תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער א· >>

פרק זה דורש שיפור, כדוגמת פתיחת ר"ת, פיסוק, הפיכת מראי מקומות לקישורים וכיו"ב. אנא תרמו לוויקיטקסט ושפרו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בית הרביעי[עריכה]

שער הראשון[עריכה]

חלק שני: הבית הרביעי: בית התערובות בביאור איסור התערובות והכשירן:

וחלקתי אותו לארבע שערים:

  • השער הראשון בביאור כיצד יאסור דבר האסור את המותר בתערובתו אם דוקא בשנתערב ונמחה גוף האיסור בתוך ההיתר או אפילו בטעמו כגון שמכיר את האיסור וזורקו ויש ברוטב בנותן טעם. וכן בביאור באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור אם שתהא היד סולדת בו או אפילו בחם מועט מיד סולדת.
  • ואחר כך אבאר אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדירה האיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה אותם ובין צלי שהם נוגעין זה בזה כשהן חמין ואין רוטב מכסה אותן.
  • ואחר כך אבאר כשאנו משערין היתר כנגד איסור לבטלו כיצד משערין ומה הן הדברים שמצטרפין לבטל את האיסור.
  • ואחר כך אבאר אם יש הפרש בין ששניהן חמין ובין שאחד מהן צונן והשני חם ואם יש הפרש בין שיהיה החם למעלה והצונן למטה ובין שיהיה בהיפך. וכן אבאר חתיכת ההיתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבלה לאסור תערובתה בשיעור כולה או לפי חשבון איסור שבלעה. וכיצד היא אוסרת שאר חתיכות של היתר אם דוקא על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה.
  • ואחר כך אבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי שנעמוד על דיני ספיקתו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא.
  • ואחר כך אבאר מה שאמרנו ספק דאורייתא לחומרא אם הוא דבר תורה אם לאו לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב בזה דברים שאינן נכונים בעיני.
  • ואחר כך אבאר שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום כמה הוא כדי לעמוד על מה שאמרו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא.
  • ואחר כך אבאר שיעורי התערובות לפי שאין כל האיסורין אוסרין בשיעור אחד.
  • וכן אין הכשירן בענין אחד אלא יש איסור אוסר תערובת בכל מה שהוא ההיתר כמין במינו לר' יהודה. ואבאר אם הלכה כר' יהודה אם לאו.
  • וכן מן הדברים שאינן בטלין דבר שיש לו מתירין כביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות ואעפ"י שאין מאמרי זה כולל איסורי מוקצה ונולד מכל מקום יש לנו לחקור ולבאר ביצה של ספק טרפה שאמרו דשיחלא קמא משחינן להו ואי הדרא וטענה אחרינא שריין אם נדון אותה כדבר שיש לה מתירין אם לאו. וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות.
  • וכן ספק טרפה חי שנתערב באחרים. אינו בטל לפי שאין בעלי חיים בטלים. וכן דבר חשוב אינו בטל כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים ולבאר אי זו תקרא ראויה להתכבד בפני האורחים. ולבאר אי זה אורח אם דוקא ישראל או אפילו נכרי או אפילו אינה ראויה בעצמה להתכבד בפני שום אדם מצד האיסור הרובץ עליה כחתיכת בשר בחלב אלא שכיוצא בה ראויה להתכבד בפני האורחים.
  • וכן בריה אסורה אינה בטלה וכדברי הירושלמי בטלה בתשע מאות וששים ולבאר אי זו תקרא בריה שאינה בטלה אם דוקא בריה האסורה מעצמה כגיד הנשה ונמלה וכיוצא בהן או אפילו בריה שהיתה מותרת אלא שקבלה איסור במקרה כתרנגולת שנטרפה וכיוצא בזה. ולבאר אם הכוונה דוקא בבריית נשמה כגיד ונמלה או אפילו שאינה בריית נשמה כחטה של כלאי הכרם וכיוצא בה.
  • וכן איסור קבוע שנודע מקומו אלא שאינו יודע מאי זה מהם לקח אם מן האיסור המועט או מן ההיתר המרובה לעולם אסור שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי.
  • עוד יש אחרים שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביריהם אם לערלה ערלה אם לכלאי הכרם כלאי הכרם אלא שאין לי עסק בהם במאמרי זה ויש איסור אוסר בריחו כבשר נבלה שצלאו עם בשר שחוטה בתנור אחד וכיוצא בו כדברי רב.
  • ואבאר אם הלכה כרב אם לאו. ויש איסור שבטל בששים. ומן החלק הזה רוב האיסורין שבתורה.
  • ואבאר אם טעם האיסור נרגש בהיתר אעפ"י שיש שם ששים לבטלו אם הולכים בזה אחר שיעור ששים אם לאו.
  • וכן אם אין שם ששים וחתיכת האיסור ניכרת אם נתיר את התבשיל בטעימת קפילא אם לאו.
  • ואחר כך אבאר איסור שנתבטל בתוך היתר חם שבקדירה אם נטל מן ההיתר בעוד שהאיסור ניכר בתוכו עד שלא נשאר שם ששים בהיתר כנגד האיסור אם חוזר האיסור וניעור ואוסר אם לאו. ויש שצריך ששים ואחד כביצה. ויש שבטל בחמשים ותשעה ככחל. ויש שבטל ברוב כיבש ביבש ואבאר אי זה יבש בטל ברוב לפי שיש יבש שאינו בטל ברוב והם כל האיסורים שהחמירו בהן שלא לבטלן בששים כחמץ בפסח וכיוצא בו. ויש שאינו אוסר תערובתו בפליטתו כוגן גיד הנשה לפי שאין בגידין בנותן טעם. ודוקא גופו של גיד אבל שמנו וקנוקנות שבו בששים כשאר האיסורין וכן ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם הטהורות. ואבאר אם דוקא בשאינה קלופה או אפילו בקלופה.
  • וכן איסור פגום.
  • ואבאר הדברים האסורין שהם פגומין מעיקרן כגון עכברא דביתא בשכרא והרמשים המאוסין שבני אדם נבדלין מהם אם אוסרין תערובתן אם לאו. וכן אבאר שיש איסור שאינו אוסר אלא כדי קליפה. ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה. ויש שאוסר בכדי גרידה. ויש שאינו צריך אלא שיפשוף גדול ויש שאינו צריך אלא הדחה בעלמא וכן כל איסור צונן שנגע בחתיכה של היתר צונן.

ואבאר כל אחד (דף צב) ואחד מאלו בפני עצמו בעזר העוזר.

איסור שנתערב בהיתר אעפ"י שמכירו וזורקו אוסר את תערובתו בפליטתו אם אין בהיתר ששים כנגד כל חתיכת האיסור. דתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. אלמא אעפ"י שחתיכות האיסור בעין ומכירן וזורקן אפילו הכי כל שאר החתיכות אסורות אם אין בהן כדי לבטל טעם חתיכת האיסור וכן בגיד הנשה ומכל מקום אנן לענין גיד הנשה אין הלכה כמשנתנו דמשנתנו כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם ואנן קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כמו שיתבאר בשער זה וכשמשערין אין משערין באומד במה שפלטה חתיכת איסור אלא בכל החתיכה משערין דגרסינן בפרק גיד הנשה כחל כל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק בר מנשיא וכחל עצמו אסור. נפקא מינה דאי נפל לקדירה אחרת אוסר. אמר רב אסי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעי אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כלומר אחר שאנו רואין כאלו יצא כל החלב שבו. ופרקינן כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכת נבלה. ומכאן אנו למדין לכל האיסורין שאין משערין באומד כמה פליטתו אבל בכולו אנו משערין ואפילו באיסורין של דבריהן ככחל ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו אלא בכחל וכדומה לו שאינו חוזר להיתרו הראשון. וכדאמרינן וכחל עצמו אסור. אבל כל דבר שחוזר להכשירו ככף חולבת שנתחבה בקדירה של בשר או בהיפך שחוזרת להכשירה בהגעלה או בשר שנמלח ונאסר משום דם שחוזרת להכשירו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מינה באומד יפה. וכן הורה למעשה וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף ז"ל אבן פליט ז"ל ומן הטעם הזה אמר לי אלו דברי הרב ז"ל ודבר זה נראה יפה דהיאך אפשר שנשער בכולו ועשייתו כאלו כולו אסור והרי אתה מכשירו מידי איסורו במקצת גיעול או במקצת דם שאתה מוציא ממנו ונשאר השאר שבו מותר לפניך. אלא שקשה לן שאם כן אף בכחל נאמר כן שאעפ"י שאין לו הכשר לאחר שנפל לקדריה של בשר מכל מקום אינו אוסר אלא בחלב שבו וחלב שבו הרי אתה ממרקו קודם שנפל בקריעה ובטיחה. ואם כן היאך אתה רואה אותו כאילו כולו איסור.

ועוד יש לתמוה דכיון שתלו הדבר בטענה שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו מה לי חוזר להכשירו מה לי אינו חוזר. אלא לעולם אין משערין אלא בכולו. וכן דעת רבותינו הצרפתים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אלא מיהו היכא דניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר אין צריך אלא ששים כחלב שנבלע בה דהא ידעינן כמה הוי. וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישינה שאינה בת יומה אבל אם היא ישינה ובת יומה י"ל דחזר כל שבלוע בתוך הכף מבשר בחלב חתיכת נבלה ובכולה משערין דמאי דנפק מינה לא ידעינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלוע חענ"נ ואין משערין בין בישינה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד. וראיתי מי שהביא ראיה מהא דתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דאלמא במאי דנפק מינה משערינן ולא בכולה קדירה ואני אומר שאין ראייתם ראיה כלל דההיא הא אוקימנא בדאיכא כפילא למיטעמיה והדין כך הוא באמת דכל היכא דלא ידעי מאי דנפק מיניה אי איכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא אע"ג דליכא ששים בדידיה מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעי דלא נפק מיניה טפי מאחד בששים שבהיתר והוא שלא נמחה שם גופו של איסור וכמו שאני עתיד לכתוב למטה באיסורין שבטל בששים. אבל ליכא קפילא בכולה קדירה משערין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן. באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור ולבליעת ההיתר ממנו.

יש מן החכמים הראשונים ז"ל שאמרו שאינו ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון דכלי שני אינו מבשל וכן עירוי דכלי ראשון ככלי שני הוא ולא ככלי ראשון וכל שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע וכמו שנראה מסוגיא ירושלמית שבפרק כירה ובפ"ק דמעשרות והרי אנו כותבין אותו למטה. ורש"י ז"ל ורבנו תם ז"ל סוברין דעירוי דכלי ראשון מבשל ככלי ראשון ומכל מקום בין כדברי אלו בין כדברי אלו אם איתא דכל שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע אם כן היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי ליה ואפילו שניהם חמין כיון שלא נגעו זה בזה אלא בכלי שני. וכן אם עירה איסור רותח מכלי שני לכלי של היתר אינו בולע ואינו צריך הגעלה. ואלו דברים שאין הדעת סובלן ואין פשטן של סוגיות שבגמרא מסכים עמהם שהרי בשוחט בסכין של נכרים נחלקו בפרק קמא דחולין רב ורבב"ח רב אמר קולף ורבה אמר מדיח ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח וכן ללישנא אחרינא אמרינן דלכולי עלמא בית השחיטה רותח ולפיכך לרב קולף ורבב"ח דאמר מדיח משום דקסבר דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ובודאי חם בית השחיטה מועט אפילו מרותח שבכלי שני ואפילו הכי מבליע. ומקצת מרבותי נוחי נפש דחו דשאני התם שבטבעו של דם להבליע בחם מועט. ואין דברים אלו נראין בעיני כלל מדאמרינן התם לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר קולף סבר בית השחיטה רותח ומאן דאמר מדיח סבר בית השחיטה צונן ודחינן לה דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח קסבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ואם איתא דרותח כי האי בעלמא אינו מבליע מאי שפיר דקא אמר דהא אפילו רותח כי האי בעלמא אינו מבליע. אלא ודאי משמע דלא מכח תולדתו וטבעו נגעו בה אלא מחמת רתיחתו שכל רתיחה כזו מפלטת ומבלעת. ועוד דאמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר דייב ובלע משמע ודאי לכאורה דבולעין הן ממש וצריך קליפה לכל הפחות וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכמו שכתבתי בניקור חלב. אלמא אפילו חם מועט כחם חלב הכסלים בשעה שנחתכו מן הבהמה סמוך לשחיטתה יש כח להפליט ולהלביע. ועוד שאם אתה אומר כן הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים כלים שדרכן להשתמש בהן בשני אינן צריכין הגעלה כלל וכלים שנשתמש בהן בכלי שני בחמץ אין צריכין הגעלה בפסח. אלא ודאי כל שיש בו חם אפילו כחם בית השחיטה מפליט ומבליע. ואעפ"י שאין כלי שני מבשל ולא אפילו עירוי דכלי ראשון מכל מקום מבליעין הן. וגם כן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מקערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא התם בפרק כל הבשר משום דמליח הרי הוא כרותח ואעפ"י שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקא בעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול ומה שאמר בירושלמי שבפרק כירה ובפרק קמא דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. כלומר שחייבה התורה שבירה בכלי חרס שבישל בה או שעירה לתוכו רותח של חטאת דכתיב וכל כלי חרס אשר תבשל בו ישבר. אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין. התיב ר' יוסה בר' בון והא תני אף בכלי נחשת כלומר אף בכלי נחשת שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים. ואית לך למימר כלי נחשת בולע דמשמע מתוך סוגיא ירושלמית זאת דכל שאינו מבשל אינו מבליע שהרי השוו אותן שם. כבר פירשה יפה הרמב"ן ז"ל דלא דנו בירושלמי מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב עירוי ככלי ראשון ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא הילכך לגבי שבת אסור לכתחילה בתבלין דאלו כלי שני בהגעלה דכלי שני סגי ליה ולא מצינו לו מריקה ושטיפה אלו דברי הרב ז"ל ויפה כיון ומפירושו גם כן אנו למדין דאפילו כלי נחשת שעירו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני בולע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא בשהאור מהלך תחתיו אלא שלא להצריכו מריקה ושטיפה כמערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא וצריך הוא הגעלה. ושלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שהכשירה בלא כלום ואין דבריו נכונים בזה כלל ולענין חם של מלח גרסינן בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם כלומר כל אלו אסורין מדאורייתא כבשרם ואע"ג דאמרינן בפרק גיד הנשה ציר זיעה בעלמא הוא הני מילי בצי של דגים אבל דבשר שרצים הרי הוא כבשר ואע"ג דגבי דגים מרבינן בתורת כהנים צירן מהטמאים לאו בדוקא אמרו צירן אלא בצירן אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא לרוטבן וקיפה שלהן. ואקשינן התם בפרק כל הבשר אהא דרבא ולימא ליה מדשמואל כלומר אמאי איצטריך לאיתויי דרשא דהטמאים דזה פשוט ולא היה צריך לומר אלא שהמלח מפליט הרוטב והציר ומבליעו כרותח דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ופריק אי מהתם הוה אמינא הני מילי דמן אבל צירן ורוטבן לא קמשמע לן. ומסתברא דהכא בשהיו שניהם מלוחין אי נמי בשהיה בשר השחיטה תפל ובשר הנבלה מליח וכדתניא בברייתא לענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ואם היה טהור מליח וטמא תפל מותר אבל אם היה טהור תפל וטמא מליח אסור. ואוקימנא התם בפרק כל הבשר רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע את חברו ואינו מחממו כל כך שיהא פולט אלא מעט ואיידי דמטריד הוא לפלוט אינו בולע אותה פליטה המועטת שחבירו פולט. וי"ל נמי שחבירו נמי אינו חם כל כך שיהא פולט כלל ומציעתא פירושא דרישא היא והכי קאמר כיצד דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. וסיפא דסיפא בשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור התפל והוא הדין בשהיו שניהם מלוחין ולא אמרינן איידי דטריד טהור למיפלט לא בלע דלא אמרו כן אלא בדם דשריק אבל בציר ורוטב אסורין לא דמסרך סריכי אלא אם כן במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת והא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור לאו למעוטי שניהם מלוחין אלא איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל תנא סיפא נמי טמא מליח וטהור תפל כדאיתא התם. ולדידי קשיא לי אשמעתין דהתם אפילו היה טמא מליח וטהור תפל אמאי אסור ומשמע דבכל ענין אסור אפילו טהור למטה וטמא מליח למעלה ומדקא אמר נמי אסור סתם משמע דכולו אסור ולא סגי ליה בקליפה. ואילו בפרק כיצד צולין איפליגו רב ושמואל בחם לתוך צונן רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואיפסיקא הלכתא התם כשמואל דאמר תתאה גבר וצונן דלמטה אינו צריך אלא קליפה בלחוד כדאיתא התם. ועוד ק"ל דאפילו צונן לתוך חם אם אין בו שומן משמע שאינו צריך אלא קליפה דהא קיימא לן דשמואל הכי קאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי וצלי כל שאינו מפעפע כחלב שמן וכשומן אינו אוסר רק כדי קליפה אי נמי כדי נטילה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואמר רבב"ח עובדא הוה בכנישתא דמעון קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואתו שיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ואוקימנא בכחוש כלומר שחלבו אינו מפעפע ואם כן אמאי אסור כולו. וי"ל דהכא בדג שמן שהוא מפעפע ואסור דקאמר בשדג טמא מליח למטה והכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה (דף צג) מונח שם תחלה והילכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל ואפשר דמותר בקליפה קאמר דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר סתמא קרי ליה טמא מליח כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי מליח אפילו היה הטהור תפל ומונח על גביו אסור דתתאה גבר. ואסור דקאמר עד כדי נטילה קאמר אם אין שומן בטמא או אסור לגמרי קאמר ובשיש שם שומן של דג טמא שמפעפע וכן הדין בבשר שחוטה ושל נבלה שמלחו זה עם זה. כך נראה לי.

