ש"ך על יורה דעה שיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה שיד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) הכהנים חשודים כו'. מפני שיש לו טורח גדול לטפלותו עד שיומם:


סעיף ב[עריכה]


(ב) בד"א כשהיה הרועה כו'. ולא חיישינן שאומר כן כדי שיאכילנו ממנו:


(ג) וי"א כו'. דלא חיישינן שהטיל בו כדי שיתננו לו דסתם רועים עם הארץ הן ומימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי אלא יתננו לכהן אחר ב"ח () [צ"ל ת"ח. ובזה סרה תמיהת התפל"מ]:


סעיף ג[עריכה]


(ד) שמא הם גומלים כו'. שיעידנו עכשיו והוא יגמול לו כשיתן לו ישראל בכור תם ויטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידנו שמאליו נפל בו מום:


סעיף ו[עריכה]


(ה) נאמן. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:


סעיף ז[עריכה]


(ו) והעיד עליו עד אחד כו'. כתב הב"ח מיהו ודאי היכא דלא ידעינן דבכור זה ניתן לכהן זה בלא מום אין צריך להביא עדים שיעידו על המום דנאמן במגו דמה לו לשקר אי בעי אמר ישראל נתנו לו במומו וצל"ע בזה למאי דפסק לקמן דצריך שיאמר ישראל פלוני דוקא אם כן אין כאן מגו דמיסתפי שמא ישאלנו ויתבדה משא"כ הכא שאומר שמעצמו נפל אין כאן מי שיכחישנו:


(ז) הראיתי מום זה. לחכם והתירו לשחיטה אע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עלויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה חכם אלא א"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו עד כאן לשון הרא"ש (וכן פסק הב"ח) וכן כתב רבינו ירוחם סוף נתיב כ' בשם ה"ר יונה ומביאו בב"ה ונ"ל להגיה גם בדברי הרא"ש כן וכתב הר"ר יונה וכן מה שכתב הטור בשם הר"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן אע"פ שאינו מזכיר שם החכם צ"ל שאם אינו מובהק כו' והשתא ניחא הא דמסיק הטור דצריך שיעידו עדי' שנפל בו מום שהרי מדברי הרא"ש אינו מבואר דלא הוי שרי ליה חכם אלא אם כן העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו ובזה נסתלקה ג"כ קושית הב"ח סעיף ה' וסעיף ח' על הטור ע"ש אבל במומין מובהקין דמ"מ צריך להראותו לחכם וכדלעיל סימן ש"ט אם כן ליכא למימר דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא והלכך יש לחוש שמא לא הראהו לחכם אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר דמילתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולין לשואלו מיהו להמחבר לקמן סעיף ח' וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם חכם:


סעיף ח[עריכה]


(ח) נתנו לי ישראל כו'. ודעת הרא"ש וטור ורבינו ירוחם שצריך לומר ישראל פלוני וכתב הב"ח דמסתבר טעמייהו ונראה שכתב כן לפי מה שתירן הב"י לדעת הרמב"ם שדבריו דחוקים מאד גם בספר מעדני מלך דף ר"ס ע"ב הקשה עליו ע"ש אבל באמת דעת הרמב"ם נראה נכונה שהרי ר' יהודה לא הזכיר בדבריו ישראל פלוני וברייתא דקתני קח לי ממומחה פלוני היינו כפירש"י והרא"ש משום דאל"כ מצי משתמיט ולמימר אי לדידך לא מהימן לדידי מהימן וזה לא שייך בישראל דכשיאמר בעליו אני לא מסרתיו אלא כשהוא תם שוב אין לו התנצלות וכן נראה מבואר מדברי מעדני מלך שם שזהו דעת הרמב"ם ע"ש:


סעיף י[עריכה]


(ט) ישראל לא נחשדו כו'. דאין נהם טורח שיש לטרחותן קצבה ל' בדקה ונ' בגסה כדלעיל סי' ש"ו ס"ב:


(י) שיש לו ספק בכור. דא"צ ליתנו לכהן משום דהמע"ה אבל אי הוה ודאי בכור צריך ליתנו לכהן ופשיטא דהיה נאמן עליו דהרי אינו שלו: