שבט מוסר/טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שבט מוסר · טו· >>

יתעורר המשכיל ויעמוד המבין, לעורר את נפשו שידבר אל גופו וגופו ידבר עם יצרו.

וכה יאמר הנפש לגוף: גוף גופי הלא תדע רדיפת מצעך בקבר רימה, וכסותך תולעת, וכסת שתחת ראשך גוש עפר, וכיון שכן למה תרבה במאכלים להרבות בשרך להכין מטעמים לתולעים, ולמה תכין בגופך משכנות לנחשים ובתים לשרפים וחדרים לעקרבים ועליות מלאות כל טינוף לזבובים, ולמה את בונה מעיין מדמך להשקות כל שרץ על הארץ ונהרי נחלי מהתכת חלבך למצוץ מהם צפעונים, וחלונות שקופים אטומים מנחירי עיניך את פותח לחולדה פתוחות לחשך ואטומות לאור, ולמה אתה מעמיד עמודי מעצמות ארכבותך וזרועך להסתופף תחתיהם עכברים ומצלעותיך את כורת לוחות לישיבת צפעונים וגרונך מעפר לפתנים, ואזנך פשפשים ליתושים ופיך בית שער לכל זוחלי עפר ומעורקיך וגידיך את עושה חבלים לגררך לבור שאול ולטיט היון, ולמה את עושה צפורניך קרדומות לחתוך בהן עצי יער, להכין לשרפתך בגהינם, ופניך מאכלות לנקר בהם חלודת עונותיך ואצבעותיך יתדות לבקע כריסך לפלוט חוצה צואת פשעיך ולבער משם אשפתות זבליך אשר הרבת בריבוי מאכל תענוגי זנותיך, ולמה את מכין לשונך להיות חץ לזרוק בך לפלח כליותיך למה לא תחמול עלי, ולמה לא תרחם על צלם דמותך. עד כה יאמר ועד כה ידבר הנפש לגוף הנגוף.

והגוף ידבר עם יצרו וכה יאמר לו: מה לך יצרי תרדפני, ולאויב לך תחשבני, דע כי לא תהיה תפארתך מודעת ומפורסמת בדרך אשר תלך להלחם בי, שאתה אש לוהט ואני מוץ יסוער מגורן בכל עת, היתפאר האש באכול מוץ וקש, אתה רוח רעה חזק מאד ואני עשן מארובה הולך ואין חוזר, עוד היש לשבח לרוח חזק מפזר עשן. אתה ים סוער בזעם ובחמה, ואני קליפת אגוז או לוז וערמון בתוכה, שהוא דבר מה, היתפאר ים סוער שטבע קלפיה קטנה. אתה גלגל כולו ברזל בלא עץ ואני עפר דק ויבש, היתפאר גלגל ברזל לפרק עפר יבש. אתה גרזן חד ואני עץ נרקב ענף ושורש יחד. היתפאר הגרזן לחצוב עץ אכלו עש. אתה פטיש החזק משבר סלעים, ואני רך כמהין ופטריות, היש לשבח לפטיש המשבר כמהין, אתה מזויין בכל כלי זיין ואני חלוש וערום ובידי אין, היתפאר המזויין שנצח ערום וחלש. אתה נחש ממית ואני יונה הומיה, היתפאר נחש שנשך יונה חלושה. אתה ארי נוהם ופוסח ואני גדי נוסע, היש לשבח ארי טורף גדי. אתה נשר מתעבר ושוסע ואני צפור קטן וצולע. היתפאר נשר הורג צפור צולע ונשבר. אתה מלך זדוני ואני אביון ועני, בושת למלך להיות כועס על דל והלך. אתה זקן כועז ומתעבר ואני ילד הולך ועובר וכי ראוי שישוה זקן מלא דעת לדבר עם תינוק מוחו דק כדלעת. וגם עם אנשים גדולים אין לך לדבר כיון שסופו תאכלהו תולעת, לכן יצרי אע"פ שאתה שנאתני, אני אהבתיך לתת לך עצה לבל יגיע לך בושת וכלימה מכל הצדדים, כאשר יעצו מלכות הנשים לאלכסנדרוס מוקדון כשהלך להלחם עמהן, אמרו אם אתה נוצחנו, מה גדולה מגיע לך לנצח נשים, ואם אנו נוצחים אותך, עוד כל ימי הארץ לא יהיה לך שם במלכים, ושמע לעצתם ונתרחק מלהלחם עמהן. גם אתה יצרי תן דעתך והתרחק מעלי כי לא תרויח כלום להלחם בי, שאם את נוצחני אין לך שום התפארות לנצח מוץ ועשן וקליפה דקה ועץ נרקב ועפר דק וערום וחלוש ודל והלך, ואם אני נוצח לך תכסך בושה ותלבשך כלימה ואל תבטח שאין החלש ממית את הגבור, דע מאמר רז"ל במסכת שבת פרק המוציא {{צ|דה' אימות הם: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע על ארי (היא חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול וממנה מתפחד הארי), אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על עקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כלביא על לויתן (כלבית שרץ קטן), מאי קרא "המבליג שור על עז וכו'". הרי לך דברים קטנים וחלושים ממיתים גבורים גדולים וחזקים, וגם אתה כאחד מהם, וכמו שאמר רב עמרם ליצרו כשנצחו "אתה אש ואני בשר, ויכול הבשר לדחוף האש", כנודע מרז"ל ואם תרצה עוד איעצך לטוב לך, שתתחבר ביצרי הטוב להיותכם שופתים כשבת אחים גם יחד לעבוד לבוראנו יוצרנו וגואלנו, שאף שלפתות צווך, גם בשותפות זה ירצך, ושמוע זו ישכון לבטח ושאנן מפחד פתאום.