אחר כך מצאתי לרבנו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו בתרומות פרק בצל שכבשו דברים יראה מהם כן שאינו אסור אלא כדי קליפה לפי ששנינו שם דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים וכו'. וכתב הוא ז"ל זה לשונו שכבשו עם דג טהור משנה חסרה היא דלא פירש אם מותר אם אסור. ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני ר' חייא מדיחו ומותר. אמר ר' מונא מאן דאמר מותר בשכבשו שנים כאחת מאן דאמר אסור בשכבשן בזה אחר זה תדע דתנינא מי תרומה וכו' פירוש מי תרומה קרי מקום שכבש שם זיתי תרומה. ודבר תמה הוא דקיימא לן בפרק כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל. ובמבושל אין חלוק בין בת אחת לזה אחר זה. ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן כי לא כבשן נמי ליתסרן כדקיימא לן בפרק כל הבשר.

ומיהו בזה י"ל משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי. עכ"ל. אלמא מה שאמרו כאן בדג טמא שמלחו עם דג טהור אינו אלא לאסור כדי קליפה. והתם בכבוש לאסור את כולו. דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ומליח הרי הוא כרותח דקאמר היינו כרותח דצלי ולא כרותח דמבושל ונפקא מיניה לכל איסור שאינו מפעפע שנמלח עם ההיתר שאינו אוסר אלא קליפה כצלי דגרסינן בפרק גיד הנשה הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא מאי דעתיך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקתני סיפא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא. אלמא כל רותח דמליח באיסור שאינו מפעפע אינו צריך רק קליפה כרותח דצלי ואעפ"י שמיחל יוצא מן הבשר על ידי מליחה אינו כרוטב שבמבושל להוליך את האיסור ולהלביעו ביותר מכדי קליפה. ומה שאמרו דאימלחן בגידא נשיא לא מחמת הגיד בעצמו אמרו דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם כמו שאנו עתידין לכתוב אלא מחמת הקנוקנות שאסורין מדרבנן ומשום חלב שבו שאסור ממנהג קדושים והא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל דוקא במליח או כבוש שאינו נאכל מחמת מלחו הא בפחות מיכן אינו צריך אלא הדחה בעלמא כצונן בצונן דגרסינן בפרק כל הבשר ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא בר רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרא כהאי גוונא אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוה קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו. ואינו נאכל מחמת מלחו היינו מליחה הצריכה לקדירה ואעפ"י שאינו מליח כמליח של בשר שרוצה להצניע או להוליכו לדרך ולא שאינו נאכל לאחר הדחה לפי שנתקלקל קצת מחמת מלחו קאמר אלא שאינו נאכל מחמת מלחו שעליו קאמר ולאפוקי מליח דצלי דנאכל עם מלחו. וכ"כ רבנו תם ז"ל והוא העיקר. ותדע לך מדאמר שמואל קדירה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ואמרינן שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ואמרינן נמי הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא וקאסר להו רבינא מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח. ובפרק כל הבשר אמרינן רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחיטה ואסר ליה רבא מדכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן. ואקשינן ולימא ליה מדשמואל דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. מכל הני שמעינן דמליח דקדירה הרי הוא כרותח דדוחק הוא להעמיד כל מה שבא בגמרא במליח דבעי ליה לאורחא. עוד נראה לי ראיה גמורה מדאמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ואמרינן היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי ואוקימנא בכלי מנוקב ומשום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים פלטי עופות ופלטי דגים מינייהו. אלמא אפילו בתוך שיעור פליטת העופות הוי אינו נאכל מחמת מלחו דאילו לא הוו עופות אינן נאכלין מחמת מלחן לא היו אוסרין את הדגים בפליטתן. וכן מדאמרינן רב ששת מלח גרמא גרמא ואמרינן תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא. אלמא כל סתם מליחות דהיינו לקדירה רותחין ומבליעין דאי לאו דטריד בשרא למיפלט בלע האי גיסא מהאי גיסא והוו אסרי למימלח תרי גרמי אהדדי אפילו חדא נמי לא אשכחן ליה היתירא. ועוד דאי לאו הכי מפני מה היו אוסרין למלוח בכלי שאינו מנוקב והלא לא הוי אינו נאכל מחמת מלחו אלא ודאי כל מליח לקדירה אינו נאכל מחמת מלחו קרינן ליה אבל ודאי כל מליח דצלי לא קרינן ליה אינו נאכל מחמת מלחו שהרי הוא נאכל עם המלח שבו. ואם תאמר ומאי שנא מדם בית השחיטה או מחומו של אור דאע"פ שאינו אלא חם מועט אמרינן דמבליע. י"ל דמלח אינו מבליע בחומו אלא בחריפותו וכל שאין בו אלא מלח מועט עד שהוא נאכל עם אותו המלח אין בו כח להבליע ואע"פ שהמלח מועט יש בו כח להפליט קצת היינו משום שעיקר טבעו של מלח למשוך דם להפליטו וכיון שכן אע"פ שאין בו אלא מועט מפליט הוא אלא שאם יש בו הרבה מבליע גם כן בחריפותו. גרסינן התם בפרק כל הבשר ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא בר רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוה קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו והני מילי חי אבל צלי קליפה בעי ואי אית ביה פילי אסור ואי מיתבל בתבלי אסור אע"פ שאין בה פילי. ופירש רש"י ז"ל שהבר יונה מליח היה אלא שהיה נאכל מחמת מלחו. וכן הכמכא נאכל הוא מחמת מלחו אע"ג דאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין דתלתא מלחא הוא ואמרינן נמי התם אי אכיל ליה באפי נפשה בטלה דעתו אצל כל אדם דאלמא אינו נאכל מחמת מלחו התם קודם שעירב בתוכו נסיובי דחלבא ושאר דברים שמערבין בו אבל לאחר שמערבין בו נסיובי דחלבא ושאר הדברים ממתקין אותו עד שחוזר נאכל מחמת מלחו וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל שהכמכא נאכל הוא מחמת מלחו והילכך הוה ליה צונן לתוך צונן ובהדחה בעלמא סגי ליה והני מילי חי כלומר חי צונן אבל צלי רותח קליפה בעי. וההיא נמי דאמרינן בכיצד צולין סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלף את החיצון הכי נמי פירושא אם חי צונן הוא ידיחנו ואם צלי רותח הוא. ואורחא דמילתא הכי הוא שסכין את הצלי כשהוא חם או כשהוא חי צונן ואחר כך צולהו. כ"כ הראב"ד ז"ל. והילכך אם נפל צלי צונן לכמכא אף הוא בהדחה סגי ליה דלאחר שנצטנן הלכה רתיחתו והרי הוא כצונן גמור ואינו בולע. והא דאמרינן ואית ביה פילי אסור ואי מיתבל בתבלי אע"ג דלית ביה פילי. נראה מדברי רש"י ז"ל דאצלי קאי. כלומר ואם צלי הוא ואי אית ביה פילי בלע טפי וכוליה אסור דכיון דאית ביה תרתי לגריעותא חדא דצלי רותח הוא. ועוד דאית בה פילי בלע טובא. ואי נמי צלי ומתובל בולע הרבה. אבל הרב בעל התרומות פירש דאפילו חי אי אית ביה פילי אסור. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר שאם אתה אומר כן נמצאת אומר אפילו צונן בצונן אי אי פילי אסור. ואי קשיא לך לדברי רש"י ז"ל כיון דצלי רותח הוא אילו אי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכא רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם להיות כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה (דף צד) בתוך הכמכא הוה ליה כחם לתוך צונן וקיימא לן כשמואל דאמר בפרק כיצד צולין דתתאה גבר ומצנן הוא את החם העליון אלא שעד שתחתון מקרר אותו בולע קצת וקליפה בעי כדאיתא התם בפרק כיצד צולין ואעפ"י שהבר יונה שוקע בתוך הכמכא ונמצא הכמכא צף על הבר יונה אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו הוא הגובר והילכך כיון שנפל הבר יונה בתוך הכמכא שהיא במקומו הוא הגובר ומקרר הבר יונה דנפל לגוויה בקליפה סגי ליה כנ"ל. גרסינן בפרק כל הבשר בעא מיניה רב אמי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא אמר לי אסור דחלא מאי א"ל שפיר דמי ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתה לאיסורא בעיניה. ופירש רש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בשר בחלב אבל כדא דחלא דאי נפל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפרק קמא דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכה שבצדו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אעפ"י שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו. ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב. ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פסיקיה ואכיל. ותנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלתית של נכרים. ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי. ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו. והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם. ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו. גרסינן בפרק קמא דחולין השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח ואוקימנא פלוגתייהו בבית השחיטה רותח או לא דרב סבר בית השחיטה רותח ולפיכך קולף ורבב"ח סבר בית השחיטה צונן ולפיכך מדיח ודי לו וכבר כתבתי בארוכה בבית הראשון בשער במה שוחט ביאור מחלוקתן והלכה כדברי מי. וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא דדאיב אבל לאחר שנצטננו מותר. ומקרא מלא כתוב ויתן את החלבים על החזות. וכבר בארנוהו בבית השלישי בשער השלישי בניקור החלב. גרסינן בפרק כל הבשר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. וכתב הראב"ד ז"ל דלא שנא קערה מנוקבת ולא שנא שאינה מנוקבת. וכבר בארנוהו בארוכה בשער השלישי מן הבית השלישי בדין הכלים שמלחו בהן בשר. וגרסינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאכלו בכותח. וכבר נתבאר בשער בשר בחלב בבית השלישי. וגרסינן התם בפרק כל הבשר אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. קילחא דליפתא שרי דסלקא אסיר. ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנינות קורש על הסכין ואינו ניכר והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנינות ולפיכך אסור לאכלו בכותח לפי שהוא מקבל מן הממש מה שאין כן בדגים שעלו בקערה אין מקבלין אלא מן הטעם. ותמיה לי דאם איתא דמשום שומן הקורש על פני הסכין היא קילחא דליפתא אמאי שרו שהרי נתקנח עליהן שומן שעל פני הסכין ופירש אחר פירש רש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים מרותחין דאגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צונן. וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי קושיות אבטיח אמאי צריך לגרור בי פיסקיה דהא לא חריפי כלל ולא בלעי. ועוד דצנון נמי אמאי אסור ומאי שנא מדגים שעלו בקערה שאף הוא לא מן הממש הוא בולע אלא מן הנותן טעם ונותן טעם בר נותן טעם הוא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר.

וקילחא דליפתא דקאמר דשרו לאו לגמרי קאמר דהדחה מיהא בעו ומשום דלא אסירי כצנון ולא בעו גרירה בי פיסקי כקישות ואבטיח קאמר קופלי דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה למימני דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צונן מתוק מידי הדחה לא נפיק. ואע"ג דגרירת קישות ואבטיח במקום הדחה עומדת פחותה היא מן הקליפה ואינה אלא כהדחה בעלמא ומשום דקישות ואבטיח רכין הן וא"א לעשות בהן הדחה דכל שכן שהיה מבליע בהן את האיסור לפיכך הצריכן גרירה במקום הדחה ואפילו הכי חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב לה אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירא במקום הדחה אבל הדחה לא וסילקא מושכת היא בטביעא וזה ידוע ואין הדחה מספקת לה ולפיכך אסורה כצונן ואי פתיך להו ליפתא שרי בהדחה שמתיקות הלפת מונעת ממנו אותו כח ולפיכך בהדחה בעלמא שרי פתיך בהו ליפתא שרו.

וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן ולא ידעתי למה השמיטום והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח לאו אסור לגמרי קאמר דאי טעים ליה קפילא ולית ביה טעם בשר שריא כדאמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. ואמרינן מאי טעמא אמר אביי האי היתירא בלע והאי איסורא בלע. א"ל רבא סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא אלא אמר רבא האי אפשר למיטעמיה והאי לא אפשר למיעטמיה. אלמא בטעימא שרי. ואביי דאסר ליה הכי ושרי ליה לעיל אפילו בלא טעימה בתר דש מעה מרבא סברה ועדיין צריך למילף בדליכא קפילא למיטעמיה כמה נאסר ממנו כולו או כדי נטילה או כדי קליפה וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דבקליפה לא סגי ליה דאם כן לימא הכין בהדיא כדאמר לקמן גבי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא אבל צלי קליפה בעי אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם אסור גדול קאמר דהיינו כדי נטילת מקום. ומכל מקום בנטילת מקום סגי ליה. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו וכמו שפירש רש"י ז"ל דטפי הוא בולע מדגים מרותחים שעלו בקערה ועד דאיכא קפילא כולו אסור. ואלו היתה לו תקנה בנטילת מקום הוה ליה למימר בהדיא כדקאמר גבי קישות ואבטיח. ותדע לך דדברים החריפין טפי בלעי מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי ולגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום אלא משום דפעמים שהחריפות מבליע בסל גזרו עליו לאוסרו לעולם לגמרי כנ"ל. ועתה נבאר איסור והיתר המין שנוגעין זה בזה אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדרה שהאיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה את שניהם ובין צלי שאין הרוטב מכסה את שניהם אלא שהן חמין ונוגעין זה בזה. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ואמרינן עלה בגמרא לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלומר אע"פ שהגיד וקנוקנות שבו וחלבו כחושין ואין מפעפין מכל מקום הרוטב מוליך את פליטת הגיד ומערב בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדירה אבל צלי כיון שאין שם רוטב להוליך את הפליטה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שאין הגיד מפעפע. ואקשינן עליה והא"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אוניה. ופרקינן שאני חלב דמפעפע. ולפיכך אפילו בצלי אוסר את הכל. ואקשינן עליה דרב הונא וכי צלאו בחלבו מי מיתסר והאמר רבה בר רב הונא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו להו לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ופרקינן ההוא כחוש הוה. וי"מ כחוש הוא וחלבו מועט ויש בבשר הגדי ששים לבטל את חלבו. ואינו מחוור בעיני דלכאורה הא נמי שמואל מודה ביה דמדאקשינן לשמואל מדרב הונא ומתרצינן והדר מקשינן מעובדא דכנישתא דמעון ומתרצינן שמעינן מינה לכאורה דכולה שמעתא בתר הא דשמואל גרידא ושמואל מודה בהכין ואם איתא דמשום ביטול מיעוטו מיעוטו של חלב נגעו בה הא מין במינו הוא ושמואל כר' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל וכדאיתא בשילהי פרק בתרא דע"א ואם כן הא דכנישתא דמעון היאך מותר לשמואל.

ונראה לי פירושו של רבנו תם ז"ל עיקר. דפירוש כחוש הזה וטבעו של חלב כשהוא כחוש אינו מפעפע ולפיכך אפילו לא היה בבשר הגדי ששים לבטל את החלב אינו אוסר את כולו ובקליפה או בנטילת מקום סגי ליה דהוה ליה כשמנו של גיד שמחמת כחישותו אינו מפעפע ובצלי אינו אוסר ותדע לך דהא הנהו אטמאתא דבישרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא ודאי לא היה בהן ששים מדאסר להו רבינא ואפילו הכי אסיקנא דשרו משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי וטעמא משום דחלבו של גיד כחוש הוא ואינו מפעפע בצלי. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כל הקרומות שאסרו משום תרבא אם נצלו עם הבשר קולף ואוכל עד שמגיע להן שאינן מפעפעין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. ויש לי ללמד עליהן מדאמרינן בעובדא דכנישתא דמעון דהתיר ר' יוחנן רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה. אלמא חוטין שבכוליא ולובן שבה וקרום שעליה המפסיק בינה לבין החלב שעליה אינן אוסרין אותה ואע"פ שאמרו דקרום שעל הכוליא אסור משום תרבא ור' יוחנן גופיה הוא דאסר לובן כוליא וכדאמרינן התם ור' יוחנן ממרטיט לה ולא עוד אלא אפילו היה על גבי הקרום חלב גמור הקרום חוצץ ומציל את הכוליא מלבלוע מן החלב שעליו. הילכך שמעינן מיהא דכל איסור שאינו מפעפע כשמנו של גיד וכל הקרומות האסורין וכן חלב של בהמה כחושה אם נמלחו או נצלו עם הבשר אין צריך אלא קליפה בעלמא והשאר מותר ויש אומרים דחלב כחוש וכן שמנו של גיד אוסרין כדי נטילת מקום שהוא יתר קצת מכדי קליפה וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו נוטל את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אינו מפעפע יותר מחלב כחוש שבכליות או מחלבו של גיד והראשון נראה לי להלכה עיקר שאם כן לא היו אומרין סתם קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דבשלמא אם אין צריך אלא כדי קליפה משום דקליפה לא חשיבא להו אמרו הכי אבל אילו היה אוסר כדי נטילה לעולם לא היו מתירין סתם. ומכל מקום למעשה ראוי לחוש ולהצריך נטילת מקום. אבל כולן שנתבשלו עם הבשר צריך ששים לבטלן שהרוטב מוליך ומבליע בכלי ויש בדבר זה להקל ולהחמיר כיצד אם נפל איסור על גבי חתיכה ובצלי אחר שקבלה טעם מן האיסור אעפ"י שנפלה אותה חתיכה לאחר מיכן לתוך רוטב של היתר עם שאר חתיכות ויש ברוטב ובחתיכות לבטל האיסור הבלוע בחתיכה או אפילו לבטל כל החתיכה אין החתיכה עצמה מותרת אחר שנאסרה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל אם נפלה על גבי חתיכה והיא בתוך הרוטב או שנפל על גבי החתיכה וקודם שהספיק ליתן בה טעם ניער או כסה אף החתיכה שנפל עליה מותר שהרי הרוטב מערב את הכל ואין חוששין שמא לא ינער יפה יפה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה. ומקצת מרבותי ז"ל אמרו שאפשר דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע.

ואין דברים אלו מחוורין בעיני כלל דאדרבה יותר י"ל דמפעפע אמרינן במליחה מבצלי מפני מוחל היוצא מן הבשר ע"י מליחה והוא כעין רוטב להוליך את האיסור ולפושטו בכל. ותדע לך מעובדא דהנהו אטמאתא דהוו בי ריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא ואסר להו רבינא וקא מפרש טעמא משום דקסבר דהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דברותח דמבושל קאמר ופשטו דלא אלא כרותח דצלי מדקתני סיפר כבוש הרי הוא כמבושל והיאך אפשר שעלה על דעת רבינא שיהא יותר חזק המליחה מהם הצלי אלא שהיה סבור שעל ידי הציר והמיחל היוצאין על ידי המליחה האיסור הולך ונבלה בכל כדרך שהוא עושה על ידי רותח דמבושל ופשטו ליה דאינו אלא כרותח דצלי. ותמה על עצמך רבינא היה אוסר במליחה כמבושל והוצרכו להביא לו מסיפא דקתני כבוש הרי הוא כמבושל דמליח הרי הוא כרותח כרותח דצלי קאמר ואנו ניקל ונאמר שאפילו כרותח דצלי אינו לפעפע חלב שמן זו אינה תורה. ועוד דלא גרע מליחה מריחא דצלי דאלו בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה בתנור אחד אמר רב בפרק כיצד צולין דאפילו היה בשר שחוטה שמן ובשר נבלה כחוש אסור דאזיל בשר שחוטה ומפטם בריחא לבשר נבלה הכחוש והדר בשר נבלה ומפטם ליה לבשר השחוטה בריחיה. והאיך אפשר שלא יפעפע על ידי מליחה כפעפוע של ריח הצלי. ונראה לי הדברים ברורים שכל איסור מפעפע כחלב של בהמה שמינה בין נתבשל עם החתיכה בין נצלה בה ואפילו נמלח עמה משערין אותו בששים ואם יש בהיתר ששים כנגד האיסור מותר ואם לאו אסור. ולא שנא איסורי תורה ולא שנא איסור של דבריהם דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון.

ותדע לך דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ולא מחמת טעמו של גיד עצמו אמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ואין צריך שיעור כלל לבטל טעמו. ור' נחמן דבתרא הוא לאו דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה וכן לא בשנימוח גיד עצמו בין הגידין או בתבשיל דוקא קאמר דסתם קאמר דאלמא אפילו לבטל תערובת טעמו קאמר דהיינו טעם קנוקנות וחלב שלו דמדרבנן קאמר דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון. וגרסינן נמי התם ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשיעוריה בתלתין פלגא דזיתא א"ל אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן. ועוד דהא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. אלמא אין מזלזלין בשיעור איסור דרבנן לשער אותו בפחות מאיסורי תורה. ועוד דהא אמרינן התם ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ואוקימנא בביצת אפרוח וביצת אפרוח מדרבנן הוא דאסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפרק אלו טרפות. ומכאן נראה לי תשובה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב במה שאמר רב נחמן כחל בששים וכחל מן המנין שהטעם בזה לפי שהכחל אינו אסור אלא מדבריהם ולפיכך הקילו חכמים בשיעורו. ואין טעמו נכון בזה כמו שאמרנו אלא הטעם בזה לפי שגוף הכחל בשר הוא והרי הוא בעצמו מעלה את החלב שבו. והראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בפרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות זה לשונו: אמר אברהם יש נותן טעם טוב מזה מפני שהוא היתר כשהוא בעצמו. כשמשערין כיצד משערין.

גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדירה. נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדירה עצמה בחרסי קדירה ובמאי דבלעה קדירה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתן וראינו מה שבקדירה בשעת נפילה ועכשיו נצטמק היתר מקצת ונבלע מקצתו בדופני הקדירה ואין בו ששים עכשיו כנגד האיסור שבא לפנינו ואפילו הכי משערין ומצטרפין מה שנצטמק ובלעה הקדירה מן ההיתר משעת נפילה ועד עכשיו עם מה שנשאר בתוך הקדירה אבל בקדירה עצמה כלומר בחרסה אין משערין. וכתב הוא ז"ל דכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערינן ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שהאיסור אף הוא נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסור לא בלע על כרחך. נראה שהוא ז"ל דחה תחלה לישנא קמא מקמי לישנא בתרא משום דאזלינן בהו לחומרא ואחר זה דחה אף לישנא בתרא מדאמרינן לקמן אטו היתירא בלע איסורא לא בלע והילכך לא קיימא לן כחד מהנהו לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור.

ומיהו מתוך דברים אלו נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמות שהיה מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצטרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואעפ"י שאין עכשיו בההיתר כדי לבטל את האיסור כמות שהוא. ואינו (דף צו) מחוור דמה לנו כמה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו שיעור איסור כזה. ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר. דאלמא טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור. והרמב"ם ז"ל פירוש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערין זה באימוד יפה ורואין אותה כאילו היא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט אינו מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי ומקצת ספרים יש שפירשו בקדירה עצמה ברוטב ובקיפה ובחתיכה לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדירה עצמה אבל לא במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדירה. ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה כלומר במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדירה ופסקא כלישנא בתרא לקולא משום דשיעורין דרבנן נינהו ולקולא אזלינן בהו ואפילו במאי דבלוע ועומד בתוך דופני הקדירה משערין באימוד יפה כדאמרינן התם ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשיעוריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא היתירא בלע דאיסורא לא בלע. דאלמא אי לאו דאפילו מאיסורא בלע הוה משערינן בהיתירא דבלע דיקולא לבטולי איסור הידוע שנפל לקדירה וכאילו היתירא דבלע דיקולא הוי בעין בתוך הקדירה. ומסתברא דדוקא מין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל אבל מין בשאינו מינו דקיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואפשר אפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא. וכמו שיתבאר לפנינו. אין הולכין בו להקל. והילכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה. ולענין קליפין ועצמות של איסור או של היתר אם מצטרפין אותן לבטל את האיסור אם לאו כבר אמרנו שאין חרסי הקדירה מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור אבל לענין קליפין או עצמות. גרסינן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל ותניא אין בשלה אלא שלמה רשב"י אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל ליה. מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והוה ליה בששים ומאן דאמר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה משמע מכאן דקליפין ועצמות של היתר מצטרפין עם ההיתר שהרי עצמות האיל משערין עם הבשר להעלות. ומכל מקום משמע נמי מיהא דעצמות של איסור מצטרפין עם האיסור לאסור את ההיתר דהא בשר ועצם משערינן אבל בירושלמי משמע דאין קליפי איסור מצטרפין עם האיסור אדרבה משמע דקליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור דגרסינן התם במסכת תרומות פרק סאה תרומה תניא אין טינופת של תרומה מצטרפת עם תרומה לאסור על החולין אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ר' ביבי בעי טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות להתיר הדה אמר טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה אלמא קליפי האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור ואין צריך לומר שאין מצטרפין עם האיסור ונראה לי שלא אמרו כאן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן לומר שצריך בעלמא לשער ההיתר כנגד עצמות של איסור אלא אסמכתא בעלמא הוא לשיעור ששים דעלמא. והילכך עצמות וקליפין של איסור מצטרפין עם ההיתר כרב הונא ואין צריך לומר קליפין ועצמות של היתר שמצטרפין עם ההיתר. ומכל מקום עצמות שיש בהן מוח המוח שבעצמות של איסור אוסר הוא ומצטרף עם האיסור. ועתה נבאר אם יש הפרש בין שהאיסור וההיתר שניהם חמין כשנוגעין זה בזה ובין שהאיסור חם והשני צונן. ואם יש הפרש בין שהחם למעלה והצונן למטה ובין שהצונן למעלה והחם למטה. גרסינן בפסחים בפרק כ"צ איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. וקיימא לן כשמואל דתניא כוותיה דתניא חם לתוך חם וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי. ופרקינן אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן תוך צונן מדיח. וכבר ביארנו דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ולפיכך דינו לענינין אלו כחם בין שנפל הוא על הצונן או שנפל הצונן עליו. דאמרינן התם תני אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן כיון דחם הוא א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן מדיח. ואמרינן עלה אמר רב איקא מפשרוניא אמר ר' הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. אמר רבה לא אמרן אלא שאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא ועתה אבאר חתיכת היתר שנאסרה כולה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבילה לאסור תערובתה כשיעור כולה או לפי חשבון האיסור שבלעה. וכיצד היא אוסרת שאר חתיכות של היתר אם דוקא על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה. שנינו בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה לחתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסורה. וגרסינן התם בגמרא אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. לימא פליגא דרבא אדרב דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ופרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה. הלכה זו רבו בה הפירושין ואין אחד מהן עולה יפה לפי דעתי. ונראה לי דרב אמתניתין (דף צז) דטיפת חלב שנפלה לחתיכה קאי ומיהו לאו למאי דסבירא ליה תנא דמתניתין קאמר דתנא דמתניתין לית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אלא כרבנן דאמרו בטיל וסתם מתניתין נמי דפרק גיד הנשה כרבנן מדקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר אלמא מין במינו בטיל וההיא אפילו אין ברוטב כדי לבטל את הגיד קאמר מדקתני בסיפא ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. אלמא עד השתא לא אייריא ברוטב אם יש בו בנותן טעם אם לאו. והכי נמי תנא דטיפת חלב כרבנן סבירא להו ורב כר' יהודה סבירא ליה אלא רב לאו לתנא דמתניתין קאמר אלא דמתניתין דוגמא נקטה והכי קאמר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ויש בו בנותן טעם באותה חתיכה כי הא דתנן במתניתין חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן ואין משערין בטיפת החלב לבדה אלא בכולה משערינן.

ומיהו לרבנן כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ולמאי דסבירא ליה כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ועל כרחין אית לן למימר הכי מדפרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה ואי לתנא דמתניתין קאמר היכי מצי למימר דמתניתין דנפל לרוטב עבה והא קתני ניער את הקדירה אם יש בה ליתן טעם באותה קדירה ואי מתניתין ברוטב עבה ור' יהודה היא למה לי נותן טעם בכל הקדירה דהא מין במינו הויא ואפילו באלף לא בטיל אלא ודאי הכי קאמר חתיכה שקבלה טעם מן החלב כעין משנתינו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואי נפלה לרוטב עבה למאי דסבירא ליה כר' יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ועיקר חידושו דרב לומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה דאפשר לסוחטו אסור וכשמשערין משערין בכל החתיכה ולא במה שבלעה מן החלב. ועוד שרואין את החתיכה כאלו היא בשר נבילה ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסר אפילו לר' יהודה אלא בפחות מששים כעין חלב שנפל לתוך קדירה של בשר וזה חידוש לא שמענו ממנו עדיין. והא ענין נוהג בבשר בחלב בלבד משא"כ בשאר האיסורין שאין רואין את ההיתר שנאסר מחמת קבלת טעם האיסור אלא כאיסור האוסרן והטעם בבשר בחלב לפי שאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין זה בזה אלא כל אחד ואחד אוסר את חבירו ואיסורן מחמת עצמן. והילכך חתיכה זו לגבי בשר מין במינו ולגבי חלב מין במינו. ומשום הכי נראה לי דלא אקשינן ומאי קמשמע לן רב דמין במינו לא בטיל הא אמר רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו ואי לאשמועינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה הא אמרה חדא זימנא דהא אמר רב בפרק גיד הנשה גבי חתיכה נבלה כיון שנתנה טעמה בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה משום דהכא טובא קמשמע לן דחתיכה עצמה נעשית חתיכת בשר נבלה ולא שתהיה החתיכה כחתיכת חלב שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסר כל חתיכות הבשר ואפילו הן אלף. ואקשינן ומאי קסבר רב אי סבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור דאתמר רב ורבי חנינא ורבי יוחנן דאמרי אפשר לסוחטו אסור. ושמואל ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו אפשר לסוחטו מותר. ואקשינן וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה היא כלומר ולרב דסבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אפילו החלב נמי אסור שהרי חזר החלב הנבלע בבשר ונסחט ונפלט מן הבשר והוה ליה כחלב של נבלה ואוסר כל החלב שביורה משום דהוה ליה מין במינו. ופרקינן לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור והכא במאי עסקינן דנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פלט וכגון דקדם וסלקו קודם שיוכל לחזור ולפלוט החלב שבלע הא אם לא סלקו עד שיוכל לפלוט את החלב אף החלב שביורה אסור. לפי שהחלב חוזר להיות כחלב נבלה ולא כמיחל הבשר שאסרו וכמ"ש מה שאין כן בשאר האיסורין שאין ההיתר אלא כעין חמין שאסרו והרי זה כבשר בחלב וחלב בבשר ואוסרין את הבשר בכל שהוא והחלב בכל שהוא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל מה שאין כן בשאר האיסורין שאין רואין חתיכת ההיתר שקבלה טעם מן הדם אלא כאלו היא דם שאסרה וכן כל כיוצא בזה ולפיכך לוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב דגרסינן בפרק כל הבשר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה רב אמר לוקין על אכילתו ואלו בשאר האיסורין רוטב שנפלט מן הנבלה בתוך המים ואכל ממנו אינו חייב עד שיאכלו ממנו כל כך שיהא בו כזית משמנונית והרוטב של איסור לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים ועל כן כתבו משמו של רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוס' דמים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדירה כעין רוטב של נבלה אלא רואין אותו כדבר האוסרו כלומר שרואין אותו כבשר נבלה כיון שיש בקדירה מים כדי ששים לבטל את הנבלה הרי הכל מותר ואפילו לר' יהודה שאין אומרים שיחזרו המים שנבלעו בתוך חתיכת נבלה במים אסורין ואוסרין גם הרוטב והמים שבקדירה במשהו. ולפיכך מלח הבלועה מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בבקדירה. אי נמי מלח שנמלח בה בשר נבלה ונתנוה בקדירה אעפ"י שטעם המלח נטעם ונרגש בתבשיל וטעמא לא בטיל. אפילו הכי אם יש ששים בקדירה בשיעור כמות המלח הכל מותר ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה בכל האיסורין לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"א שאיסורין מחמת עצמה אלא כדם או הנבלה שאסרוה משא"כ בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שאמרנו. ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיפסיק לפלוט החלב שבלע אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין טעם בשר החלב מותר כיון שלא נימוח שם ממשו של בשר ואין כאן אלא פליטתו ולא ידענו כמה הוא סומכין על הקפילא להקל אפילו בפחות מששים וכמו שיתבאר עוד בשער הזה בעזרת השם אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלע אעפ"י שטעמו קפילא ואין בו טעם בשר כלל אפילו הכי אסור למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור ומשום חלב שפלט שהוא כחלב נבלה ולפיכך הכל אסור אעפ"י שיש בו אלף כשיעור הבשר ואליבא דר' יהודה משום שמעט מן החלב שנפלט אוסר את כל החלב שביורה מפני שהוא מינו. ולרבנן דאמרי מין במינו בטיל צריך שיהא ששים בחלב כשיעור החתיכה ואעפ"י שאין טעם הבשר נטעם ונרגש בחלב למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור וכמו שאמרנו מפני החלב שפלט שהיא כחלב נבלה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. וקיימא לן לגבי בשר בחלב דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכמאן דאמר אפשר לסוחטו אסור ואע"ג דאיפליגו בה ר' יהודה ורבנן דגרסינן התם בפרק כל הבשר ואפשר לסוחטו תנאי היא דתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה. ואסיקנא באפשר לסוחטו פליגי דרבנן סברי מותר ור"י סבר אסור. אפילו הכי קיימא לן בהא כרבי יהודה חדא דהתם קאי רבי כרבי יהודה ועוד דהא איתמר רב ורב חנינא ורבי יוחנן דאמרי אפשר לסוחטו אסור ושמואל וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפשר לסוחטו מותר וכל רב ושמואל ואיסורא קיימא לן כרב וכל שכן דשמואל לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כשמואל וריש לקיש ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכל שכן דהוו להו רב ורבי חנינא ור' יוחנן רבים לגבי שמואל וריש לקיש הילכך קיימא לן כוותייהו דבבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה דאפשר לסוחטו אסור. ומיהו בשאר האיסורין יש לדקדק אם נאמר בהן חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לאו משום דאיכא למידק מדתנן במסכת תרומות אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ותו דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"א יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינן והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. וללישנא אחרינא דמתנו לה התם אמתניתין אמרינן דאע"ג דלא נפל שם קיתון של מים תחלה אלא אפילו בסוף ואמאי אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן בכל האיסורין נימא בכל הני דאמרן ההיתר עצמו נעשה חתיכת איסור ויאסור בשיעור כולו ואמאי אינן אוסרין אלא לפי חשבון ועוד דאמרינן התם חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם ואמאי נימא קמא קמא כי מטא למיא דאיסורא נעשה איסור. ובתוספות תירצו שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל לח בלח שנבלל הכל ונעשה גוף אחד אי נמי לח ביבש וכגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בחתיכת שחוטה וכגון חלב שנבלע בבשר אבל יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד לא. ומים שאובין שאין פוסלין אלא לפי חשבון קל הוא שהקילו בשאובה דרבנן. ויין נסך שנפל לבור כגון שלא נפל שם כדי נתינת טעם דכל שלא נפל שם כדי נתינת טעם לא החמירו בו לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור אחרים בשיעור כולה ואעפ"י שהיא עצמה אסורה במשהו אליבא דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וחמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא כגון שנפל שם חמרא דהיתירא בשפע בבת אחת עד שבטל טעם מיא דאיסורא לגבייהו. אי נמי במערה בקילוח שאינו פוסק דכל קילוח שאינו פוסק כנופל בבת אחת דמי. ודברים אלו דחוקין הרבה שהרי המחומץ בלול הוא ואפילו הכי אינו מחמץ אלא לפי חשבון ועוד הקשה עליהם הרמב"ן ז"ל מדאמרינן התם בשילהי ע"א אמר רבי יוחנן שתי כוסות שמזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. פירוש שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ולא אמרינן מים שבמזוג התרומה כבר נאסרו וניבעי ששים לבטלן ואת היין. ומיהו נראה לי שזו אינה קושיא להם לפי שרבנו יצחק ז"ל פירשה לההיא בשני כוסות שווין וכגון שיש בכוס החולין לוג אחד יין ושלשת לוגין מים וכן בכוס של תרומה ואעפ"י שבשאר האיסורין בעינן ששים הכא מתבטל בששה חלקי מים לפי שהיין נפסד ונפגם לגמרי בששה חלקי מים. והילכך כיון דמשום פגם נגעו בה מה לי אם נעשה המים שבמזוג התרומה כיין שבו דמכל מקום הרי זה מתפסד ונפגם במים שבחולין ורואין אותו כיין חלש שלא עמד טעמו בו בשלשת לוגין מים. והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור בלוע בחתיכה דכיון שנתן טעם בחתיכה ואין ממש איסור זה יוצא ומערב בחתיכות האחרות אלא בזו הרי היא כנבלה עצמה אבל בלח כגון יין ביין אי נמי מים במים וכיוצא בהן אעפ"י שהראשון נאסר מחמת מיעוטו כיון שנפל שם היתר ונתערבה בטל האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף (דף צח) כמו שנתערב בראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון בלבד מה שאין כן בחתיכה שנבלעה מאיסור וכן הדין יבש ביבש כגון מדומע וכן במחומץ ומשום הכי אינן חוזרין ואוסרין אלא לפי חשבון. ואם תאמר אם כן אמאי אמרו בכזית בשר שנפל ליורה של חלב ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה היא. ומאי קושיא והלא החלב הנסחט חוזר הוא ומתערב בחלב שביורה לגמרי והמיחל הנסחט נמי מתערב הוא בכל. י"ל דבשר בחלב שאני לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר ותערובתן אוסרתן ולפיכך חזרו להיות כגוף אחד של איסור שאיסורו מחמת עצמו עד שאמרו שהאוכל חצי זית מזה וחצי מזה לוקה משא"כ בשאר האיסורין כמו שכתבנו למעלה שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים. ונראה שעיקרן של דברים אלו כמו שכתב הרב רבי אפרים ז"ל שכתב שלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח בלבד ומן הטעם שאמרנו שהכל חזר בגוף אחד של איסור אבל לאו בשאר האיסורין דמאיזה טעם יאסור בשיעור כולה והלא מה שהיא פולטת אינו פליטת האיסור. ועוד הביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב בפרק גיד הנשה חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ואקשינן למה לי נותן טעם כי לא נתנה טעם בחתיכה נמי ומשני הכא במאי עסקינן שקדם וסלקו אלמא משמע אעפ"י שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרה שאר החתיכות אעפ"י שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה אפילו הכי אינה נעשית נבלה לאסור את שאר החתיכות אבל בשיש בה נתינת טעם נבלה אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבלה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבלה ואעפ"י שהוא משהו אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר החתיכות דלמה נעשה ההיתר נבלה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה בההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשערין לבטל הכזית בלבד ואע"ג דא"א שלא נפל תחילה על חתיכה אחת דהא לא שייך למימר ניער וכיסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא אלא בתחילה נותן טעם בחתיכה שבצדה ואפילו הכי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות שמע מינה דאין שייך למימר ענין זה אלא בטיפת חלב ונבלה שנתנה טעם בחתיכות שחוזרת ואוסרת חתיכות שהן מינה אליבא דרבי יהודה. ואין ראיה זו מחוורת שאפילו בבשר בחלב בכיוצא בזה לא היתה אוסרת כל החתיכות שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות אלא ע"י רוטב אבל שלא על ידי רוטב לא. וכדאמרינן נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ולא כיסה ואמרי מאי לא ניער ולא כיסה אילימא בשלא חמין ואותה שנפלה עליה טיפת חלב אסורה מחמת בליעת החלה שבה אפילו הכי אינה אוסרת על השאר אלא על ידי ניעור וכיסוי וכמו שנכתוב בסמוך מכל מקום שאר ראיותיו נכונות ועיקר. ומכל מקום מודה הרב ז"ל בחתיכה שנבלעת מאיסור ואחר כך נפלה אותה חתיכה לקדירה שיש בה ששים לבטלה אפילו הכי היא עצמה אסורה ובזמן שמכירה זורקה ואוכל את השאר לפי שהיא כבר נאסרה והאיסור הנבלע בתוכה אינו יוצא ומתערב עם הרוטב והחתיכות שבקדירה ואינו דומה למחומץ ומדומע שהאיסור בעצמו חוזר ומתערב עם ההיתר המרובה שנתערבבה עכשיו ויכול להצטרף. הילכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור. אבל מכל מקום פשיטא דהיא עצמה אינה נעשית נבילה לאסור שאר החתיכות כמין במינו ואפילו לרבי יהודה חוץ מבשר בחלב ולרבנן אלא כשיעור האיסור שבלעה ולא כשיעור כל החתיכה. נמצא לפי שיטת הרב ר' אפרים ז"ל דחתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב ויש באותה טיפה כדי ליתן טעם באותה חתיכה היא עצמה נעשית נבילה ואם נפלה בין לקדירה של בשר בין לקדירה של חלב אוסרת לפי שיעור כולה שכולה נעשה גוף של איסור אבל בשאר האיסורין אינה אוסרה אלא לפי חשבון האיסור שבה ומכל מקום היא עצמה אסורה ובכל האיסורין הנבללין שלא היו נאסרין אלא מחמת מיעוטן כגון יין נסך שנפל לתוך יין של היתר או מים במים וכל כיוצא בזה כשחזר היתר ונפל לתוכו עד שיש בין ההיתר הראשון וההיתר שנפל שם לבסוף כדי שיעור לבטל את האיסור שנפל שם תחלה הכל מותר שכל ההיתר מתערב עם האיסור ויכול הכל להצטרף ולבטל את האיסור. (דף צט) חתיכה שנאסרה בין בחלב בין בשאר האיסורין כיצד היא אוסרת חברותיה על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה. שנינו בברייתא בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה אמר רבי ראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בשניער וכיסה. ואמרינן עלה מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מאי טעמא דר' יהודה מיבלע בלע מיפלט לא פלט. כלומר שאעפ"י שהחתיכה שנפלה עליה טיפת החלב קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מכל מקום כל שהיא נוגעת ביבש אפילו שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה ומיחל גמור של היתר היא שפולטת ולא בכענין זה אמרו שנעשית כנבלה עצמה שאלו חתיכת נבלה ממש שנוגעת לחתיכת שחוטה שבצדה חם בחם אוסרת וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא על ידי רוטב שהרוטב מערב את הכל ומוציא האיסור הבלוע ומוליכו בכל הקדירה ואוקימנא בשלא ניער בתחילה אלא בסוף לאחר שקבלה טעם מן החלב ואקשינן אי הכי מאי קאמר אוסרת את הכל מפני שהן מינה דהא בלע והא פלט. ופרקינן קסבר ר' יהודה אפשר לסוחטו אסור ואקשינן מדקאמר נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער בתחילה אלא בסוף ולא כיסה בתחילה אלא בסוף. מכלל דר' יהודה סבר אפילו כי ניער מתחילה ועד סוף אסור ואמאי הא לא בלע כלל. ופרקינן קסבר ר' יהודה דאימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה. ולית הלכתא בהא כר"י וכדקתני נראין דברי ר' יהודה כשלא ניער ולא כיסה ואוקימנא בשלא ניער מתחילה אבל כשניער בתחילה לא אמרינן אימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה. ושמעינן נמי מהכא דאפילו היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפל על מקצתה שהוא חוץ לרוטב חלב או דם או אחד מן האיסורין שאין מפעפעין אין אומרין שאותו רוטב שהוא בקצה האחד מוליך ומערב מה שבלעה החתיכה בקצה האחר שאינו בתוך הרוטב דאם לא כן אפילו לא ניער יפה ולא כיסה יפה למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל השאר דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחילת נפילתה ותבטל הטיפה בס' שהרי הרוטב מערב את הכל ומוליך את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה אלא ודאי שמעינן דאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות ואפילו במה שאמרו חתיכה עצמה נעשת נבלה כבשר בחלב וכל שכן בשאר האיסורין וכן כתבו בתוספות בשם רבנו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה אבל ביבש לא לפי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר מליח מותר שהמלח נאסר מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתיכה ואם כן יהא אותו מלח חתיכה דאיסורא ואוסר כל הבשר אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור במה שהדבר האוסרו אין יכול ללכת (דף ק) ולהתפשט וכן כל מקום שהצריכו קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע למה אין הקליפה ההיא נעשית חתיכת נבלה ותאסור קליפה הסמוכה לה והשניה לשלישית וכן לעולם. וגם פעמים שיש באותה קליפה שנאסרה מחמת דם שומן ואותו שומן מפעפע ויאסור הכל. מכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב. ומכל מקום נראה ודאי שאם החתיכה בלועה מאיסור מפעפע כגון שבלע מחלב שמן כחלב של כליות או שבלעה שומן נבלה וכיוצא בזה שהיא אוסרת שאר החתיכות בין בצלי בין שנפלו זו לתוך זו ביבש ושתיהן חמות או שהתחתונה חמה לפי מה שאמרו בצונן לתוך חם תתאה גבר. ומליחה כרותח דצלי היא וכמו שכתבנו למעלה ודינה בכל מקום כדין הצלי והוא שיהא מליח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו. ועתה נבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי שנעמוד על דיני ספקותיו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים אמר לפניו רבי שמואל בר יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. ואקשינן ומי גמרינן מינה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור הכא שרי וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת קדש להיות כמוה ומאי חזית דגמרת מהיאך ליגמר מהאי חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן אי הכי ששים ומאה לא ליגמר דחידוש הוא. ופרקינן אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל פירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד וכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב יש בו יין אלא שאבד במיעוטו בתוך המים עד שאין בו מראה יין וכגון בשר שנפל לתוך יורה של חלב ונתן הבשר טעם בחלב והחלב בבשר וכדאמרינן בפרק אלו עוברין בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור. ובפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כלומר דגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיות ממשו של בשר אלא טעמא ואעפ"כ אסור אבל בבשר איפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר. וכן גיעולי נכרים שאין שם אלא טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו. ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו. ואם יש בו טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו. ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו. ואם יש בו טעם גדול כאלו נמחה בו כזית מממשו של איסור לוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול במים כאלו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקין עליו ואעפ"י שלא נמחה מגופן של ענבים במים כלל. וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שנזכר בגמרא. וכתב רש"י ז"ל דמדקאמר רבא הכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דאלו מדאורייתא ברובא בטיל. והכי נמי שמעינן לר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דע"א כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי ליה בפסחים מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו לאמוראי בתראי אסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עו"ג שני כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עו"ג שני כתובין הבאין כאחד נמי גיעולי עו"ג חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וזו אינה מהם. עד כאן דברי הרב ז"ל. ויש עוד להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפרק אלו עוברין שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אומר שאני אומר ואם איתא על כרחין דאורייתא היא כיון דאיכא נתינת טעם. אלא לאו שמע מינה טעם כעיקר לאו דאורייתא. ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה בפרק שני ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותנין טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם של נזיר. והא דאמרינן בפרק כל הבשר לאסור צירן ורוטבן. כשהן בפני עצמן קאמר והיינו דלא ילפי ליה רבנן ולא ר"ע (דף קא) מהטמאים. ואע"ג דעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה בלוע היה ואסר ליה רבא וא"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן. לאו למימרא דכעין ההוא עובדא הוי דאורייתא אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליחה דציר היינו אותו שיוצאה על ידי מליחה דלאו זיעה בעלמא הוא כציר של דגים ונוח הוא לבלוע כשומן ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב וכיון שכן הוה ליה כבשר שחוטה שנתבשל עם בשר נבלה שאסור מדרבנן מיהא. כך נראה לי לישב לפי דברי רש"י ז"ל אבל רבנו תם ז"ל אומר דטעם כעיקר דאורייתא כמין בשאינו מינו כדגמרינן ליה בפרק אלו עוברין ממשרת ומגיעולי נכרים ולאו חידוש הוא כמו שכתב רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים הא קאמר התם דגיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה ואע"ג דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא לא סבירא ליה לר"ע הכי כדאיתא התם. ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין כאחד לא נהירא לרבנן דסבירא להו דגיעולי עו"ג חידוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא. ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור. ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי עו"ג. ומאי דקאמר נמי דאסמכתא הא לא משמע הכי דר"ע דיליף להיתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר והוא הדין לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה. והא דאמר רבא בפרק כל הבשר דרך בישול אסרה תורה דיחוי בעלמא היא ולומר דמבשר בחלב ליכא למילף הכי מכל מקום ממשרת או מגיעולי נכרים ילפינן לה. והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכין. והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו יש אומר דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי עו"ג או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו. וכן לרבנן גמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור מהו שלו. וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל. ובשם רבנו יצחק ז"ל אמרו דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליו היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא. אבל טעמו וממשו כגון שיש כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו. ולדידי קשיא לי דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא בפרק כל הבשר ואיהו משמע דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא מדגרסינן בפרק אלו עוברין א"ל אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה וכו' ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ואקשינן ליה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר אלמא לא משמע ליה לאביי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ומינה דטעמו ולא ממשו לאו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ויש לי לומר דדילמא לבתר דשמעה סברה וההיא דטעם כעיקר דיליף מבב"ח לבתר דשמעה לההיא דכזית בכדי אכילת פרס אמרה והא דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר דמייתי מינה ראיה לדברי רש"י ז"ל יש דוחין דההיא במין במינו דלכולי עלמא מין במינו לרבנן חד בתרי בטיל מדאורייתא. ואין דבריהם מחוורין דהא דומיא דאיסורי נזיר קאמר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן. ובתוספות דחו חוץ מאיסורי נזיר ומאי דילפינן מינייהו קאמר דהיינו מין בשאינו מינו וגם זה דחוק. וההיא דשתי קופות נמי דמייתי ראיה לדברי רש"י ז"ל דחו לה דההיא דמין במינו היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ותדע דעלה אמר ריש לקיש בפרק הערל והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו ואי מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר אי במינו היכי פרכינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס מדאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דהא במין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהא ברוב בטיל. יש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה ולא נימא שאני אומר כן תירץ הרב בעל התרומות ז"ל ולעולם טעם כעיקר דאורייתא. ותדע לך מדאמרינן בזבחים פרק התערובות אמר רבה אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההוא וודאי מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן אפילו מין במינו בעיא ששים וכדאמר רבא בפרק גיד הנשה מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים. אלא ודאי התם מדאורייתא קאמר ואפילו הכי קאמר מין בשאינו מינו בטעמא. וגם הראב"ד ז"ל כ"כ דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו ולא אמרו חד בתרי בטיל אלא במין במינו אלא דבמין ושאינו מינו לענין מלקות פעמים לוקה פעמים אינו לוקה כיצד כזית בכדי אכילת פרס כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר' עקיבא ואין מלקין לא על היקשות ולא על קל וחומר. וכן כתב גם משמו של הרב בעל הלכות ז"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא וקמייתו מדר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ואם איתא דאיסורא נמי דאורייתא ליכא אינו לוקה צריכא למימר והרמב"ן ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל וכתב דמדאורייתא תרתי בעינן טעמו וממשו הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא (דף קב) במעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במים ונתבטלה לעולם אין לוקין עליו ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא בטעמו וממשו היא. ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוו מדאורייתא כדיליף ליה בברייתא מאיסורי נזיר בפרק אלו עוברין דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמיר לה אלא מבב"ח שלא כסוגיא דפסחים. ומיהו נראה דהא לאו ראיה הוא דילמא אביי אכתי לא הוה שמיעא ליה ברייתא דפרק אלו עוברין ובעא למילף מבשר בחלב ליה ברייתא דפרק אלו עוברין ובעא למילף מבשר בחלב ודחי ליה רבא דאי מהא לא תגמר דחידוש הוא ודרך בישול אסרה תורה ולעולם רבא טעם כעיקר דאורייתא סבירא ליה וכברייתא דפרק אלו עוברין מכל מקום לענין פסק הלכה אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על רבנו תם ורבנו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה. והילכך חתיכת נבלה וכיוצא בה שנפלה לקדירה של ירקות או בשר שנפל לקדירה של חלב או בהיפך וכן כף חולבת בת יומה שניער בה קדירה של בשר או בהיפך וקודם שהספיק לשער אם יש בו כדי לבטל טעמו נשפך או נאבד קצתו אסור מספק דהוה ליה ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם חתיכת נבלה נפלה לקדירה של בשר שחוטה ויש בחתיכות של היתר כדי לבטלה ברוב ונאבד או ניטל קצתו קודם שעמדנו על בירור שיעורו הרי זה מותר לדברי כולם וכן בכל מין ומינו דמין ומינו לדברי הכל בטל ברוב דבר תורה אלא שהחמירו עליו מדבריהם להצריך בו ששים כאיסורי תורה. וספיקא דרבנן לקולא. ויראה לי שאם נפל לתוך מין ושאינו מינו הולכין בו להקל כל זמן שרבה ההיתר שהוא מינו עליו דהא לר"י קיימא לן במין ומינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטל והוא הדין והוא הטעם כאן דאומרין רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו. ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו ואי אפשר לעמוד על עיקר אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן. ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין אי זהו שתוקי אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר מאי טמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש. מאי אמרת דילמא אזלא איהו לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא. אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הוודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי לימא מאי טעמא הוה ליה ספק ספיקא ומותרת דבר תורה דהשתא הוה כאילו כולהו ספיקי דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט. אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא. וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מאי טעמא דרבי יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל קהל גרים לא איקרי קהל ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקי אייתר ליה חד לקהל גרים. ואי בעית אימר תרי קהלי נינהו וממזר כשתוקי ושתוקי כישראל מחד קהל נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתי ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספיקו כודאי וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות יתר קרא איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן בכל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא. ע"כ לשונו ז"ל. ואולי סבר הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה. ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרב אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקה אסורה. ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה. וי"ל דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי. אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי אפשר שאם כן אשם תלוי למאן דאמר לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה והא ספיקו מותר לכתחילה ואשם היכי מיחייב ואעפ"י שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל אין אלו אלא דברי תמה. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואייתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא וכן מפרה אדומה. ואם איתה מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה. אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם. ועתה נבאר כמה שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום. שנינו בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת דברי ר"מ ר"י אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכוונין להקל ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב וחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בו את הגוייה. ואמרינן עלה בגמרא תאני קרובין דבריהם להיות שוין דבריהם דמאן אי ר"י בן ברוקא ארבע סעודתא לקבא אי ר"ש תשע סעודתא לקבא. פירש דר' יוחנן דאמר ככר הנקח בפונדיון איכא שתי סעודות נמצאו ארבע סעודות לקב כיצד ארבע דינרין בסלע ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי שמונה וארבעים פונדיונין בסלע. וארבע סאין הנקחין במ"ח פונדיונין אלו יש בהן עשרים וארבעה קבין כיצד סאה ששת קבין נמצאו ארבע סאין עשרין וארבעה קבין. נמצא חצי קב לכל פונדיון ויש בו שתי סעודות אלמא ארבע סעודות בקב. ואלו לר' שמעון יש בכל קב תשע סעודות שהרי שיעור הוא מזון שתי סעודות שתי ידות לככר שיש שלש ככרות לקב נמצאו שלש סעודות בכל ככר ולשלשת הככרות היוצאין מן הקב תשע סעודות. ופירשה רב חסדא וככר שאמר ר' יוחנן בן ברוקא היינו לאחר שתוציא ממנו מחצה לחנוני נמצאו בעיקר הקב שמונה סעודות שר' יוחנן שיער בקב נקי מן ההוצאות. ור' שמעון שיער בכולו וזה שאמרו קרובין דבריהן להיות שוין. חציה לבית המנוגע כלומר חצי כל ככר זה בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא הבגדים שהנכנס שם טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא אבל כיבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילת פרס דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקי ליה בשוהה כדי אכילת פרס ושיערו חכמים שיעור אכילה אחת כדי חצי ככר זה. ואע"ג דלר"ש לענין עירוב הוו בככר שלש סעודות התם הוא דלגבי עירוב נתכוונו כולם להקל. אבל כולהו קים להו דשיעור סעודת אכילה אינו פחות משיעור חצי ככר וזהו אכילת פרס שנזכר בכל מקום על שהוא פרס הככר הזה. נמצא ככרו של ריב"ב הנקח בפונדיון ששה ביצים שהרי הוציא מחציתו לחנוני וכמו שאמרנו. לפיכך נמצא לדידיה שהפרס היינו שלשה ביצים וככרו של ר' שמעון יש בו שמונה ביצים שהרי הוא שליש הקב והקב יש בו עשרים וארבע ביצים נמצא חצי ככר זה ארבעה ביצים והוא הפרס. ולענין פסק הלכה כרש"י ז"ל פסק כר' שמעון שהוא ז"ל פירוש בפסחים אכילת פרס היינו ארבעה ביצים. ונראה שפסק כן מפני שר' יהודה ור' יוסי יש להן כר' שמעון דתניא התם בפרק כיצד משתתפין כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה כלומר ר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בביצים גסים ושניהם כר' שמעון דאמר פרס ארבעה ביצים. והילכך הוה ליה ר' יוחנן בן ברוקא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים וכר' יוחנן בן ברוקא ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ור' יוסי אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס ואמרינן מאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא פשיטא שוחקות איצטריכה ליה דלא תנן אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים אומרים שמע מינה דכוותיה סבירא להו ולהכי קרי ליה חכמים ואתו לאשמועינן דאכילת פרס וחצי פרס בביצים שוחקות. והילכך נמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות כנ"ל. ועתה נבאר שיעורי התערובות והכשירן לפי שאין כל האיסורין שוין באיסורן והכשירן כיצד מינו במינו אינו בטל לעולם לר' יהודה דתנן בזבחים פרק התערובות דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם וקא מפרש ר' יוחנן במנחות פרק הקומץ לאכול דבר שאין דרכו לאכול דר' יהודה ורבנן שניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו מבטל. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה מדאיפליגו אביי ורבא דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין במינו ובמשהו ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים. אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא דמין במינו בכל שהוא כר' יהודה. ואין דבריהם עולין יפה יפה אלא קושטא דפסקא דקיימא לן כרבנן דגרסינן בפרק בתרא דע"א רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וכל רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ור"ל דהא קיימא בכל מקום דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואי משום דרב ושמואל לגביה ר' יוחנן רבים נינהו הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן. ועוד דהא ר' יהושע בן לוי הכין סבירא ליה דהא פסק בפרק גיד הנשה דכל איסורין שבתורה בששים ויליף לה מן הזרוע בשלה ומין במינו הוא אלמא ר' יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר ועוד דר' אלעזר בן יעקב אמר בזבחים פרק התערובות גבי חרסן של זב ושל זבה דמין במינו בטל. וקיימא לן דמשנת ראב"י קב ונקי. ועוד דגמרא פסק הכין בפרק בתרא דגרסינן התם גמר כל שהוא בהנאתו בנותן טעם. רב אחאי שיעור הלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיעור בס' וכן לכל האיסורין שבתורה והלכתא בששים ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם. ורבא נמי הכין סבירא ליה דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים במין בשאינו מינו דהיתירא בטעם במין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא ומין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בששים אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין סבירא ליה. וגרסינן נמי בפרק התערובות אמר רבה אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזותיה במראה. ומין במינו ברובא דקאמר מדאורייתא (דף קג) קאמר. אלמא לית ליה דר' יהודה דאלו לרבי יהודה אפילו מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף כדאמרן. ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירי דשערי בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו וטעמא כדמפרש התם בפרק בתרא דע"א גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכן פסק רבנו תם ורוב כל הפוסקים ז"ל וכן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ולא באיסורי תורה אמרו אלא אמרו אפילו באיסורן של דבריהם כדאמרינן בריש פרק דביצה דתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות וקא פריש רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל ואע"פ שאין מאמרי זה כולל איסור מוקצה ונולד יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו לפי שאמרו בפרק אלו טרפות דשיחלא קמא משהינן להו ואי הדרא טענה אחרינא שריין ולפיכך צריכין אנו לדעת אם נידון אותה כדבר שיש לו מתירין אם לאו. וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תלד או תשהה י"ב חדש וכן כל כיוצא בזה. ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא בודאי או שהוא בידו להתירו על כל פנים כיצד ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בהן המתיר ודאי שהרי למוצאי יו"ט מותר על כל פנים ולפיכך דין הוא שלא יבטל את האיסור הואיל ולערב יהא הכל מותר וכן הדין לחדש דעיצומו של יום מתיר ויום ששה עשר ממילא בא. וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו וכגון טבל ומעשר שני והקדש שכל אלו קרויין דבר שיש לו מתירין וכדתניא רש"א כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וטבל הרי בידו לתקנו אם יש לו פרנסה ממקום אחר וכן מעשר שני בידו לתקנו שהרי יוכל לפדותו ולאכלו בכל מקום וכן הקדש יכול הוא לישאול עליו דהקדש טעות אינו הקדש וכן קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו מדר' נתן דאמר הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה כדאיתא בנדרים פרק הנודר מן הירק. אבל כל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהינה שנים עשר חדש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן כשאר האיסורין שאין להן מתירין ובטלין כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה. ומן הדברים שאינן בטלין לעולם בעלי חיים. דתנן בזבחים בפרק התערובות כל הבחים שנתערבו בחטאת המתות או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. ואקשינן עלה בגמרא תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן הרובע והנרבע. אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי ואמר צריכא דאי תנא ההוא הוה אמינא הני מילי לגבוה אבל להדיוט לא. ואי תנא הני דאיסורי הנאה נינהו אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו אימר לא צריכא. ואקשינן תו אמתניתין וניבטלו ברובא ופריק רב אשי משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלו אלמא בעלי חיים אסורין שנתערבו אפילו בריבוא כולן אסורין אפילו להדיוט. והילכך ספק טריפה שנתערב באחרים כולן אסורין. ומיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש ודוקא בשלא הנידן הוא אבל אסור להנידן ולשים אותם במקום צר כדי שינודו ממקומם גזירה שאם אתה מתיר לנו בכך יבא הוא ליקח מן הקבוע. וכדאמרינן התם וניכבשינהו כי היכי דניידן וכל דפריש מרובא פריש אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע. וכן אם פירשו מיעוטן למקום אחד ורובן למקום אחר המועטין מותרין לפי שאני אומר איסורא לתוך ובא איש תאר. דגרסינן התם בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד ופירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת מאי שנא אחת מארבעים דלא אמרו איסורא לתוך רובא איתה אחת מששים נמי אמרינן איסור לתוך רובא איכא אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחת אין אוסרין פירשו ששים למקום אחר אוסרין. וכן דעת רבנו תם ז"ל דכל היכא דפריש מנפשיה מישרא שרי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא בדשרית ליה לבדורי כי היכי דלישתרו בכי הא ודאי איכא למיגזר אבל בפורש מעצמו ליכא למיגזר כלל. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בסדר ויקרא וזה לשונו: ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות ואי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהך רובא איתא והנך מיעוטא שריין ואי משקל חיטרא ובדורינון לא דלמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו ולינדיין וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע ע"כ. ואי קשיא לך כיון דאיסור המעורב היתר אמרינן ביה קבוע היכי משכחת ליה איסור בטל ברוב או בששים ואפילו באלף דהא איסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי דע שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בעלי חיים וכן ברייה וכן חתיכה הראוי להתכבד בה בפני האורחים וכן כל אותן שהן מאת שדרכו לימנות ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח אבל בכל שאר האיסורין שבטלין ואין מקומן נודע וניכר לא אמרו כן. ואם אבד אחד מהן שנפל לים וטבע או שנאכל השאר מותרין שאני אומר אותו שנאבד או נאכל הוא היה של איסור והוא שלא אבדו הוא במזיד וכן אם נשחטו בשוגג כולן מותרין שכבר בטל חשיבותן ואין קונסין שוגג אטו מזיד אבל במזיד כולן אסורות וכמו שאמרו נתפרדו הרמונים ונתפצעו האגוזים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. ומן הדברים שאינן בטלים דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים דתנן בפרק גיד הנשה חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה בגמרא אמאי כולן אסורות תבטל ברובא הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי אית לך למימר. ופרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין. וכן הלכתא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות לומר שאין הלכה כן. ונראה שסמוך לו הרב ז"ל על מה ששנינו בפרק בתרא דע"א דתנן התם אלו אסורין ואיסורן בכל שהו יין נסך וע"א ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר פטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו. ואקשינן עלה בגמרא תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח. ופריק ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה שהרב ז"ל מפרש האי תנא לית ליה אסור בכל שהוא אלא כל היכא דאית ביה תרתי דהיינו איסורי הנאה ודבר חשוב אבל איסורי הנאה ולא דבר חשוב כגון חתיכה קטנה של חמץ בפסח ואי נמי דבר חשוב ולא איסורי הנאה כחתיכת נבלה אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן ובודאי לכאורה כפירושו משמע מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה אלמא בחדא בלחוד לית ליה אוסר בכל שהו. ותו מדקתני סופא הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. ואמרינן עלה בגמרא הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורא הנאה ולאו דבר שבמנין דאלמא כל שאינו דבר חשוב ואי נמי דבר חשוב ולאו אסורי הנאה ליתנהו בהאי דינא דאוסרין בכל שהן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דליתיה להאי כללא דההיא מתניתין דע"א דהא איכא חמץ בפסח דאוסר תערובתו בכל שהוא. וכענין זה פירש רש"י ז"ל ואם כן מתניתין דע"א פליגא אמתניתין דגיד הנשה וההיא דע"א עדיפא ועלה סמכינן דהיא במקומה וגבי הלכתא פסיקתא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא פליגאן והכא הכי קאמר האי תנא לית ליה לאורויי במתניתין אלא איסורי הנאה ודבר חשוב אבל התם בפרק גיד הנשה איירינן אפילו בדבר שאינו אסור בהנאה והוא שיהא דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני אורחין. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה הכי קאמר משום הכי סתם האי תנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנות כאן אבל דבר שבמנין ואיסורי אכילה אינן ראויין לשנותן כאן דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנותן כאן דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתן בהנאה אבל דבר שבמנין ואיסורי הנאה אוסרין את תערובתן במה שהן. ולעולם דבר שבמנין אוסר תערובתו באכילה אפילו בשאר האיסורין שאינן אסורין בהנאה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האוסרין דקא מקשי התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן. ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד. פירש דבמתניתין דע"א דמיתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה. ופריק כי קאי בע"א משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה. כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האיסורין לגבי מזבח דדמו להו. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי התם בע"א בירושלמי למה לא תנינן עמהון נבלה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני אלא שאסור בהנאה התיבין הרי חמץ בפסח. ומשני חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהן כרת. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה כחתיכת נבלה וחתיכת דג טמא וכיוצא בה אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור בטלה היא בששים ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה שהרי האיסור הבלוע אינו דבר חשוב ולא אמרו בבב"ח בדבר חשוב שאינה בטלה כדתנן התם בפרק בתרא דע"א אלא משום דבבשר בחלב כל שנתבשלו זה עם זה חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור משא"כ בשאר האיסורין. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר. ואי זו חתיכה תקרא ראויה להתכבד בפני האורחין. כל שדרכן של בני אדם להניח בפני אורח אחד שהיא חתיכה בינונית שאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי שאלו קטנה אינה חשובה ואין אדם מתכבד בה בפני אורח נכבד. וכן הגדולה עומדת היא לחתוך שאין דרכן להניחה כולה בפני אורח אחד אלא ראוי ובינונית. ותדע לך מדאמרינן התם בפרק התערובות וליבטלו ברובא ומשני משום דבע"ח לא בטלי אלמא שחוטה בדכוותיה בטל (דף קד) ובאיזה אורח א"ת בפני אורח ישראל והלא נבלה אינה ראויה להניח בפני ישראל וא"ת בפני אורח נכרי והלא אף בשר בחלב בדבר שבמנין אוסר בכל שהוא ואעפ"י שאינה ראויה להתכבד בפני שום אורח שהרי היא אסורה בהנאה. וא"ת שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד בה בפני האורחין. אכתי תיקשי לן דהא תניא ביבמות פרק הערל חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין כולן אסורות. חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות. ואמאי מותרות דהא אף שכמותה ראויה להתכבד בפני האורחין. תירצו בספר התרומות שכל החתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהיה ראויה להתכבד בפני האורחים ישראלים חשובה היא זו ואינה בטלה. ולפיכך חתיכת בב"ח לכשתתבטל מותרת היא לכל ולפיכך אם חתיכה חשובה היא אינה בטלה ולפיכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכה של חולין כולן אסורות שהרי אם תתבטל ראויה היא להתכבד בפני אורחים ישראלים שהרי חזרה להיות כחולין שנתערבה בהן אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורות כולן מותרת שהרי לכשתתבטל לגבי החתיכות של חטאת טהורה חזרה להיות כחטאת טהורה ואסורה לזרים ולכל אדם חוץ מזכרי כהונה בלבד ומשום זכרי כהונה בלבד לא חשבינן לה ראויה להתכבד בפני האורחים ומכל מקום חתיכה הראויה שאינה בטלה מצד חשיבותה אם לאחר מיכן נחתכו החתיכות וחזרו חתיכות שאינן ראויות חזרו והותרו ברוב או בששים כשאר האיסורין שהרי בטל חשיבותה וכדתנן בפרק אחרון של מסכת ערלה נתפצעו האגוזים נפרדו הרמונים נפתחו החביות נחתכו הדלועים נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים ודוקא כשנחתכו בשוגג אבל במזיד הרי הן אסורות כמו שהיו דתניא בגיטין פרק הניזקין נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו. דברי ר"מ כלומר דר' מאיר קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו כלומר דר' יוסי לא קניס שוגג אטו מזיד אבל מזיד גופיה קניס ואפילו בדרבנן דהא הכא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור ואפילו הכי קניס ר' יהודה וקיימא לן כוותיה חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד דהוו להו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון רבים לגבי ר' מאיר. ותניא בתוספתא דמסכת תרומה חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם אם נמחת הרי זה בנותן טעם וכל שכן הרוטב של חתיכה הראויה שהוא בטל בששים וכדתנן במתניתין חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה כולן מותרות והרוטב בנותן טעם ובזמן שאין מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ומן הדברים שאינן בטלים בריה אסורה ומכל מקום אינה כשאר האסורין האחרים שאמרנו שאין להן ביטול לעולם שזו בטלה היא בתשע מאות וששים כמו שאכתוב למטה. אבל עד אותו שיעור אינה בטלה. דתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה וליבטיל ברובא ומשני בריה שאני. ואיזו בריה שאינה בטלה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נמלה או גיד וכיוצא בהן שאסורין מצד עצמן מתחלת ברייתן אבל בריה מותרת אלא שקבלה איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל וצפרי מצורע וכיוצא בזה. וכן תרנגולת טרפה או תרנגולת שנתבשלה עם הנבלה אין זו בריה שאינה בטלה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק כל הבשר אבל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. כלומר חייב בכל שהוא אפילו אין בצפור אלא בשר כל שהו משום דקסבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת והרי זה חייב משום אוכל אבר מן החי. במיתתה כלומר שנתנבלה אינו חייב עד שיהא בה כזית. צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש כלומר דבריה היא וחייב משום אוכל בריה אסורה כאוכל נמלה. אלמא אוכל צפור טהורה שנתנבלה אינו חייב משום אוכל בריה אסורה. ואי קשיא לך אם כן חלב שנאסר מתחלת בריאתו יהא נאסר בכ"ש כגיד הנשה. כבר כתב רבנו יצחק ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכל דהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו נקרא חלב אין זה קרוי בריה אבל כל שיחלק ואין שמו עליו זהו בריה כגון צפור טמאה דבעודנו שלם נקרא צפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא. וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד. וכן אין קרוי בריה אלא ברית נשמה כגון צפור או גיד שהיה לו חיות בעודנו בבהמה אבל בריה שאין לה נשמה לא מקריא בריה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהו וחכמים אומרים כזית אמר להן ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהיא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה ורבנן סברי ברית נשמה חשיבה. וקיימא לן כרבנן. ואי לאו דחטה לאו בריית נשמה אלא ברית נשמה ושאיסורה מתחלת ברייתה ושיחלק ואין שמו עליו. וזו היא שאמרו שאינה בטלה אפילו באלף. ומיהו דוקא בעודו שלם ולא נתרסקה צורתו הוא דאינו בטל ואפילו מת אבל אם נתרסק ונחתך ממנו קצתו תו לא מיקרייא בריה ובטלה היא בששים כשאר האיסורין שאינה קרויה בריה אלא כשהיא שלמה ואין צריך לומר שאין פליטתה אוסרת תערובתה משום בריה שאין הטעם בריה וכדתנן גבי גיד הנשה אם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. וכשהוא מרוסק עד שנפסדה צורתו נמי אמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש וחי דקתני התם היינו שלם ואפילו מת. ואמרינן נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית בשאינן שלמים. פירוש מובדלין שמונה שרצים שהבדילן הכתוב לטמא משאר שרצים כדכתב אשר הבדלתי לכם לטמא אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אעפ"י שאין בהן כזית כמו שיש בהן כזית לענין טומאה קאמר אבל אכילתה עד שיהא בהן כזית כדאיתא בירושלמי והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית. והכין הוא ודאי דבהדיא תנינן בה הכין דתנן התם בפרק קמא של מסכת אהלות האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. אלמא לענין טומאה שנינו אבל לענין אכילה עד שיהא בו כזית בשר. ודוקא בשאר שרצים אבל בשמונה שרצים המטמאין שטומאתן בכעדשה אכילה נמי בכעדשה לענין מלקות כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח וכן הדין לאיברים שלהן שמטמאין בכל שהן אף איסור אכילתן כן ודוקא במיתתן אבל בחייהן כיון שאינן מטמאין כך בשרץ אינה לוקה בפחות מכזית. דגרסינן התם אמר ר' יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מאי טעמא אכילה כתיבא בהו והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה רבי יוחנן אמר רב יוסף לא קשיא כאן במיתתן כאן בחייהן. ואקשינן על ר' יוחנן דקלסיה מיתיבי האיברין אין להן שיעור ואפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר ליה במובדלין דבר הכתוב פירוש הא דקלסיה ר' יוחנן בשרצים הטמאין קאמר שהן מובדלין לטמא ומה טומאתן במיתתן בכעדשה אף אכילתן בכעדשה. והא דאמר ר' יוחנן בכזית בשאר שרצים מכל מקום אלו ואלו אין רואין האיברין שבהן ככולן לאסור תערובתן במינו שלא נאמרו דברים אלו אפילו בשרצים המובדלים אלא ללקות על אבר שלהן אעפ"י שאין בו כזית בשר כאלו יש בו כזית. והרמב"ן ז"ל כתב בנחתך ממנו אבר בעיא ולא איפשטיא במסכת נזיר גבי מלקות והוא הדין לאיסור. ומיהו בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו דודאי בטלה ונמצא בתשובה לרבנו הגדול ר' יצחק ז"ל אם נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בששים כשאר האיסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה ואי צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפילו באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מענין שאסור אסור בהדלקה משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך ע"כ. ולקמן נאריך יותר בעזרת השם בדין זה שאמר הגאון בעכבר שנפל לקדירה רותחת אם אוסר תערובתו בפליטתו אם לאו. שנינו במסכת תרומה בפרק בצל שנתנו לתוך עדשים דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סעלים בגליל. פירוש בשנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דגים טהורין דאוסר את השאר משום בריה דאלו מחמת פליטתו בטל הוא בששים כשאר האיסורין וכמו שכתבנו. וכדתנן בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם אלא בשנתערב בגרב גופו של דג אסור שלם דאוסר את כולן משום דבריה לא בטלה. וכן פירש רבנו שמשון ז"ל. ואם יש בדג האסור משקל חמש סלעים אוסר כל הגרב שמחזיק סאתים. וכתב רבינו שמשון ז"ל שבירושלמי מפרש שהוא אחד מתשע מאות וששים. וקאמר בירושלמי הורי ר' יוסי בעכברא אחד לאלף. כלומר מצא אחד לאלף והתיר. וכתב רבנו שמשון ז"ל דהוא הדין לתשע מאות וששים שהיה מתיר והאי דבעי שיעורא כל כך משום דבריה לא בטלה. ומכאן יש ללמוד דאע"ג דאמרינן בריה לא בטלה בתשע מאות וששים בטלה ואין ללמוד מכאן לשאר האיסורים שאמרו שאוסרין במשהו כגון דבר שיש לו מתירין שהרי אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ובבעלי חיים אמרו שור הנסקל שנתערב בין השוורים אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. בסתם יינן שאוסר בתוספתא דטיפה אחת של יין נסך אסורה ואוסרת כל יין שבחבית ושבבור. ומן הדברים שאוסרין בספיקן בכל מה שהוא ההיתר. איסור קבוע שנודע וניכר מקומו ואעפ"י שהאיסור מן הדברים שאינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן. דתנן תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו (דף קה) יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. לפי שכיון שמקומו ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל אם לא היה מקומו ניכר כמחצה על מחצה דמי. אבל אם לא היה מקומו ניכר ונודע אין אומרין בכי הא קבוע דהיינו כל ביטולי האיסורין אלא אם כן האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין אי נמי בע"ח וכמו שכתבנו למעלה אינן בטלין וכיון שאינן בטלין הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמי. ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הני מילי בשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב ואעפ"י שדלתות מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא אפילו הכי מותר דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש. וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות אמר ר' זירא אעפ"י שדלתות מדינה נעולות. והני מילי בשלא ראינוהו יוצא מן המקולין אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות. פרש ואתא עכבר היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב. ועוד אכתוב יותר מזה בסוף השער השני של בית זה בעזרת השם ויש איסור אוסר בריחו דגרסינן בפסחים פרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מאי טעמא מפטם ליה האי להאיך והדר האיך מפטם ליה להאי. והא דנקט בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש לריבותא נקטיה לומר שאעפ"י שאין בשר נבלה כחוש לריבותא נקטיה לומר שאעפ"י שאין בשר הנבלה שמן אלא שנתפטם מריח שמנו של שחוטה אפילו הכי אסור וכל שכן אם היה בשר נבלה שמן ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו כלום. מכל מקום משמע דתרווייהו מודו בששניהם כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא. ואקשינן עלה מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו מפני תערובת טעמים. ופריק לא מפני תערובת גופין והא דאסר רב דוקא בשלצאן בתנור אחד שאין מקום לריח להתפזר אבל בשני תנורין לכולי עלמא שרי. מדאקשינן עליה דרב מסיפא דברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ואפילו גדי וטלה אי אמרת בשלמא מפני התערובת גופין כלומר כדי שלא יתחלפו זה בזה וכדתריץ לוי היינו דקתני ואפילו גדי וטלה דאפילו גדי וטלה נמי אעפ"י דלא מיחלפי זימנין דלאו אדעתיה ומיחלפי ליה אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה אלא לימא תהוי תיובתיה דרב. אמר ר' ירמיה אמרי בי רב כגון שצלאו בשתי קדרות בשתי קדרות סלקא דעתך אלא אימא כעין שתי קדרות. והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת גופין ואפילו כעין שתי קדרות דליכא תערובת טעמים אסור מפני תערובת גופין ואפילו גדי וטלה. ובשם רבנו תם ז"ל דדוקא בתנור שהוא מקום צר אבל במקום רחב מותר. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דיש שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא. וכן נמי דוקא בצלי אבל בקדירה ליכא למיחש כלל וכדאמרינן הכא כעין שתי קדרות לא דכיון דכל אחד בקדירה בפני עצמה ליכא ריחא כולי האי. ואמרינן נמי בפרק קמא דע"א לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. אמר רב מארי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על גבי חבית של יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר ורבי יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בפת שעורים מפני שהן שואבות מאי לאו תנאי נינהו דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. אמרי ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא. לאו איתמר עלה דההיא ארבב"ח אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה בפת צוננת וחבית סתומה דברי הכל מותרת כי פליגי בפת חמה וחבית סתומה והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותח. ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רב מפרזקיא למיכלה בכותחא אמר מר בר רב אשי אפילו במלחא נמי אסירה דקשי' לריחא ולדבר אחר. ויש מי שפירש דלוי אפילו לכתחילה שרי מדאקשינן עליה מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת. ואם איתא מאי קושיא דהא ברייתא אין צולין קתני. כלומר לכתחילה ובהא אפילו לוי מודה והא דשרי לוי בי ריש גלותא לצלות בשר ודבר אחר לכתחילה הוא דעבד עובדא. אבל הרב אלפסי ז"ל פירוש דלוי מודה הוא דאסור לעשות כן לכתחילה. וכן פירוש הראב"ד ז"ל. והא דאקשינן עליה מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד הכי אקשו ליה אם איתא דלגבי ריחא דאסורא בדיעבד שרי דינא הוא לגבי שני פסחים דתרווייהו להיתירא וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחילה. והרב בעל הלכות גדולות כן כתב דלוי לא התיר אלא בדיעבד הא לכתחילה מודה דאסור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלוי ודאי אפילו לכתחילה שרי והכין איתא בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסר שמואל בשם לוי מתיר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב משום דאמרינן דהא דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובפת חמה וחבית פתוחה הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה הילכך קיימא לן בהא דצלי כרב דאמר דריחא כי הא מילתא היא. ורבנו תם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"א בבת תיהא דישראל ונכרי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא ואתיא לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ואמרינן לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא. ודחינן אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבב"ח אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא ולרבא לא דמיא דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב ולא להנאתו כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל בספר המאור. ועוד הביאו ראיה דהלכה כרב מדתני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא לאכלה בכותח דאלמא כרב סבירא להו. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה משמן של גאונים ז"ל דהלכה כלוי משום דאביי ורבא פליגי בההיא בת תיהא בריחא אי מילתא היא אם לאו אביי אמר מילתא היא ורבא אמר לאו מילתא היא. וקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. אלמא ריחא לאו מילתא היא. ואף הרב אלפסי ז"ל כן פסק. ואי משום ההיא דריש לקיש רבא דהוה בתרא לא סבר לה כוותיה אלא כי פליגי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי. ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה ור"מ ור"י הלכה כר' יהודה ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא. ועוד דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא מדקתני סיפא ואפילו גדי וטלה ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושנויא דחיקא היא. והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסורה לאכלה בכותח. וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא. הנהו לכתחילה קא אסרי להו ולוי נמי מודה בהו הואיל ויכול לאכלן בהדי בישרא. ועוד דחה אותה הרב ז"ל משום דהוי כדבר שיש לו מתירין ואין דבריו עולין כהוגן בטעמים אלו שדחה בהו דרב כהנא ורבא מפרזקיא. דלוי ודאי משמע מגמרא דבני מערבא דאפילו לכתחילה קאמר וכמו שכתבנו. וכן לא אמר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא כשנתערב במינו הא שלא במינו לא וכדמוכח בהדיא בנדרים וברייתא דהטבל ומעשר שני והקדש וחדש דמייתי התם וכדאיתא בירושלמי בהדיא. מכל מקום שאר דבריו וטעמיו שכתבנו נכונים הם. והא דמייתי ראיה דהא דריש לקיש כולי עלמא מודו בה מדקאמר אביי והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא דמשמע דלדידיה דמיא הא לרבא לא דמיא דאי דמיא מודה הוה בה דאסור. לא היא דברוב נוסחאי ליתיה כלל לההיא גירסא אלא הכי גרסינן והא כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובודאי הכי הוא דלדידיה דמיא אלא דרבא לא סבירא ליה כריש לקיש אלא בדידה פליגי ור' יהודה מתיר ור' יוסי נמי כר' יהודה בשל חטים דאינן שואבות דליכא גופו של יין אלא ריחא בעלמא וריחא לאו מילתא היא. ונראה לי ראיה על זה מדאמרינן אמר רבא מנא אמינא לי דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפו בו את הפת הפת מותרת מפני שאין טעם כמון אלא ריח כמון ודחה אביי שאני התם דמיקלא קלי אסורא. אלמא הא דכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפילו הכי שרי ולרבא לא שנא מיקלא קלי ולא שנא לא קלי שרי ולאביי הוה אסור דכוותיה בעלמא אלא דהכא שני ליה משום דמיקלא קלי איסורא אלמא רבא ל"ל דריש לקיש וזו נראה לי בראיה גמורה ודרב כהנא ורבא מפרזקיא אפשר דבשר בחלב שאני דגזרו בי טפי משום דהיתר והיתר הוא ולא בדילי אינשי מינייהו וגדרו בה גדר ולא ראיה לדרב הביאו כאן אלא ענין לו הביאו לומר דלגבי בשר בחלב אסרו אפילו בריחא. ולכשתמצא לומר דכרב אתיאן לית הלכתא כוותייהו מדקיימא לן כרב בבת תיהא דלגבי אביי הלכתא כוותיה. ומר בר רב אשי דאסר בינתא דאיטויא בהדי בישרא לאו משום דרב אסרה אלא משום נזק דידה ואפילו במלחא אסור. ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב היאך אפשר לאסור מין בינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל הא לא אפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדרב יהודה דהא אדרבה אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי בחבית של תרומה ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמין במינו וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטיל דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי וניחא ליה דאלו הוי דכוותיה בשאינו מינו הוא טעמיה נרגש ונטעם כאלו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים ומכל מקום מדברי כולם (דף קו) נלמוד דלכתחילה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחילה שרי וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי. וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל. ויש איסור בטל בששים. ומן החלק הזה רוב כל האיסורין שבתורה ושל דבריהם דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים. וגרסינן בפרק בתרא דע"א רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ונותן טעם היינו ששים. ובשל דבריהם נמי כן דגרסינן התם אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ולא גיד ממש קאמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כדבעינן למיכתב קמן ורב נחמן דבתרא הוא א"א דסבירא ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא משום שמנו ומשום קנוקנות שבו דאסורין מדרבנן קאמר. וכחל שהתירו בששים וכחל מן המנין היינו משום דגופו של כחל בשר הוא וראוי הוא להצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וכמו שכתבנו למעלה והטענה לשיעור ששים מפני האיסורין נרגשין ונטעמין בתערובתן עד שיהא בהיתר ששים כנגדן. וכתב רש"י ז"ל דאפילו טעמוניה ולית ביה טעמא בששים אבל אית ביה טעמא אפילו באלף לא בטיל וכדאמרינן בכמה דוכתא דטעמא לא בטיל. ואמרינן התם בשמעתא דהזרוע בשלה יש להן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור. אלמא טעמא לא בטיל. ומדבריו ז"ל נראה התירו בששים אלא בדליכא קפילא למיטעמיה הא איכא קפילא לעולם אסור עד דטעמיה קפילא ודילמא אית ביה טעמא ולא בטיל והיינו כלבית באלפס דרבי יוחנן דאמר להו ליטעמיה קפילא ולהחמיר עלייהו קאמר והא דאמר רבא אמור רבנן בששים היינו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא ואי נמי בדליכא קפילא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו אם איתא דר' יוחנן להחמיר אמר היכי מוכח מינה רבא דסמכינן אקפילא אלא ודאי כל היכא דאיכא ששים אע"ג דאיכא קפילא לא צריכינן למיטעמיה דסמכינן אששים דכל היכא דאיכא ששים לא חיישינן דילמא איכא טעמא. אבל כשהאיסור ניכר ולא נתערב בהיתר אלא צירו ורוטבו והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מיניה אלא דלא ידעינן כמה הוא בכי הא אזלינן להקל אקפילא ואי טעים ליה וליכא טעמא בידוע שנתבטל צירו ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר ואע"ג דליכא ששים בשיעור גופו וממשו של איסור והיינו כלבית באלפס אבל כשנימוח גופו של איסור בתוך ההיתר אין סומך אקפילא לפחות מששים ולעולם בששים ואע"ג דאיכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא דאיסורא. אבל בודאי אפילו איכא ששים וטעמיה קפילא ואית ביה טעמא אסור דטעמא ודאי לא בטיל. באיזה קפילא אמרו בקפילא בקי בטעמים הרבה ואפילו בטעם מועט שאין רוב בני אדם שאינם אומנין ותדע לך מדאמרינן בפרק גיד הנשה אמר רבא מריש הוה קשיא לי הא דתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם בישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם. ואמרינן בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכי נמי סמכינן אקפילא ארמאה. אלמא מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא משמע דלא בעי קפילא כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו. ועוד מדאמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מינו ושאינו מינו והיתירא בטעמא ומין ושאינו מינו ואיסור בקפילא. מדמחלק טעמא וקפילא לשנים שמע מינה היינו טעם נרגש לכל בני אדם ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא נכרי דעלמא משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה. וכיון שכן אי קפילא הוא אפילו שואלים אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו. ויש לחוש לדבריהם. ויש איסור שצריך ששים ואחד והיא דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. וגרסי תו התם אמר ר' חלבו אמר ר"ה ביצה בששים והיא אסור בששים ואחת והיא מותרת. ופסק הרב אלפסי ז"ל כי הא דר' חלבו דבעינן ששים ואחת והיא ובגיד פסק כר"נ. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מפני מה פסק בגיד בששים והוא כר' נחמן ולא פסק בביצה כן.

ויש מפרשים כי מפני חשיבותה של ביצה החמירו להוסיף אחת בשיעורה ואין זה מחוור כלל כי לא באו כאן אלא לבטל פליטת הביצה ולא הביצה בביצת אפרוח דכולה שמעתא בהכי מיירי. ואפילו תפריש בבטול הביצה עצמה אם נטרפו בקערה בטל חשיבותה וכדאמרינן באגוזי פרך ורמוני באדן וכמו שכתבתי למעלה ואם לא נטרפו ובביצה טמאה אי נמי ביצה טרפה בטלה היא ברוב דהא יבש ביבש הוא. והרמב"ם ז"ל כתב מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה כלומר שיש בה אפרוח שהוא בריה שלימה. וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טרפה עם ביצים אחרים בששים כלומר שטרפן אלו עם אלו. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל דפליטת האפרוח בטלה היא בששים כשאר האיסורין כמ"ש למעלה.

והרמב"ן ז"ל כתב משום שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה. ולא הצריכו כל אחת ואחת וזה יותר נכון בטעם. ויש איסור בטל בחמשים ותשעה. דגרסינן בפרק גיד הנשה אר"נ גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין כחל בששים וכחל מן המנין. אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור נפקא מינה דאי נפל לקדריה אחרת אוסר וטעמא דהא (דף קז) מילתא מסתברא משום דהוא עצמו בשר הוא ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו. והרמב"ם ז"ל שכתב שהטעם לפי שאיסור חלב הכחל דרבנן ועשו בו היכר והיקלו בו. לא נראה לו דבריו וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי שהיא ראיה לסתירת טעם זה שכתב אלא הטענה בזה כמ"ש. ודוקא בשנפל לתוך קדירה של בשר אבל נפל לתוך יורה של חלב אף הוא צריך שיהא ששים בחלב כנגד כל הכחל ואין כחל מן המנין לפי שאין החלב שבו נודע עד שנשאר שהוא מצטרף בכמות כל הכחל לבטל בשר הכחל. והא דאמר ר' יצחק בר משרשיא דאי נפל לקדירה אחרת אוסר לפי שאנו חוששים שלא פלט כל חלבו בקדירה ראשונה ועדיין נשאר מקצת חלבו בתוך הכחל ולא ידעינן כמה ולפיכך חוזר ואוסר עד שיהא גם בקדירה השניה חמשים ותשע חלקים כנגדו של כחל. והיכא דליכא בקדירה ראשונה חמשים ותשעה שנאסר הכל מסתברא שהכחל עצמו נעשה נבילה שהרי עשאוהו כבשר בחלב ובשר בחלב לדברי הכל נעשה הכל כנבילה ולפיכך צריך ששים ואין כחל מן המנין. ויש איסור שבטל ברוב והן שני מינין האחד יבש ביבש שבכל איסורין בנותן טעם. והשני האיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא. וכדעת מקצת מרבותי נוחי נפש אפילו בבלול. יבש ביבש כיצד. שנינו בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן בגמרא גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אינו מכירה כולן אסורין אמאי ליבטיל ברובא. ופרקינן בריה שאני. ואקשינן נמי וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא אם אינו מכירה כולן אסורות. ואמאי ליבטל ברובא. ופרקינן בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. אלמא אי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין היו בטלין ברוב דיבש ביבש הוא וכל יבש ביבש באסורין דעלמא בטלין ברוב. ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין שאי אפשר להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מכל מקום כיון שבכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל החתיכה בפני עצמה אוכל כל חתיכה בפני עצמה וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ואפאשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור היקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורין ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללין. ומיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחד שהכל מותר. ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר אבל לערב את הכל ולאכול אסור. ולפי הטעם הזה שכתבתי מסתברא לי דלא אמרו אלא באיסורין שהלכו בהן אחר ששים לפי שלא אסרו אלא כדי נתינת טעם וכשהוא יבש ביבש אפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי. אבל בכל האיסורין שהחמירו בהן לאסור אותן למעלה מכדי נתינת טעם לא שנא בלול ולא שנא יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול שהרי אף בלול כל שהוא למעלה מששים אין כאן טעם האיסור ואפילו הכי החמירו בו ואסרוהו אם כן אף ביבש נמי לא שנא ואדרבה כל שכן הוא דכשהוא בלול בודאי אינו טועם לעולם טעם האיסור כל שיש ששים כנגד האיסור ואפילו הכי אתה מחמיר עליו ואוסרו כל שכן כשהוא יבש ביבש והוא אוכל כל אחד בפני עצמה דודאי טועם את האיסור אלא שאינו יודע מתי. ותדע לך שכל תערובת החמורים אפילו ביבש אינו בטל בפחות משיעורו לבלול דהא תרומה שהחמירו בה להצריכה אחד ומאה אפילו ביבש כן. ולא עוד אלא אפילו בתרומה דרבנן אמרו כן דתנן במסכת תרומות ומייתינן לה ברפ"ק דביצה ובשאר מקומות ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית ר"א אומר רואין אותן כאלו הן פרודות ותחתונות מעלות את העליונות והעליונות מעלות את התחתונות ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו. אלמא אע"ג דתרומת קציעות דרבנן וחביות מוחלקות הצריכו בהן מאה כמו שהצריכו לבלול. וכן אמרו בערלה וכלאי הכרם שהחמירו בתערובתן להצריך מאתים והיינו דתנן אגוזי פרך ורמוני באדן וחבלי תלתן וכו'. הרי אלו אסורין ואוסרין בכל מה שהן אם לערלה ערלה אם לכלאי הכרם כלאי הכרם. והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עליו לאסור במשהו אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפילו ביבש שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם לפי שהוא קבוע. וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכמו שאמרו בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפילו נתערב בריבוי כולן אסורין וכמו שכתבתי למעלה באיסורים שאינן בטלין. ויש מגדולי החכמים שאמרו שבכל האסורין אין הפרש בין יבש לבלול ולעולם אינו בטל ביבש אלא כדרך שהוא בטל בבלול. ומה שאמרו בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר אלא ליבטיל בריבוי קאמר דכלפי ששנינו במשנתנו אם אינו מכירו כולן אסורות. הקשו למה אסורין כולן ליבטיל ברוב דהיינו בששים כשאר האיסורין. וכן נראה לי גם מדברי רש"י ז"ל. ונראה לי שהעיקר כמו שכתבנו דברובא ממש קאמר אפילו חד בתרי. דגרסינן בפרק הזהב אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים לפי שאי אפשר לצמצם. ואקשינן עליה מדתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן עולין באחד ומאה וטעונה רחיצת ידים והערב השמש הרי אלו כתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר שני מאי משא"כ במע"ש דבטיל ברובא. ואם איתא לחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלמא מדקאמר משא"כ במע"ש דבטיל ברובא שמע מינה דמעשר שני ביבש בטל ברוב ממש ורש"י ז"ל שפירש בטל ברובא בששים אינו מחוור בעיני דאם כן אף תרומה ובכורים בטלים ברוב שהרי יש להן שיעור ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרין על המועט בטל ברוב דבשלמא באותן השנויין במשנת גיד הנשה היה באפשר לומר דכלפי ששנינו שכולן אסורין ולא נתן להם שיעור קרא לשיעור ששים ביטול ברוב כלומר בטלים ברבוי אבל כלפי שיעור מאה האיך הוא קורא סתם בטל ברוב למי שצריך ששים שאם אתה מפרש רוב ריבוי אף התרומה והבכורים בטלים בריבוי וכמו שכתבתי. ודוחק הוא לומר שלשיעור ששים קורא בטל ברובא מפני שטעם האיסור אף בכנגדו במין ושאינו מינו רבה טעם ההיתר על טעם האיסור ומבטלו עד שאינו ניכר בו. אבל התרומה והביכורים אינן בטלין אף בשריבה טעם החולין על טעמן ומבטלו ועל הסכמה זו שהסכימו רובן של ראשונים ז"ל דיבש ביבש ברוב ממש אנו סומכים ועושין מעשה. איסורין של דבריהם שאין להם (דף קח) עיקר בדאורייתא כיצד. שנינו בברייתא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה פרק הערל אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה נטל סאה ונתן סאה כשר עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו ופרקינן לא דלא נישקיל רובו ואי בעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. אלמא משמע מיהא דבכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעיא ששים וכדכתיבנא לעיל וכן סתם יינן ותרומת תאנים נמי דרבנן ובעיא מאה כתרומה דאורייתא וכדתנן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר דאורייתא כלל אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד ואי נמי משום דחלב דאורייתא לא. אי נמי סתם יינן משום וודאי יינן. ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו ואי נמי תרומה בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר דבדאורייתא בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומה חוצה לארץ לבטלה ברוב וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב כמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה. והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של נכרים ואעפ"י שחששו לתערובת איסור של תורה אינן אלא גזירה וכן בישולי נכרים בטלין ברוב והיינו דהקלו בחוץ לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוץ לארץ משא"כ בחלת חוצה לארץ בארץ משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה עם זר שמא תתערב בהם אבל בחוץ לארץ התירו דליכא למיגזר דאפילו תחלף להם ותתערב עם החולין לית לן בה הואיל ובטלה ברוב והכין משמע בר"פ כל הבשר וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה חורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בחלת חוץ לארץ דוקא היא שנויה מדפרכינן מינה בר"פ אלו עוברין למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומות חוצה לארץ ובכל זמן. ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא ויש לי לומר בהא דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר לאו למימרא דבעלמא סגי לן בריבויא באיסורי אכילה אלא כדיניה בששים או במאה ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואעפ"י שהחמירו מקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה מכל שכן קא מקשה. ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר אפילו בלא ריבויא נמי הא לאו טעמא דשאני אומר בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות משמע דתרומת חוץ לארץ מבטלין אותה ברוב וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו אפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוץ לארץ בלבד ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם וכן נראה דעת רבנו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה. ויש איסור שאינו אוסר תערובתו בפליטתו ואפילו חד בחד והן שלשה מינין האחד גופו של גיד הנשה והשני ביצה של עוף טמא. והשלישי כל האיסורין פגומין. ויתר עליהן זה שאפילו נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר אינו אוסר תערובתו וכמו שיתבאר. גיד הנשה כיצד. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנותן טעם ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר ביזנא אבבא א"ל מאי אמר לך א"ל שרי ניהלי אמר תני ועייל קמיה א"ל זיל אימא ליה לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתירא משמיה דריב"ל וליה לא סבירא ליה. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. ומיהו דוקא פליטתו אבל גופו של גיד אם לא נמחה ואינו מכירו אוסר את כל הגידין וכמו שכתבנו למעלה דבריה היא ובריה לא בטלה. ואם נמחה גופו צריך הוא ששים דאע"ג דעץ הוא התורה אסרתו ואפשר שבטל ברוב דכיון דלעולם אינו נותן טעם ואפילו בשאינו מינו לא אסרוהו לעולם כל שהוא מעורב ברוב היתר ואינו דומה לשאר האיסורין שהצריכוהו ששים לבטלן ואפילו במינן דהתם הוא דאסרו מינו משום דכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל כאן שאינו נותן טעם כלל ואפילו בשאינו מינו לא החמירו עליו והעמידוהו על דינו לבטלו ברוב ופליטת הגיד שאמרנו שאינו אוסר תערובת הני מילי גופו של גיד דעץ בעלמא הוא אבל שומנו וקנוקנות שבו אעפ"י שאינן אסורין אלא מדרבנן ומשום לתא דגיד אוסרין הן תערובתו כשאר האיסור של דבריהם. ותדע לך מדגרסינן בגיד הנשה הנהו אטמאתא דבשרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא שרי אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וקא מפרש טעמא משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי ורותח דצלי אינו אוסר באיסורין שאין מפעפעין אלא בכדי קליפה וכמו שכתבנו למעלה ורבינא שהיה אוסר הכל היה סבור שהמליח כרותח דמבושל מכל מקום מדברי כולם נלמוד שאלו נתבשלו עמו היה אוסר את תערובתו ועל כרחנו לאו מחמת גופו של גיד קאמרי דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכן פוסק הגמרא ורבינא דבתרא הוא והוא שהיה סוף הוראה וכן מר בר רב אשי היאך סבירא להו דלא כהלכתא אלא על כרחנו אינו אלא מחמת שומנו של גיד וקנוקנות שבו. ועוד דאמרינן התם אמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין ושאינו מינו והיתירא בטעמא היכי דמי כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מין ושאינו מינו ואיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא טעים קפילא מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה כגון שמנינות דגיד הנשה אי נמי בשאינו מינו וליכא קפילא בששים. כך הגירסא ברוב הספרים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן כתבה הראב"ד ז"ל אלמא שמנינות דגיד צריך שיעור לבטל טעמו. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שומנו אינו אוסר אחרים בתערובתו בפליטתו דכיון דשומנו של גיד אינו נאסר אלא משום גזירת גיד והגיד אינו אוסר תערובתו האיך ניגזור בשומנו שהוא טפל לו לאסור בתערובתו ולא יהא טפל חמור מן העיקר ולא יהא יפה כח והבן מכח האב. ועוד דמאי איכא למיגזר דבשלמא באכילת גופו של שומן איכא למיגזר אטו אכילת גיד עצמו אבל תערובות מאי איכא אי שרית טעמו של שומן אתי למישרי טעמו של גיד עצמו לישרי ולישרי דהא אין בגידין בנותן טעם. ועוד מביאין ראיה מדתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מינה ואתיא לאוקומה כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. ואקשינן וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והתנן ירך שנתבשל עם גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. ואם איתא מאי קושיא דלמא ההיא משום שומנו של גיד ולעולם אין בגידין בנותן טעם. ואינה ראיה שכבר תירץ רבנו תם ז"ל דאם איתא לא הוה מפיק ליה בלשון גיד ומקשינן עליו מדתניא העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמה רבינא התם בריש פרק גיד הנשה בשמנו של גיד ולי נראה דלא קשיא ליה מההיא מידי דהתם אע"ג דלא איצטריך אלא לשמנו של גיד מכל מקום אף גיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר עם שמנו אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לא הוה מפיק ליה לשומן בלשון גיד. ומכל מקום אין תירוצו של רבנו תם ז"ל מחוור כל הצורך דהא אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין וההיא משום שומנו קאמר דהא אין בגידין בנותן טעם. ואפשר דר"נ סתמא קאמר לכשתמצא לומר יש בגידין בנותן טעם צריך ששים כנגד כל הגיד ושמנו ולכשתמצא לומר אין בגידין בנותן טעם צריך ששים כנגד השומן לבד ומשום דלא מעייל נפשיה בפלוגתא אמר גיד הנשה סתם. אבל לעיקר ראייתם יש לי לומר דאינה ראיה דכיון דאשכח אוקימתא רויחא לא דחיק נפשיה לאוקומה בשומנו של גיד. ומכל מקום ראיות שכתבתי מכריעות כן דאף בשומן וכקנוקנות בעינן שיעור ואוסרין הן תערובתן כשאר איסורין של דבריהם שכבר נאסרו. כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע"פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו הניכר מתבטל ברוב וזה אינו צריך לפנים אלא זורקו ואוכל את השאר ואם נפל לקדירה אחרת אוסר. וכמו שאמרנו בכחל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור ונפקא מינה שאם נפל לקדירה אחרת אוסר. ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור הניכר בתוך הקדירה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט. וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנינות של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אעפ"י שיש ברוטב ובחתיכות ששים לבטל את החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדירה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדירות עם ההיתר עד שתצטנן ואחר כך יסלקנה. ביצה של עוף טמא אינה אוסרת תערובתה בפליטתה. כיצד גרסינן בפרק גיד הנשה אר"נ ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהיב טעמא והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא א"ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. כלומר הא דר"נ בביצת אפרוח דפליטתה פליטת בשר אבל ביצה טמאה אינה צריכה שיעור דאינו אלא מיא דביעי בעלמא. ואקשינן על הא דאמרי דביצה טמאה אינה אוסרת מדתניא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות ופרקינן הכא נמי בביצת אפרוח ואמאי קרי ליה טמאה כיון דאית בה אפרוח קרי ליה טמאה ואקשינן והא מדקתני סיפא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בהן בנותן טעם אסורה מכלל דרישא דלית בה אפרוח. ופרקינן פירושי קא מפרש כיצד כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן הכא נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלית בה אפרוח השתא דלית בה אפרוח אסורה דאית בה אפרוח מיבעיא. ודחי אי משום הא לא איריא ותנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר דאית בה אפרוח אסורה אבל לית בה אפרוח שריא תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא לית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. ופסק הרב אלפסי ז"ל כי הא דרב אידי בר אבין ואביי דביצה של עוף טמא ששלקה עם הטהורות אין צריכות שיעור ולעולם מותרות דמיא דביעי בעלמא הוא. וכל הנך דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסורות הא אוקימנא להו בביצת אפרוח ואמרינן נמי דהכא נמי מסתבר ואע"ג דדחינן דאי משום הא לא אריא דתנא סיפא לגלויי רישא לאו בדוקא אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא ושנינו בברייתא בפרק אלו טרפות גיעולי ביצים מותרות ופירש רש"י ז"ל גיעולי ביצים טמאים מותרות וכדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. וכן משמע בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות אמר רבי זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחד אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי וקתני מותרות אבל בתוספות פירשו גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל כלומר שפלטה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה או נפילה. [וכן] משמע בתוספתא תרומות פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהן בנותן טעם אסורות. ואם לאו מותרות. גיעולי ביצים מותרין באכילה דמשמע דגיעולי ביצים לאו היינו ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות. וכן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל. ולפיכך כתב הרב בעל התרומה ז"ל דאין הולכין לענין פסק הלכה אחר לשון בני אדם דאמרי מיא דביעי (דף קט) בעלמא דהא מקשינן על בשמעתין דגיד הנשה מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואע"ג דשנינן ומוקמינן לה בביצת אפרוח שנויא הוא ואשנויא לא סמכינן. ומכל מקום העיקר נראה כדברי הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבנו דהא רב אידי בר אבין ואביי הכין סבירו להו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו בהדיא וגמרא נמי אמרה דהכין מסתברא דברייתא בביצת אפרוח ואע"ג דדחינן דתנא סיפא לגלויי רישא לאו לאיפלוגי אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא והילכך קיימא לן הכי דמיא דביעי בעלמא הוא. ומיהו אם הטמאות קלופות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות וכדגרסינן בירושלמי דתרומות הא דאתמר מותרות בבשלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחד. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין מדדחינן לכל הנך ברייתות ומוקמי להו בביצת אפרוחי ודחקינן לישנא דקתני טמאות דמשום דאית בה אפרוח קרי לה טמאה ואם איתא לוקמה בביצת עוף טמא כפשטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי דדוקא ששלקה בקליפתה הא בקליפה צריכה שיעור כביצת אפרוח דבעי ששים ואחת והיא. וביצה שנמצא עליה קורט דם דינה כדין ביצת אפרוח וכבר כתבתי למעלה באיזה מקום בביצה יאסור קורט דם ובאי זה מקום לא יאסור. דברים הפוגמין אינן אוסרין תערובתן ואפילו נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר. שנינו בפרק השוכר שבע"א זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. ושנינו בברייתא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן לשבח אסור מאי טעמא דר"מ גמר מגיעולי נכרים גיעולי ע"א לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכי נמי לא שנא ואידך כדרב הונא בר חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה דלאו לפגם היא ואידך קדירה בת יומה נמי מיפגם פגמה ורבי שמעון מאי טעמיה דתניא לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי לגר קרויה נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבלה. ורבי מאיר ההיא נבלה מיבעי ליה למעוטי סרוח מעיקרא ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכה מיעוטא עפרא בעלמא הוא וקיימא לן כר"ש דרבי אבהו ורבי יוחנן וריש לקיש הכי אית להו. ורב כהנא נמי אמר מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר ועוד דבהדיא אמר רבא התם והלכתא נותן טעם לפגם מותר. פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדירה שאינה בת יומה אינה פוגמת אלא מעט ואפילו הכי אמרו דקדירה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראוי לגר שמה נבלה. לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אוסרה אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובות מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם. ודוקא כשנתערב איסור מועט לתוך היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה מסתברא שאין אומר בזה נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי כנבלה עד לגר. ואם תאמר אם כן קדירה שאינה בת יומה שאינה אוסרת משום דנותן טעם לפגם הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אמאי והא כולה משערינן דאי במאי דנפק מינה לא ידעינן ואם כן מאי טעמא שרינן דהא ליכא רובא דהיתירא. י"ל כיון דליכא אלא טעמו של איסור ולא ממשו בכל ענין שרי דהא לא אסרת לה אלא מחמת טעמו וטעמו בתערובתו דוקא בשיש בו בהנאתו בנותן טעם אסרו הא לאו הכי שרי. וכן אעפ"י שאין איסור זה לבדו פוגמו אלא בצירוף דברים אחרים והוא מסייע בפגימה הרי זה מותר דגרסינן התם אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. ואקשינן ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ופרקינן הא קמשמע לן דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמי בהדיה. וגרסינן נמי התם אמר רבי שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמר אין אומרין קדירה זו חסרה מלח יתרה מלח חסרה תבלין יתרה תבלין אלא כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה כלומר שיהא כל הפגם מחמת איסור זה איכא דאמרי אמר רשב"ל נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרין קדירה זו חסרה מלח יתירה מלח חסרה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגומה. ואמרינן הלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש. דברים אלו שאמרנו דוקא בשפגם מתחלתו ועד סופו אבל השביח מתחלתו ואחר כך פגם הרי זה אסור שמשעה שנפל שם איסור והשביח אסור. וכדגרסינן התם אמר רב יהודה אמר אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור ועולא דאוקי פלוגתא דר"מ ור"ש בשהשביחו ולבסוף פגם ולומר דאפילו בכי הא קא שרי ר"ש הא איתותב מהא דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ובזה כדי לחמץ ובזה לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור ורבי שמעון מתיר נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה אסור ור"ש (דף קי) מתיר. ודחינן לעולם הכא כדרבי זירא דאמר שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות. תא שמע מסיפא היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר וכי תימא הכי נמי כדשני עולא לרב חנא בשהשביח ולבסוף פגם ומי פליגי והא קתני נפל תרומה תחלה דברי הכל אסור אלמא כשהשביח ולבסוף פגם לא פליגי אלא לאו שמע מינה בפגם מעיקרו פליגי שמע מינה. ולענין הדברים הפגומין והמאוסין מעיקרן שאסר הכתוב כעכבר שבבתים והזבובין וכיוצא בהן אם אוסרין תערובתן. גרסינן בע"א פרק השוכר ההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן לקמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור וכשלא היה בשכר ששים לבטל טעמו של עכבר. אמר ליה רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר כלומר לפי שלא אסרה תורה אלא נבלה הראויה לגר וכיון שנפגמה יצאה מאיסורה אבל בעכבר חידוש הוא שהרי מתחלתו פגום הוא ומאוס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא וכיון שכן אף הוא אוסר תערובתו דהשתא נמי במילתיה קאי. וקסבר רב ששת דכל האיסורין תערובתן כיוצא בהן והילכך כל האיסורין שעיקרן שבח כנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן שהן משבחין וכשהן משתנין לפגם מותרין דגמרינן לכולהו מנבלה אף כשהן מתערבין בתוך היתר ופוגמין את תערובתן מותר תערובתן כיוצא בהן. וכן הדברים המאוסין מעיקרן ואפילו כן אסרן הכתוב כעכברא דביתא וזבובין וכיוצא בהן אף תערובתן כיוצא בהן שאעפ"י שהן פוגמין את תערובתן אסור שעיקר איסורין בפגם הוא. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס והלא עולה היא על שלחן מלכים. ופרקינן ההוא בעכברא דדברא דלא מאיס אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר כלומר רבא פליג אהא דרב ששת ולומר דאפילו הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב אין עושין תערובתן כיוצא בהן שאעפ"י שהן עצמן מאוסין ופגומין ואפילו הכי אסורין מכל מקום כשנתערבו בהיתר המושבח ופגמוהו הרי החזירו משבח לפגם וכל שהוא משתנה משבח לפגם מותר דלא אסרה תורה היתר שנתערב בו איסור אלא בשלא פגם האיסור את ההיתר אבל כשפגמו מותר ועכברא בשיכרא לא מטעמו של רב ששת אסר רב אלא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה כלומר דקיימא לן כרבי יוחנן ורב כהנא שהתירו כמו שכתבנו למעלה. אי משום דקסבר רב דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח שיש דברים שהן עצמן מאוסין ומשביחין בטבע את תערובתן. ואם טעמו של רבנן [של רב] קיימא לן כוותיה. איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי עובדא הות בי רב כהנא ואסר דאלמא אשבוחי משבח דרב כהנא ודאי לא משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור דהא איהו דאמר לעיל מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטטא. פירש רש"י ז"ל נחתך חתיכות חתיכות ושרץ איסורה בכעדשה דכטומאתו כך איסורו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי הכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח דשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים שהבדיל הכתוב לטמא ומטמאין במותן בכעדשה אף איסור אכילתן במיתתן בכעדשה והאיברין שלהן אין להן שיעור אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן ולוקין עליהן. ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלין שאפילו בשאר האיסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן וכיוצא בהן יש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור דאורייתא דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הכי בשבועות ובחולין פרק גיד הנשה הילכך ליעבריה במסננת ולישתרי. ויש מפרשים אימרטוטי אימרטטא ומתוך שנשתהא בו כל כך עד שנתמרטט איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני טעמיה לשבח ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא כיון דשהה טובא נותן טעם הוי דהוה ליה כבוש והרי היא כמבושל והראב"ד פירש אימרטוטי שהוסר צמרו כשנפל שם ואינו פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו הרי הוא משביח וזה מן התמה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו. רב אחא שיער חלא בחמשים ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא אידי ואידי בשיתין. ובפלוגתא דרבא ורב ששת קיימא לן כרבא דאפילו הדברים שחדש בהן הכתוב לאסור אותן ואעפ"י שהן פגומין ומאוסין תערובתו אינו כיוצא בהן אלא כל שפגם אינו אוסר תערובתו ואפילו היא בעצמו שנימוח בתוך ההיתר אינו אוסר אלא אם כן משביח את תערובתו כעכברא בשיכרא ובחלא שאעפ"י שהוא עצמו מאוס ופגום משביח בחלא ובשיכרא. ואני תמה בזה דבשלמא שאר האיסורין המושבחים כשנפגמו בין בפני עמן בין על ידי תערובתן הותרו שהרי נשתנו משבח לפגם ולא אסרן הכתוב בפגמן אבל האיסורין אפגומין והמאוסין מעיקרן כל שנתערבו בכדי אכילת פרס אעפ"י שהיתר נפגם מכל מקום הרי הוא טועם את האיסור בעצמו בכענין שאסרו הכתוב ולמה הותר על ידי פגם שבתערובתו. ויש לי לומר דלא אסרן הכתוב בפגימתו אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכין אחר נתינת טעמו כיון שהוא נותן טעמו לפגם בתערובתו מותר לפי שאינו נותן טעם אלא אדרבה פוגם וכענין שכתבתי בשאר איסורין דעלמא שאנו מתירין אותן כשפוגמים קצת את תערובתן ואעפ"י שבפני עצמן אסורים עד לגר. ואני תמה עוד אחר שאין בתערובתן ששים לבטלן (דף קיא) ואפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס מפני מה אתה מתירו והלא הוא כאלו הוא בפני עצמו וכאלו נפל איסור מרובה לתוך היתר מועט או שנפל מעט היתר מושבח לתוך איסורא פגומין אלו נאמר שיהא כל האיסור המאוס מעיקרו ניתר על ידי היתר זה המועט שנפגם בתוכו. וי"ל שלא אמרו אלא דוקא בשהיתר רבה על האיסור שהאיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו ונרגש בו לאסור את ההיתר המרובה אדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבתי למעלה בשאר נותני טעמים לפגם. ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו וזרקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמא ואף על פי שמשערין בכולהו משום דמאי נפק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם אינו אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדירה שאינה בת יומא. והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולהו שהרי אינו ממלא את הכלי אלא כל שטעם לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלט עד שיתן טעם בתערובת. ולפיכך כשטעמו קפילא ואינו מרגיש בו טעם מתירין אותו ואין משגיחין בשיעור כמותו של גוף האסור וכמו שכתבנו למעלה והילכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולהו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא. כך נראה לי. ולענין עכברא כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דלא אמרו אלא בחלא ובשיכרא אבל ביין ושמן ושאר כל המשקין לפגם הוא ושרי. והילכך כל השרצים המאוסין שנפש האדם קצה בהן ובדלין מהן אין אוסרין תערובתן בפליטתן ואפילו נמחה גופן בתוך ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר בין בנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן בין בשרצים שאסר הכתוב אותן אעפ"י שהן עצמן פגומין ומאוסין. והילכך כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננן. ועכברא דביתא גם כן דמאוס הוא כיוצא בהן אלא שבשכרא וחלא צריך שיעור דילמא אשבוחי משבח בהו. ועתה נבאר איסור אוסר כל תערובתו כדי שנעמוד על שיעור הכשירן של תערובת שאין כל השיעורין שוין אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה והם כל האיסורין שאין מפעפעין ושנתערב עם ההיתר בצלי או במליחה או אפילו בקדירה והוא שלא כיסה אותן הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב ושלא ניער ולא כיסה וכמו שכתבנו למעלה ותנן ירך שנתבשל בה גיד אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואמרינן עלה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכן בכל הקרומות וכמו שכתבנו למעלה. וכן באיסור חם שנפל על גבי צונן דקיימא לן תתאה גבר. ומיהו אדמקרר ליה מיבלע בלע וצריך קליפה וכדאיתא בפרק כיצד צולין וכמו שכתבנו למעלה. ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה כי שיעור הקליפה בכדי שיעור שיטול קליפה דקה אבל הנטילה צריך ליטול בעומק יותר והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרו בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. ויש איסור שאינו צריך אלא גרידה שהיא קלה מן הקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להינטל ביחד והגרידה פחותה ממנה והם הדברים שבולעין בצונן ומחמת חריפות שנמצא בהן וחריפותן וכח (דף קיב) משיכתן מועט וכדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פסקיה ואכיל קולפי דליפתא שרי דסילקא אסיר כלומר עד דגריד ליה לפי שיש בסילקא מעט כח משיכה ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי לפי שמתיקות הלפת מחליש כח המושך שיש בסילקא. ומיהו הדחה בעי דטעמא דכל הני משום שמנינות שעל גבי הסכין וכמו שנתבאר למעלה בשער זה. וכל שאיסור והיתר נוגעין זה בזה צריך הדחה לכל הפחות דתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה ואמרינן עלה בגמרא וכי נוגעין זה בזה מאי הוי אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. ולפיכך צריך ליזהר דלכתחילה לא יגיעם זה בזה שמא ישכח ולא ידיח וזהו ששנינו צורר ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדוקא בבשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה אבל בשר חי שאין דרכו לאכלה בלא הדחה אפילו נוגעין זה בזה צורר ואינו נמנע. וכן כתב הראב"ד ז"ל דכל מידי דבר הדחה כגון לשים דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש באיסור אילו לכתחילה מותר שאפילו תמצא לומר שיאכל באומצא האידנא למיכל באומצא לא שכיח. וכן כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעין מלהשתמש בו באיסור צונן ואחר כך ידיחנו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה בכך שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן. וכן כל איסור צונן שנפל על גבי היתר צונן אינו צריך אלא הדחה כבר יונה דנפל לכדא דכמכא דשרייה רב חנניא בר רבא מפשרוניא כלומר בהדחה דבר יונה וכמכא צונן בצונן הוא וכבר כתבתיו למעלה ויש איסור שצריך שיפשוף גדול כגון דבר שמן שנתקנח בהיתר כמנקר בשר וחותך חלבים ואחר כך בשר ולפיכך אסרו שלא יחתוך בשר בסכין שחתך בו חלבים. וכן שלא להדיח בשר בכלי שהדיח בו חלבים שמא ישכח ולא ישפשף הבשר יפה יפה אחר שיחתוך אותו בסכין שחתך בו חלבים אלא ידיחנו כדרך שהוא מדיח את הבשר החי וכדגרסינן בפרק קמא דחולין אמר רבי יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלשה סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים. ואקשינן וניתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך חלבים. ופרקינן גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. כלומר שאעפ"י שהוא עתיד להדיח את הבשר כיון שזה צריך שיפשוף גדול חיישינן שמא ישכח ולא ישפשף. וזה מדרך הזריזות המביאה לידי נקיות : נשלם השער הראשון בעזר העוזר ית' :