ש"ך על יורה דעה קה

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ויש מקילין במה שחוץ לציר. ומדברי הרב בת"ח כלל כ"ב ד"ו נראה שכן עיקר. וכן משמע דעת הרא"ש והרשב"א בפכ"ה גבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ואפילו חתיכה דהיתר שבתוך הציר שמן והכי משמע מהטור בסימן ס"ט סי"ח וכן משאר פוסקים ואף דאסרינן התם בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אפי' מה שחוץ לציר הא נתבאר שם ס"ק ס"ח הטעם משום דכיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב פירש הדם ממקום למקום וע"ש ואולי לזה רמז הרב בד"מ שכ' וע"ל סי' ס"ט מדין זה אבל ודאי אי הוה האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור כדמשמע מדברי הפוסקים לשם וכ"כ הטור בס"ס זה וכן משמע באו"ה כלל ל' ד"י וכלל י'. ולפ"ז היה נראה לכאורה לאסור לדידן מה שחוץ לכבישה כיון דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן כדלקמן ס"ה וס"ט בהג"ה אלא שא"כ לא ה"ל להרב לכתוב כאן סברא להקל כיון דלדידן לכ"ע אסור ומכ"ש שלא ה"ל לתפוש בת"ח שם סברת המקילין עיקר ועוד דבס"ס ע' כ' דבשר שנפל לציר מה שחוץ לציר מותר ועוד דהאו"ה נמי ס"ל דלא מחלקינן בין כחוש לשמן ואפ"ה בכבישה מתיר מה שחוץ לכבישה לכך נראה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצלייה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר וכה"ג כתבתי בס"ק י"ז ע"ש:

(ב) ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ כו' ה"ה כמבושל. דעת המחבר כהרא"ש לחלק בין ציר ושאר דברים דבציר לא בעינן שישהה מע"ל דמחמת רתיחת המלח די כשישהה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח והשוה דין חומץ לציר ואזיל לטעמיה שכ' בב"י וז"ל כבוש בציר כ' הרא"ש בסוף פ' כ"ה דשיעורו כאלו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל להתבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח ע"כ ומשם נלמוד שכבוש בחומץ שעד שישהה כשיעור הזה אינו אסור אלא כדי קליפה עכ"ל ותימה דהרי הרא"ש עצמו כ' בפי' בפ' בתרא דעבודת כוכבים דאף בחומץ בעינן יום שלם ומביאו ב"י בר"ס זה אלא ודאי ל"ד חומץ לציר דציר שאנו אוסרים בשביל כח המלח שיש בו די בשיעור כדי שיתננו על האש וירתיח משום דמליח ה"ה כרותח וכמבואר בהרא"ש משא"כ בחומץ וגם המחבר גופיה כ' בר"ס ק"ד לפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מע"ל מותר וצ"ע (שוב ראיתי בס' שארית יהודה הביא תשובת ב"י שהתנצל דבריו שבב"י דמודה דבחומץ צריך מעת לעת ודבריו שבש"ע כאן דוחק ליישב כן וע"ש) וגם הב"ח פסק דבחומץ הוי כבוש מיד כמו בציר וכ' שהרא"ש מודה לזה וליתא וכדפירשתי גם בעט"ז כתב כלשון המחבר כאן ובסי' ק"ד ולא חלי ולא מרגיש. גם בדרישה השיא דעת הרא"ש לדעת אחרת שאינה נכונה מפני שרצה ליישב מ"ש הגה"מ פט"ו בשם הרא"ש (זה לא מצאתי בהג"מ החדשים שלפני) דכי אמרי' כבוש כמבושל ה"מ בחומץ וציר כדפרש"י ע"כ ואין זה צריך ישוב שבלתי ספק שהגה"מ לא כוונו להרא"ש זה רק כוונו להרא"ש אחר כגון הרא"ש מפליז"א או הרא"ש מלוני"ל שדרך הגה"מ ומרדכי להביאם

אלא נראה כדעת הרא"ש והטור וב"י דחומץ שוה בזה לשאר משקין. וכן משמע דעת המרדכי רפ"ב דביצה וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' ג"ה סי' מ"ט ופכ"ה סי' צ"א וכ"פ האו"ה כלל ל' דין ח' דבחומץ לא הוי כבוש אלא מעל"ע ע"ש. וכ"כ בס' א"ר דף ל"ז ע"ב ודף נ"ד ע"ב:

