדכתיב "ולקצת יומיא וכו'", ובזה נראה לפרש פסוק "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע", ירצה בעבור התאוה שמתאוה האדם בעשיית העבירות, יבקש נפרד, שמפריד עצמו מאדם לבהמה, שמתגלגל בבהמה חיה ועוף ושקצים ורמשים, וזהו "בכל תושיה יתגלע", כי בגלגולים נחלש ומתיש כח נפשו החטאה, וכמו-שכתבו המקובלים ז"ל, שאע"פ שכשמתגלגל האדם בצורת אדם אינו יודע בגלגול ראשון, מכל-מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, יודע בגלגול הראשון ומצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה, הרי מבואר כשיתבונן האדם בכל זה, יהיה לו סייג וגדר גדול מלמרות עיני כבודו, והנה הצגתי לפניך כ"ו סייגים שהנזהר בהם יסיר מעליו כל סיגים, והם במספר שם הוי"ה, כי מצד רחמיו המרובים, לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה, ואל יהא אדם קשה עורף לשוב, יסתכל בפרעה שנתקשה ונלקה במכות משונות עד שהוצרך בעל כרחו לשלוח לישראל לרע לו, שרדפו אחריהם ונטבעו בים סוף, לכן אל תהיה כפרעה וכל עדתו, אלא שוב מיד אל אלהינו כי מרבה לסלוח, ועיין ברוקח באורך תיקון על כל עבירה.