ומצאתי בספר באר מים חיים מענין הפטירה, וראיתי לכותבו כאן לחבר את האהל מהדברים המכניעים לבו של אדם לקנות יראה ואהבת המקום, וז"ל "הקבצו ושמעו בני יעקב, שנקראים בשם ישראל, שמעו והאזינו ואל תגבהו והתמהמהו ותמהו, השבעתי אתכם לטוב לכם, האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם, מי האיש הירא ורך הלבב, אל יהיה שובב ילך באור ה' בעודנו עמו. בטרם בא יומו. וישוב לבית עולמו. פן ימות בימי עדנה. ולא ישיג ימי זקנה ואיש אחר יקח את כל אשר אתו וישלח בעמל ידו ולא ירד אחריו כבודו ולא יועיל בבניינו. ולא יצליח בקנייניו יעזבוהו רעיו ונאמניו. ולא יעזרוהו בניו. במותו בצאת נשמתו הם ישנאוהו. ולאויב יחשבוהו. ומתוכם ינידוהו ומבית יוציאוהו ועל לוח יסבלוהו ועל כתף ישאהו ולמקום ציה יוליכוהו ולמאה לארץ יורידוהו ובאבנים יסובבוהו, ושם יחיד יניחוהו וישכחוהו ולא יזכרוהו, והוא שוכב לבדו לא יהפך מצדו אל צדו ולא יריח באפיו באשו ולא תראנה עיניו. בהשתנות פניו ואזניו תחרשנה. וטוב להם שלא תשמענה. קולות התולעים בקרבו עולים ויורדים בו, שותים דמו ואוכלים חלבו ויכרתו עורו וימלאו גרונו וישתקשקו בלשונו על פיו יצאו ועל פיו יבואו וכלו כרקב יבלה, נמשל לאבן דומה ולא ידע מאומה, זה חלק ילוד אשה מכה אנושה. ישנה ולא חדשה. ככה משפט הראשונים וכן יקרה לאחרונים. כנערים ישישים. כאנשים כנשים. כאביון כמלך. כעשיר כהלך. כנכבד כנבזה. כשמן כרזה. כמות זה כן מות זה. איפה חכמי הנבונים אשר היו לימים ראשונים. בבוא פקודתם. נבערה תבונתם. איפה הגבירים. אנשי השם הגבורים. על מרכבות הולכים, יצא דבר מלכות מלפניהם. ויעשו רצונם בכל מחניהם יחד על עפר ישכבו. ואל עפר שבו. זאת אחרית בשר ודם. וזה סוף כל האדם מרעה אל רעה יצאו. וערומים ילכו כאשר באו. מהבל לאבל משבר לקבר. מנגע לפגע. מחולי למות. מלילה לגיא צלמות. מעצבון לרקבון. ואין תחת השמש יתרון כי אם חסרון. מלבד לירא את ה' השם הנכבד והנורא שהוא משגב לעתות בצרה. אשר בידו נפש כל חי. אשרי השם את לבו בעוד רוח אלהיו בקרבו לבררה וללבנה ולהשיבה אליו כאשר נתנה. והוא ברוב חסדו יחזיק יד עבדיו לשמור מצותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו" עכ"ל.

ירגיל אדם את עצמו בתפלה זו בכל יום:
ה' אלקים הפושט יד בתשובה לקבל השבים ומסייע לבא לטהר, פתח ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק בתורתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקם לנפשי להמיתני, אל ימשול בי, ורחקהו ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבי, ותשקיעהו בתוך מעמקי מים רבים, וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטנו, ועשה אשר אלך בחקיך, והסר לב האבן מקרבי, ותן לי לב בשר. אנא ה' אלקי, שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי ותחינתי ובקשתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך, ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי, ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מתחת כסא כבודך ורחמיך וחסדיך, יהיו מליצי לפנים, ושמע תפילתי כי אתה שומע תפלת כל המבקש רחמים ממך, כי מקור הרחמים אתה ואין זולתך מרחם ומושיע, ברוך החונן ומרחם ומושיע חנם.

ויכוח האדם עם האדמה אשר ממנה לוקח ברוב אונים ואמיץ כח: הפך בשובו אליה יעלה חוח. ארץ ארץ פניך שחורות ודמותך מכוער בגוונו, אין פניך כמעשיך. ואין דמותך כגבורותיך. הנה ממך יוצא וגדל כל מין אילן. בקומה ובצביונים כל אחד במצב ועל כנה בגזרת אל עליון. יושב ברום חביון. יוצאים ומבצבצים ממך פרחים וציצין ומיני בשמים נרד וכרכום קנה וקנמון לפני מלכים לעלות. כל עצי בשמים מור ואהלות ומיני עשב מריח ומסוגל לרפואה. גדל בכל פאה גנות ופרדסים. ויער מגדל עצים במיני פירות מחולפות. במראיהם ובשיעורם ובריחם ובכוונם ובטעמם. ובצורם ומיני שושנים. מינים ממינים שונים. ופירות משובחים זו מזו משונים בטעם לשבח ובריח להלל כלהו ולברך ברוך שברא כל אלו, וברדת הטל על רפידת מצעך לילה ויום תצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ומאכל לאיש נרדם. שוכב על מטתו בטל מעבודתו ומתרבים ונובעים ממך נהרי נחלי מים יפים מים צנונים ומעין גנים ברא מים חיים לנפש עיפה להשיב ולהחיות בהם נפש כל חי. וממך יוצא המשי וכל הכנת המלבושים. מלכים ושרים עליהם להשיב. לכסות בשר ערוה לכבוד ולתפארת. וממך כל אבן יקרה זכה וברה נופך יהלום וספיר. וכסף וזהב אופיר. כלל הכל ממך כל חמדה יוצא ובך כל איש חפצו עושה. ובראות כי כן האמת. ובתוכך נקבר כל מת. השאל ממך שאלות מדוע תתהפך מרחמן לאכזר במות אדם מלך ושר. גדול וטפסר. חתן וכלה. ועדה כלה. בהכניסך אכסנייא בצל קורתך למה לא תחמול עליהם וצלמות תכניס בהם. וחתנים וכלות המסתופפים בקרבך בקשוטי פארם. נכמר כתנור עורם. ובמקום רחיצת ידיהם במי וורדים לחלוחית סירחון בהם יורדים. ולבושי פארם בשבתך עמך משתחררים. ומיד מתחבלים. הולכים וכלים. מצנפת שעל ראשם נעשה קרעים מלאה כתמים. מטיפת הדמים תפארת העכסים והשביסי' מתהפכים רגבים גסים ובמקום נטיפות. מיני טנופות. ותחת הרעלות כוס תרעלות. והפארי' והצעדות והקשרים. מלוכלכות ברפש וטיט דרים. ובתי הנפש והלחשים. הפכת אותם לנחשים. הטבעות ונזמי האף. הפכת לחימה ואף. ולמה סדינים וצניפות ורדידים. שמתה תחתם קוצים ודרדרים. ובמקום מחלצות ומעטפות ומטפחות וחריטות גליונים רמה ותולעה פונים עולים ויורדים בהם במקום כיסוי מרוקי זהב שהיה עליהם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, ככה את עושה לכלות וחתנים ולבנות ובנים החביבים והיחידים. נעים ונחמדים. ויונקים שדים. בך רפו ידים: ובמקום יניקת חלב ומיני מתיקה, נפלה עליהם השתיקה וזקן ונכבד בך תכביד אנשי המנוחה קנו בך כאב ולחלחלה ברתת צרורה ושבירה רבה בעצם השדרה כל ריחות וגוונים מתהפכים בך סרחונים. כלל העולה בחיי האדם את טובה ומשכלת. ובמות האדם את מתהפכת ארץ משכלת. השיבני נא על אלו שאלות שממך שאלתי. והדברים אשר חקרתי. כיון שמדותיך להטיב לשמור חיי האדם ולגדלו בכל מיני מאכלים ומלבושים ותענוגים במדת בורא עולם דקאמר תוצא הארץ דשא וגומר. איך ולמה תתהפך לאכזר להאבידו במותו ולהסריח ריחו ולהסיר יופיו ותפארתו ובגדי חמדתו כי לבי בוער בקרבי לדעת זאת, כיון דגמירי לן דטבא לא חוי בישא.

והאדמה תשיב אמריה בנועם דברים: בן אדם שמע בגדולתי וגודל קדושתי, אני אם כל חי הייתי, ממני יצאו כל באי עולם כעולים בסולם ואלי ישובו כולם. כל ימי עולם אני טהורה ומכלה כל טומאה ביד רמה. אין כתם בי, קדושה בקרבי, בי נגנזים כתבי הקדש שבלים, ובי הרבה שבילים, גניזת כלי המקדש והארון ביום אף וחרון, ובוראי שמני פקיד נאמן להחזיר הגופות בכל זמן שיחפוץ להחיותם. ומשאול לעלותם. ואני שומרת מצותי "תדשא הארץ דשא" להוציא כל מין על פי מאמרו, ולברך שהכל נהיה בדברו, כי נגנזים הגופות הקדושים בצביונם ובתואר יופים יושבים כחיים ממש, שוכבים במשכנים ואינן משתנים. ובשפתותיהם שונים כמעשיהם בחיים חייתם. בהיותם במושבותם. יעיד עלי תנא וגדול מעוז ומגדול. רבי בנאה הצדיק שלא הוציא זמנו לריק. ובא למדוד מערת שוכני חברון. בזריזות ולא בשברון וראה לאבות במערה. ברוב אורה. וגלגל עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ופניו כשושנה אדומה. עוד תוספת נמצא בי, ממני לוקחים עפר לכסות דם עוף וחיה ולהשקותו לסוטה לבער יונה פותה. ואם הקב"ה קללני "ארורה האדמה". לא בי מצא דבר מה. כי הנחש הרשע גרם על אשר עם חוה נתן ונשא. והוא עונו ישא. כי שם מות בקרבה. ובהדי הוצא לקי כרבא, ובהיות כל זה ששמעת. למה בי עון שמתה. שאני מכלה הגויות. כעדות כל פיות. שקר מעידים. כמנהג כל זדים. כי הם המלכים (נ"ל דג' המלחים, והם נוהגי הספינות) עצמם, כי העולם אשר הלכת עליו בחיים חייתך דומה לספינה בלב ים בגלים ודכים. והדרך אשר הלכת בו. אבדון נתיבו. ומלאת את הספינה משאות גדולות מטומאת רשעתך. ומשקים מלאים מחלאת זדוניך ונכנסת עם כל זה על כני. וטמאת את משכני. והסחורה שהבאת עמך מלאה הספינה גפרית ומלח ותצא אש משם ואילך, עד שהגיע אצלך. ועל עשנו ונשתחרר פניך והאש תתיך חלבך ודמך ונקרש כטיט וירם תולעים ויבאש ונפסד בגי חמדתך, נמצא את הגורם בנזקך ובחורבן גופך. ומה עלי תרעומתך, הישר דרכיך. ובבואך בקרבי תשוב לימי עלומך. כחתן שוכב על מטה חמודה. ישן וחולם כיושב בתוך קהל ועדה. במיני עדונים וקול נגונים. לכן בן אדם עצתי קח, טהר מעשים וכשיאמרו לך קרב הלום. תשכון בקרבי בשלום. הבט וראה ישראל כשהיו במצרים בלא תורה ומצות היו טבועים בכובד השעבוד בחומר ולבנים דחופים וסחופים ויהי בשלח פרעה את העם ונקרע לפניהם הים. ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. ונתקדשו בתכלית הקדושה, זכו לבא להר סיני וקבלו אש דת. והיו אוכלים המן לחם הנבלע באברים וקנו מדריגת הרוחניות, וכשמתו לא שלט בהם רמה ותולעה ולא כהתה עינם ולא נס ליחם והיו פניהם אדומים כי לא נשתנה תואר צלם דמות תבניתם. דומים כשוכבים על מטתם כדאמרינן בפרק בבא בתרא פרק המוכר את הספינה, אמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טעייא, תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי' (שהיו שוכבים בפנים צהובות כשתויי יין) וגנו אפרקיד (פניהם למעלה) ע"כ. הרי בן אדם, שאין הארץ מבלה ומכלה גופות הקדושות, רק ברשעים שוטל הריקבון והכליה מסבת טומאת חלאת עונותיהם. שמכניסים עמהם. וזהו הגורם להם כליון חרוץ, נמצא הם מכלים ומבאישים את עצמם ולא אני כי האדמה ברא הבורא לא להמשיך ממנה רעה. כלל העולה שהאדם בידיו גורם מיתה או חיים לעצמו. עד כאן תשובת האדמה. לאדם אשר להבל דמה. ומייעצת ומדרכת לתת חיים להולכים בה.

ואני המחבר הנני מציג לפניך צוואת של רבי אליעזר הגדול זלה"ה להורקנוס בנו, להדריכו בדרך הטוב והישר הנקרא אורחות חיים, ובעבור היותם דברים מזוקקים ומתוקים מנופת צופים יקרים ונחמדים מפנינים ומכל חפצים, אייחד להם פרק בפני עצמו.