כתב האו"ה כלל ל' ד"ט חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר בת יומא אסורים אפי' בדיעבד וה"ה לשאר היתר ששרוי בכלי של איסור בן יומו עכ"ל והעתיק בס' א"ר דף נ"ד ע"ב ותימא כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מע"ל א"כ אחר מע"ל נטל"פ וגם בכלל ל"ג סוף ד"ג כ' אם שהה בו אפי' פשור שאין היד סולדת בו בזה לא נעשית בת יומא כלל דהמאכל צונן שבה אין משוי טעם הבלוע בדופני הכלי לשבח אע"ג שלגבי איסור אנו אוסרים שפיר בכה"ג אם שהה מע"ל בכלי בן יומו של איסור כדאיתא לעיל בתשובה כבוש מ"מ טעם פגום הוא עכ"ל ואין הבנה לדבריו דהרי אם שהה בו מע"ל נמי טעם פגום הוא ומצאתי בכתיבת יד הרב בגליון האו"ה בכלל ל"ד דט"ו שהרגיש בזה וכתב דמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דב"י לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כ' קערה מודחת וצ"ע. שוב מצאתי בתשובת ר"ל ן' חביב סי' קל"ח ריש דף רמ"ב בתשובה דתורמוסים בבשולי עובד כוכבים כו' משמע שם להדיא דשרי וגם בלא"ה הא יש פוסקים דלא הוי כבוש אלא בג' ימים וגם בלא"ה הרבה פוסקים דלינת לילה פוגמת וכדלעיל ס"ס ק"ג:

(ג) ובפחות משיעור זה כו'. גם הרב מודה לזה דלא הוי כבישה בפחות משיעור זה וכדכתב נמי בד"מ מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו כמ"ש בת"ח כלל ו' ד"ט ובס"ס ע' בהג"ה ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להרב אינו אוסר רק כדי קליפה וכמ"ש בסי' זה ס"ק ל"ח ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו ודוק:

(ד) וע"ל כו'. ועמ"ש בסי' ע' בס"ק ל"ו וע' בסי' ס"ט סי"ח ובמ"ש שם:

סעיף ב

(ה) וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה. פי' אפי' הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל ר"ס צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר זה ובספרי הארכתי בדיני עירוי וכלי שני וכאן אכתוב בתכלית הקצור מה שנוגע בשרשי הדין דעת רשב"ם שהביאו התוס' פ' דם חטאת (דף צ"ה ע"א) ופ' כירה (דף מ"ב ע"ב) והרא"ש והר"ן לשם ומרדכי והגה"א סוף עבודה זרה וסה"ת דעירוי ככלי שני ואינו מבשל וכן אינו מפליט ומבליע כאחד כמו כלי שני ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקיס לשם דעירוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון ומוכח דעת רשב"ם דמ"מ עירוי מבליע כדי קליפה כגון אם עירה איסור רותח על היתר או חלב על גבי בשר אוסר כדי קליפה אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד ולכך מותר לערות על התרנגולת למולגה וגם מוכח דעת רשב"ם דכלי שני אינו מבליע כלל אפילו כדי קליפה ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים דלעיל מוכח דסבירא ליה דעירוי כמו שאינו מבשל בכולו כך אינו מבליע בכולו ודלא כמהרש"ל בתשו' סי' ס"ב שכתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבליע בכולו ובפרישה סי' ס"ח כתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבשל בכולו והוא תמוה ומוכח נמי דעת ר"ת דלעיל דכלי שני אינו מבליע כדי קליפה וא"כ דעת כל הפוסקים דלעיל והסמ"ג מכללם שעומדים בשטת ר"ת כן ודלא כמ"ש מהרש"ל באיסור והיתר שלו (מכונות ועטרת שלמה) סי' ל"ג דלסמ"ג אפי' כלי חרס בולע בכלי שני וכ"ש דבר מאכל וכן דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דכלי שני אינו מבליע כלל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ג דין א' ותימא דבהג"ה בא"ח ר"ס תנ"א משמע דסובר דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכלי שני אסור ואולי משום חומרא דחמץ נגע ביה ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכלי חרס במקום שאין הפסד כל כך בשגם שהרמב"ן והרשב"א בתה"א דף צ"ב סוברים דאפילו בכלי נחושת מבליע וגם יש פוסקים דאע"ג דכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל על כל פנים אין לאסור כולו בכלי שני וכן מהרש"ל בתשו' שם לא כתב דמבליע אלא כדי קליפה ותימא על מ"ש בספרו (יש"ש) פרק כל הבשר סי' ע"א לאסור כולו. ובב"ח בסי' זה מחמיר ביותר דכלי שני מפליט ומבליע כאחד ואוסר כולו והוא תמוה ואנן קי"ל לחומרא דעירוי דכלי ראשון מבשל כדי קליפה והלכך לענין שבת ובשר בחלב אסור ואפי' בעירוי שנפסק הקלוח מבליע מיהא כ"ק לכ"ע וכמ"ש הפוסקים וכדמוכח בפרק כיצד צולין (דף ע"ו ע"א) ואע"ג דמדברי הרב סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפי' קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כאחד אבל מ"מ מבליע והכי משמע להדי' מתוס' דזבחים והמרדכי והג"א והר"ן דסוף עבודת כוכבים מיהו ודאי דסגי בקליפה ואינו מבליע יותר והכי מוכח מהא דכתבו הפוסקים והט"ו סי' צ"א ס"ד בחלב רותח שנפל על בשר צונן דקולף הבשר ומותר וכן הוא בש"ס פרק כיצד צולין שם. וכל חום היינו דוקא כשהיד סולדת בו אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל וכ"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים בדוכתי טובי וכ"כ מהרש"ל פרק כל הבשר סימן ע"א אלא שאח"כ כתב אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין היד סולדת בו דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בת"ח כלל נ"ז דין י"ב אלא דבכלל כ"ג ד"ג פסק כהרשב"א וטור דצונן לתוך חם שאין היד סולדת בו צריך קליפה וצריך לומר דסבירא ליה דאע"פ שאין היד סולדת בו מבליע כדי קליפה וכן יש להחמיר אע"פ דמדברי שאר הפוסקים לא נראה כן ודו"ק:

סעיף ג

(ו) הכל אסור. היינו בדבר של רוטב או בצלי שמן וכה"ג משא"כ בכחוש לדעת הט"ו ולדידן בכל ענין אסור:

(ז) אבל אם כבר מונח בכלי שני כו'. דוקא אם כבר מונח בכלי שני אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי כ"כ בד"מ וכן משמע מדבריו כאן בהג"ה ועיין בס"ק ט':

(ח) אם שניהם חמים מחום כלי ראשון כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדרה אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון ואין בידי להכריע רק נ"ל כיון דהתוס' פרק כירה כתבו הטעם לחלק בין כלי ראשון לכלי שני דכלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה א"כ נראה דהכל תלוי בדפנות א"כ דבר גוש נמי כיון דמיקרי יבש לא שייך בו דפנות וכ"כ באו"ה כלל ל"ז ד"ז דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל לעולם כל זמן שהיד סולדת בו ע"ש וכן משמע לכאורה בסוף ש"ד בדיני זבוב ובאו"ה כלל נ"ז ד"ג בשם המרדכי במה שכתבו שם דאם עירה תבשיל עם זבוב לקערה ונפל שם הזבוב תחלה דנאסר הקערה כדי קליפה כדין חם לתוך צונן דאין שייך לזבוב היוצא מן הרותח להיות ככלי שני עכ"ל וכמו שפירש מהרש"ל שם אף על פי שמצאתי כתיבת יד הרב בגליון האו"ה כלל כ"ז שכתב וז"ל נ"ל דמטעם עירוי קאמר מאחר דהזבוב נתערב עם התבשיל מקרי עדיין כלי ראשון כשאר עירוי האוסר כדי קליפה אבל בלא זו אין לחלק בין זבוב לשאר עירוי עכ"ל הרב לטעמיה כאן בהג"ה ולעיל סי' צ"ד ס"ד אזיל לטעמיה וכן כתב בת"ח סוף כלל ס"א שהמנהג פשוט כשאוכלים בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' אבל פשטא דלישנא דש"ד ופוסקים הנ"ל משמעין כמהרש"ל וכן משמע לכאורה מדברי הב"י ר"ס ק"ז וכמו שכתב הפרישה לשם בהדיא ע"ש (ועמ"ש בר"ס ק"ז ודוק) והרב בד"מ כתב דבסי' ק"ז נמי מטעם עירוי אתינן עלה ודחה דברי מהרש"ל באין ראיות מוכרחות וצ"ע מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כעין רוטב נראה דיש לסמוך אדברי הרב וכן משמע באו"ה שם דדוקא בדבר יבש לא שייך כלי שני ואולי גם מהרש"ל לא קאמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים וכן משמע מדבריו שם ע"ש והב"ח כתב ג"כ בזה סברות מלבו ואינן מוכרחות והנלפע"ד כתבתי:

(ט) ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה. ובשר וגבינה שנגעו זא"ז וא' מהם צונן שניהם צריכין קליפה וכן משמע באו"ה שם ופשוט ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק כ"ה ס"ס ע' דאם האיסור חם נראה פשוט לדברי הסמ"ק שמחלק בין חום האור למליחה שכולו אסור ואני תמה דהרי הסמ"ק (סימן ר"ה דף צ"ו ריש ע"ב) כתב בסוף דבריו וז"ל בפרק דם חטאת אמרינן חתיכה בחתיכה רקיק ברקיק יקלוף את מקומו תימא דמ"ש מחם לתוך חם דמיתסר כו' ושמא י"ל התם גבי חם מיירי זה ע"ג זה והתם גבי רקיק מיירי בזה בצד זה עכ"ל ומביאו המרדכי פכ"ה אלמא דאפי' בשניהם חמים מתיר בקליפה וכן הביא האו"ה שם ומהרש"ל גופיה באו"ש סימן כ"ח על שמו ע"ש:

(י) איסור שהניחו בכלי היתר כו'. זה דעת האו"ה וכ"כ הרשב"א בחדושיו (פכ"ה ובתה"א דף ע"ג) וזה לשונו לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא אם נתן בה בשר רותח סגי ליה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התוס' עכ"ל ומהרש"ל פ' ג"ה ס"ס מ"ה ופכ"ה ס"ס ס' חלק ע"ז וז"ל נראה בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הגדולים דס"ל דבקערה שהיא בת יומא אוסרת דבר חם בלא רוטב מאחר שאין בה פליטה מגופה (וכמ"ש הרב ס"ס ז') ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בשני מיני אוכלים שטבען להיות חם וקר משא"כ כלי שאינו טבע בכך א"כ אם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ששים לפי מאי דקי"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בששים עכ"ל ובש"ס פ' כ"צ (דף ע"ו ע"א) גבי נטף מרוטבו לא משמע לכאורה כן והכי מוכח להדיא בתוס' פרק כ"ה (דף קי"א ע"ב ריש ד"ה הלכתא) והרא"ש לשם גבי מ"ש דדגים שעלו בקערה של בשר וא' מהן חם דבין למ"ד עילאה גבר ובין למ"ד תתאה גבר קליפה מיהא בעי עכ"ל משמע דאפי' בכלי אמרי' תתאה גבר וכן דעת הר"ף בהגהת תשב"ץ סי' שמ"ט וכ"כ ש"ד בסוף הספר בדיני זבוב וכן דעת הב"י בס"ס צ"ד וסי' צ"ה והרב והאחרונים וגם הרשב"א בחדושיו פכ"ה דף קי"ז ע"ג ואו"ה כלל ל"ו והרב (וכדלקמן סעיף ז') גופייהו נמי ס"ל הכי דכלי אוסר דבר חם בלא רוטב א"ו לא תלי בהכי מידי דנהי דאוסר דבר חם בלא רוטב היינו היכא ששניהם חמים או התחתון חם לאסור כדי נטילה ולדידן כולו א"נ העליון חם לאסור כדי קליפה לאפוקי אם לא היה אוסרת בלא רוטב דלא היה צריך לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל שתלה זה בזה לא ידעתי מה ענין זה לזה גם תמהני עליו דהא איהו גופיה פסק בפכ"ה שם דאם נתן רותח גמור כרוטב רותח בקערה שמלח בה בשר סגי בששים נגד קליפתה ואי תימא דלא שייך בכלי תתאה גבר נבעי ששים נגד כולה דהא ס"ל התם בסי' ע"ו דכל הכלי נאסר במליחה וצ"ע:

(יא) אסור לערות כו'. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהראי' שהביא המרדכי פכ"ה ע"ש:

סעיף ד

(יב) ירך שצלאו כו'. פי' דשמנו של גיד אוסר מדרבנן וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וסי' ק' דאילו גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא וכמו שנתבאר שם והרב בת"ח סוף כלל ל"ז כתב דירך שנצלה עם שמנו של גיד צריך קליפה וצ"ל דלאו דוקא נקט אלא אה"נ דבעי נטילה ומפני כך סתם כאן כדברי המחבר א"נ כאן ל"ד מיהו היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הרב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ששים אפילו במליחה וכמו שיתבאר בס"ק כ"ו וכ"ש בצלי:

(יג) אבל אם היא ברוטב. לר"י אפי' מקצתה כצ"ל וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ב ס"ב וע"ש מדינים אלו:

סעיף ה

(יד) וחתיכת היתר שנצלה כו'. הטעם כתב הב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור והדר אזיל האיסור ומפטם להיתר ועי' בס"ק י"ח:

(טו) וכל דבר שיש לו פעפוע כו'. צריך נטילת מקום ודעת מהרא"י דכל היכא דבטיל בששים א"צ לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל באו"ש ופג"ה סי' כ"ח כתב דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל שמן יפה כתב מהרא"י והמחמיר הוי כסיל בחשך הולך עכ"ד וכה"ג כתב מהר"מ מפאדווה בתשו' הרב סימן צ' עיין שם ודעת הרב בת"ח ריש כלל ל"ז גבי צלי וריש כלל ל"ח גבי מליחה כהמחבר וכ"כ כאן בהג"ה וכן הפוסקים הקדמונים המפורסמים סוברים כן:

(טז) או שאר איסור דשייך בו שמנונית. ונתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בסעיף ט' יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצלייה ומליחה שוין בזה וכן משמע בהדיא בת"ח סוף כלל ל"ז וכן משמע מדברי מהרש"ל ושאר אחרונים והא דסתם הרב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי נטילה היינו באיסור דרבנן כדלקמן ס"ט וע"ש:

סעיף ז

(יז) הא דחתיכת איסור כו' או בשר בחלב כו'. משמע דהיינו חתיכת בשר שנבלע מחלב שנחשב כל החתיכה גוף האיסור וכמ"ש הפוסקים בסי' צ"ב (הבאתים שם ס"ק י') וכלשון הזה כתבו הט"ו לעיל ר"ס ק"א אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אא"כ איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב כו' ופי' ג"כ דהיינו שנבלע מבשר בחלב וכן הבין מהרא"י (בהגהת ש"ד סי' צ"א) והד"מ והדרישה סכ"ג ושאר אחרונים דברי הטור שהם כדברי המחבר דחתיכת בשר הבלוע מחלב אוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב אכן הרשב"א כתב בת"ה (בית ד' שער א') דברים אלו שאמר אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואע"פ שעשאוה כחתיכת נבלה לא עשאוה כנבילה עצמה לדבר זה ע"כ לשונו ובכתבי מהרא"י סי' רמ"ט כתב בשם מורו וז"ל ועוד מסופק אני בבשר שקבל טעם מחלב שלא היה בו ס' לבטלו ונאסר ושוב נגע כשהוא חם בבשר אחר כתוב במרדכי (פכ"ה) בשם ר"י וכן בסה"ת דאינו אוסרו בלא רוטב בשמעתא דטפת חלב והוכיחו סברא זאת מההיא דניער וכיסה וקשה דמ"ש מהא דכתוב בסה"ת דבשר בחלב שאני משאר איסורים דהא דחה"ל לא בטלה דוקא כשהוא שרשו של איסור ולא שנאסרה ע"י בליעת איסור וגבי בשר שנאסר מחלב לא אמרינן הכי ואינה בטילה ואף כי משנה שלימה היא בעבודת כוכבים דחה"ל של בשר בחלב אינה בטילה עד כאן לשונו גם בשעריו תמה על סה"ת והמרדכי בשם ר"י וסייעתו בזה וכתב וז"ל ויראה לתרץ קצת דודאי בשר בחלב כל זמן שהוא מעורב מיקרי שרשו וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי בגדים בזמן שחוט פשתן מעורב בטלית צמר אסור להתכסות בכל הטלית אפילו באותו צד שאין חוט פשתן בו ואם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו לרבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם דבשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב וה"ל כאלו בא אליהו ז"ל ואמר לנו נחתך מן הבשר זה חתיכה קטנה שאין בה שום טעם חלב והוי שרי כההיא דכלאים וצ"ע עכ"ל וכ"פ מהרש"ל באו"ש בספרו פג"ה סי' מ"ה וכן מוכרח לכאורה דעת הרב סי' צ"ב שכתב דאם נפלה טפת חלב על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כיסה כלל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדרה מותרת ואם היה סובר דבשר בחלב כיון שהיא עצמה נבילה ונחשב גוף האיסור אוסרת חברתה בלא רוטב א"כ היה מה שבקדרה אסור לדידן דקי"ל דחם בחם בלא רוטב אוסר כולו (וכמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט מהמ"א והרא"ה בס' ב"ה דף ק') ואם כן בע"כ צ"ל שפירש דכאן מיירי שנגע בשר חם בגבינה חמה וכמו שפי' מהרש"ל באו"ש ובספרו שם ומביאו הב"ח ואין זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב אינו מפעפע וכמ"ש הרשב"א וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ג' וכן כתבתי שם בשם הר"ן גם הוכחתי שם שכן דעת הפוסקים והט"ו דחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע ע"ש וראיה לזה שבת"ח כלל כ"ח כתב סתם דאם בלע איסור שאינו מפעפע אינו אוסר בנגיעה אע"ג דלא בקיאינן בין כחוש ושמן אלא ודאי כולי האי לא מחמרינן גם מהרש"ל גופיה כתב באו"ש שם שדוחק לפרש דברי הטור כן והב"ח ג"כ בסי' צ"ב הבין דברי הטור כמו שהבינם מהרא"י אלא שהקשה שם ע"ז מהא דקאמר בש"ס פכ"ה מיבלע בלע מיפלט לא פליט ותירץ דאינו אלא לענין שלא יהיו החתיכות האחרות אסורות לגמרי אבל נטילה ודאי בעינן עכ"ל ויכול להיות כן דהא לא קאמר התם הכי אלא אמאי דבעי ר' התם למיסר כל החתיכות האחרות לגמרי מפני שהן מינה ומתמה ש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט אבל ל"נ דבלאו הכי לק"מ דלא קאמר התם הכי אלא מקמי דהוי קי"ל חנ"נ כדאי' התם בהדיא אבל לבתר דמסיק אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ א"כ נחשב הבשר גוף האיסור ואה"נ דאוסר דנהי דלא פליט החלב עצמו מ"מ כיון דע"י חבורן נאסרו א"כ הבשר שנחשב גוף האיסור אוסר וכ"כ הר"ן ס"פ כ"ה וכ"פ הרב המגיד פ"ט מהמ"א בשם הראב"ד וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית שם ומעתה מ"ש מהרש"ל בספרו שם ומ"ש מהרא"י והמחמיר בכל זה תע"ב איני רואה מקום לחומרא זו כו' שאין איסור בלוע מפעפע בלא רוטב אפי' בבשר בחלב כו' כמו שהוכיח ר"י בראיה ברורה בשמעתא דטפת חלב כו' והטוי"ד לא דק כו' עכ"ל הוא לא דק דאין כאן ראיה ברורה וכמ"ש ויכול להיות שגם ר"י שבמרדכי וסה"ת ושאר פוסקים סוברים כן ולא הביאו ראיה רק לשאר איסורים מהך שמעתא דטפת חלב דקאמר בש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט מקמיה דהוי ס"ד דחנ"נ והוי גוף האיסור ואף שמהרא"י בכתביו ובהגהות ש"ד לא הבין כן מדבריהם מ"מ אינו מוכרח כ"כ ע"ש וראיה לדברי שבסמ"ג דף צ"א ריש ע"ג כתב ג"כ דברי ר"י ופי' מהר"א שטיי"ן דבריו דה"ה דנבלע בשר בחלב אוסר כמו בנבילה ע"ש ובבאר שבע השיג על מהרא"ש בזה שלא כדת ודוק וכ"פ באו"ה סוף כלל כ"ט ד"ו דבבשר בחלב חשיב איסור מגופו אף לענין זה ומ"מ נראה דאין לאסור יותר מכדי נטילה כיון דבלאו הכי קי"ל דאין איסור חם אוסר היתר חם בלא רוטב יותר מכדי נטילה אלא דאנן מחמרינן מטעם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ובכה"ג אין להחמיר וכמ"ש וכ"פ באו"ה כלל כ"ח ד"ד דחתיכת בשר שבלעה חלב ונגעה בחתיכה אחרת צריך קליפה וקליפה לאו דוקא אלא נטילה. שוב מצאתי באו"ש מהרש"ל שנדפסו בלובלין בדף ל"ג כתוב שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בשר בחלב אוסרת חתיכה חברתה בלא רוטב וכתב שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש:

(יח) אפי' אם נצלו ביחד. וכ"פ הרב בת"ח כלל כ"ח ד"א ועוד פסק שם בשם או"ה דמליחה שוה לצלי וז"ל בסימני ת"ח שם הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה דוקא שאיסורה מחמת עצמה אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעתה אפי' נצלו או נמלחו יחד וה"מ דבלע מאיסור שאינו מפעפע אבל אי בלע מאיסור המפעפע אוסר בנגיעתה עכ"ל וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דדעת הרב ואו"ה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר ע"י בליעה לא נחמיר כולי האי ומוכח שם בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה וכן מבואר בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דדם אינו מפעפע ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בששים מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן וכמ"ש הרב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצלייה ומ"מ נראה דהיינו דוקא שנמלח והודח כדינו ואח"כ בלע דם וכדאיתא באו"ה סוף כלל י"ב בכה"ג הוא דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה וצלייה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה וכמו שנתבאר בס"ס ע' ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה כתב דדוקא בשני דברים יבשים חמים ע"י בישול קי"ל הכי אבל בצלייה ומליחה אמרי' שפיר דמפעפע מחתיכה לחתיכה לדידן אפי' באיסור שאינו שמן ואל תשגיח בדברי (הרשב"א) והטור שכתב דאפילו בצלייה אינו אוסר בלא רוטב דס"ל דאף בצלי אינו מפעפע עכ"ד ודעת או"ה כדעת הרב וכ"נ עיקר:

(יט) אם נצלו ביחד. אפי' החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו עכ"ל הטור והוא הסכמת הפוסקים והמחבר שהשמיטו נראה מפני שהקשה בב"י ע"ז וז"ל ויש לתמוה על דברים אלו שהם סותרים למ"ש לעיל סעיף ה' אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה עכ"ל. והיינו כמו שפי' שם דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור הכחוש והדר האיסור ומפטם להיתר ואם כן ע"כ השומן מוליך האיסור עמו ואע"ג דדין דהכא הוא מוסכם מכל הפוסקים כמ"ש בב"י ודין דלעיל לא הוזכר בשום פוסק עם כל זה חש המחבר להחמיר לעיל ס"ה וכאן סתם הדברים ולא אמר בה לא איסור ולא היתר זהו נראה בדעת המחבר אבל אין זה עיקר אלא נראה דודאי האי דינא דהכא קושטא הוא דהוא מוסכם מכל הפוסקים והך דלעיל לא קשיא כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו בהא קאמר לעיל דאפי' האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ בלאו הכי פולטת רוטב של איסור ובלאו הכי אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור והרב בד"מ תירץ דלעיל מיירי בחלב כחוש הלכך כיון דחלב מפעפע אלא שכחוש אינו מפעפע בקל ההיתר שמן מפטם ליה עכ"ד ועיין בס"ק י"ג:

(כ) אוסרת חברתה כו'. נראה דהכא אפילו להט"ו אוסר כולו עד ס' נגד האיסור הבלוע דהא תלי טעמא שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא וכ"כ באו"ה כלל כ"ט ד"ד בהדיא:

(כא) או בתחתונה חמה והעליונה צוננת. כ"כ הרשב"א בת"ה ומשמע הא אם התחתונה צוננת אפי' קליפה לא בעי וטעמא נ"ל דהא דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דמקמי דמוקיר ליה א"א דלא בלע פורתא והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה:

(כב) אבל כלי שבלע איסור כו'. מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר כולה ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב וכמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג גבי שתי קדרות וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה וכתב עוד שם אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חלב בן יומו שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשיב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ע"כ:

(כג) אוסר היתר כו'. וכתב ע"ז בד"מ ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה בלא רוטב כמו שנתבאר לעיל עכ"ל ואע"ג דבשני דברים של מאכל יבשים קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק ל"ב שדעת הרב כן ואע"ג דמדברי מהרש"ל שהבאתי בס"ק ט' משמע דס"ל דאף בכלי אוסר לגמרי י"ל דמיירי שהוא דבר יבש שיש לו רטיבות קצת והלכך כיון דמדינא מפליט מיהו שפיר ואוסרת כדי נטילה וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס' לדידן אוסר עד ס' משא"כ ביבש לגמרי דאינו מפליט רק כדי קליפה מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפי' ביבש לגמרי אוסר בס' ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא מחמרינן כמ"ש לעיל בסי' זה בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע לדינא:

סעיף ח

(כד) וי"א כו'. הטעם כתב הסמ"ק (סימן כ"ד דף צ"ה ע"א) דהא דקאמר בש"ס שהקרום מפסיק לא קאי במסקנא ומהרא"י הוסיף עוד טעם דחיישינן שמא נפחת הקרום:

(כה) ואם נתבשל כך כו'. משמע דאפילו לא נמלח או נצלה תחילה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ששים נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכ"כ מהרא"י בכתביו סימן צ"ח:

סעיף ט

(כו) מליח שאינו נאכל מחמת מלחו. וכבר נתבאר שיעור מליחתו בסימן צ"א ס"ה ע"ש:

(כז) ולהצריכם נטילת מקום. אבל א"צ ס' וכ"פ בת"ח סוף כלל ל"ז ואע"ג דקי"ל אפילו בציר ואפילו בכחוש ממש לשער בס' וכמו שיתבאר מ"מ שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בסי' ס"ה ס"ח מקילינן ביה וכ"כ בת"ח סוף כלל ל"ח מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הרב סי' ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' וע"ש:

(כח) ואם הבשר שנמלח שמן כו' ואפילו בשומן דגיד כו'. ק"ק דהל"ל רבותא יותר אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל ס"ס ה' בצלי וכ"כ בב"י ואעיקרא דדינא השיג מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הב"ח וז"ל דאפילו אי אמרינן הכי ה"מ לענין צלי שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהם חמים שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצאנו סברא זו וגם בצלי גופיה חידוש הוא ושום מחבר לא חילק אלא סתמא פסקינן כל מקום שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אז אפילו אם החתיכת היתר שמינה שרי עכ"ל וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י דדוקא בעינן שיהא האיסור שמן עיין שם ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור:

(כט) שהיה החלב דבוק. או מונח אצלה ועיין בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סי' ל"ה:

(ל) ולענין שאר חתיכות כו' עד סוף הסעיף. באמת זהו דעת מהר"מ שהביא המרדכי סוף פרק ג"ה אבל לא ידעתי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא ברישא כשנגע בכולן וכן כשאין ידוע אם נגע בכולן ע"כ נמי לא נאסר אלא א' מהן ע"ד משל כגון שהיו כאן י' חתיכות ויש בכל א' מהן נ' ותשעה נגד החלב דאי תימא שא' מהן נאסר מפני שנבלע בה החלב ואין בה ס' לבטלו א"כ שוב אין השאר נאסרין וא"כ ע"כ לא נאסר אלא א' מהן ובטל ברוב וכן הוא דעת ר' נתנאל שהביא המרדכי שם מיהו אמהר"מ גופיה לק"מ דאפשר דהיינו טעמא דכשנגע באחד מהם לא ידעינן כמה נפק מיני' ונאסרו החתיכות ושוב חזר החלב) ובלע מן החתיכה דהיתר ונעשו גם ההיתר איסור דאזיל לטעמיה דס"ל בכל האיסורים חנ"נ וכן כשנגע בכולן וכמ"ש האו"ה כלל נ"ד ד"ב גבי חלב שנפל לב' קדירות בזה אחר זה שצריך בכל א' מהן ס' לבטל כל החלב מה"ט (ולפ"ז צ"ל דמהר"מ ור' נתנאל לא פליגי דאע"ג דמשמע להדיא מדברי מהר"מ שם דאם נגע בודאי בכולן צריך בכל אחד ששים לבטל החלב וכדעת הב"י ע"ש מ"מ נראה דמיירי שגם החתיכות מלוחות דאז החתיכות מפליטין גם כן ומבליעין בחלב ור"נ מיירי שאין החתיכות מלוחות וכדקי"ל בכל דוכתי דדוקא המליח מפליט אבל לא התפל דלא כמ"ש ב"י דפליגי) אבל המחבר דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים קשיא וצ"ע. ובאו"ה כלל י"ד ד"ה כתב על דינים אלו ולא קי"ל כלל שכל מה שנכנס בספק יסייע לבטל עכ"ל ואין ר"ל דלא קי"ל כלל הכי שהרי איהו גופיה בסוף כלל כ"ו העתיק דברי הרשב"א וטור בסתם דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל וכ"פ המחבר לקמן סי' קי"א אלא ר"ל דכאן כיון דהוי מין בשאינו מינו לא קי"ל הכי וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' דבכה"ג הרשב"א והטור מודו ע"ש:

(לא) דחד בתרי בטיל. ע"כ מיירי כשיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאי לאו הכי אינו בטל ברוב) מטעם דשמא יבשלם ויתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט:

(לב) אפילו הן חה"ל. כיון דאין איסור מחמת עצמם וכמ"ש בר"ס ק"א:

(לג) וי"א דכל מליחה כו'. פירוש אפילו בחלב ממש והוא סברת ראבי"ה במרדכי ובשאר פוסקים וכן דעת הרמב"ן שהביא הר"ן:

(לד) ולפי כו'. קאי אלעיל כלומר דהעיקר כסברא הראשונה דבשומן אוסר כולו ולפי שאין אנו בקיאין נוהגין לשער כל מליחה בס' כו' ולא הביא הי"א אלא משום דבעי לסיומא מ"מ יש לסמוך בכה"ג אדברי המקילין כו':

(לה) ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי. דבטל ברוב ת"ח שם ומיירי דידוע שלא נגע ברובן:

(לו) ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע. כלומר דבאין האיסור דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאין נוגע בכולן כמו בבישול והכי איתא בת"ח כלל ל"ח ד"ג ובעט"ז פי' ואע"פ שיש בזה קצת קולא ר"ל שהרי ע"י שיעור ס' אנו מתירין גם הקליפה כו' ותימא שהרי הרב כתב וכן איהו גופיה דמ"מ אותה חתיכה שנגע בה האיסור צריך קליפה וגם בסעיף ח' וס"ט פסקו דאף בדאיכא ס' צריך קליפה לפחות וכ"כ בת"ח וכמ"ש שם אבל הדבר פשוט כמו שפירשתי ומוכח עוד בת"ח שם דאפילו אין החתיכות נוגעים בחלב רק נוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול ע"ש ודו"ק:

(לז) כגון חמץ בפסח כו'. מיהו בא"ח סימן תס"ז סי"ד כתב הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה החטה דפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה ובתשובה סי' כ"ח האריך בזה:

(לח) לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. מ"מ המנהג דאין לחלק) מיהו באיסור דרבנן יש להקל עכ"ל ת"ח סוף כלל ל"ח ומשמע דאפילו במקום שאין הפסד קצת מיהו באיסור ששייך בו שמנונית אע"פ שהוא רק דרבנן כמו שומן הגיד וקנוקנות יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת וכמ"ש בס"ק כ"ז משום דעכ"פ חלב הן מש"כ באיסור כחוש לגמרי דרבנן:

סעיף י

(לט) ויש אוסרים כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק ך':

סעיף יא

(מ) זה שאמרנו כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק כ"ב:

(מא) ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק. אלא בין הוא למעלה או למטה לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו והטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן אותו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליח לעשות התפל מליח כי כן הוא דרך המליחה שאינה יכולה להתבטל כי אם ע"י הדחה ע"כ:

סעיף יב

(מב) דאין מליח כרותח כ"כ כו'. דהוי כטהור מליח וטמא תפל כ"כ הפוסקים וע"ל סימן ס"ט סעיף קטן ס"ב וס"ק ע"ז:

סעיף יג

(מג) מלח או תבלין כו' מותר ליתנם בחלב. ג"כ מטעמא דלעיל אבל מטעם דנ"ט בנ"ט לא הוי שרי דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וכמו שנתבאר בסי' צ"ה וע"ש ועיין בסי' צ"א ס"ק ב':

(מד) דמאחר כו'. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל י"ז ד"ב אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים וכמו שנתבאר וע"ש בת"ח:

(מה) רק שהכלי נקי. ומן הסתם אמרינן שהיה נקי וכן משמע בת"ח כלל י"ז ד"ב וכן הוכחתי בר"ס צ"ה ע"ש:

סעיף יד

(מו) אם יש ששים כנגד המלח. ולא סגי בששים נגד דם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ועיין בסימן ס"ט ס"ק ל"ג: