ש"ך על יורה דעה פד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה פד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא:


(ב) ושבבורות שיחין כו'. פירש"י והר"ן פ' שור שנגח (דף נ' ע"ב) בור עגול שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ונראה דכאן לענין שרצים לא נפקא לן מידי בהא אלא דאסורא דחריצים הוא שהן מושכים כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' כלומר שהמים שבהם יש להם מוצא ובא משא"כ בבורות וכדאית' ס"פ א"ט מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצים ונעיצים שאין עצורים ככלים ופירש"י והר"ן שהן עצורים שאין להם מוצא ובא וכ"מ להדיא בת"ה הקצר סוף דף כ"ה כמ"ש ע"ש:


(ג) לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש כו'. משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם וכן כ' הרא"ה בספר החינוך מצוה קס"ג בפי' ואע"ג דלעיל סימן י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורי' אסור לאוכלן חיים משו' בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין:


(ד) אבל אסור לשאוב בכלי כו'. דדלמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיחי דפרשי ואסירי כיון שמתחלתן היו בב' דדוקא כשפירשו עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי אף כשפירשו אח"כ בדופני הכלי השני וכמו שיתבאר בס"ג דהיינו רביתייהו להיות עם המשקה בכלי והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מה שכתב אבל אסור לשאוב כו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אחר כך בכלי השני מותרים ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו אסורים משום דחיישינן שמא פירשו וכן משמע להדיא באו"ה שם דלא כהעט"ז שכתב בס"ו אבל השואב מים מן הבור לכלי ופירשו לדופני הכלי אפי' מבפנים אסורים עכ"ל משמע דוקא כשידעינן בודאי שפירשו אסורים ולכן לא כתב גם כן דאסור לשאוב לכתחל' בכלי לשתות מהם והא ודאי ליתא מיהו יש ליישב קצת דבריו דמ"ש ופירשו היינו כלומר דמסתמא פירשו ועיין בס"ק י':


(ה) לשאוב בכלי. וכתב הכל בו סימן ק"א (דף קי"ג ע"ג) דה"ה ליקח מן המים ביד אסור ע"כ:


(ו) כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי. כן הוא ג"כ בטור והלשון אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתוב לאחורי הכלי או על שפת הבור והוא מתוקן ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב ואין לחוש שמא פירשו על שפתו ול"ד למסנן בס"ג דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים:


(ז) אלא על דופן הכלי. ה"ה לדופן הבור מבפנים וכ"כ הרמב"ם והרשב"א והאו"ה והוא פשוט.


סעיף ב[עריכה]


(ח) יש אוסרים. וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ג וכן משמע דעת האו"ה שם דין ז':


סעיף ג[עריכה]


(ט) שמא יחזרו כו'. ויבא לשתותן ל' הטור ויבא לשתותן והרי כבר פירשו ומשמע לכאורה מלשונו דזה פשיטא דאם חזרו בכלי דפירשו וכ"נ מדברי המחבר אבל בש"ס [משמע] דליכא אלא ספיקא דשמא פירשו צ"ל דגם דעת הטור והמחבר כן אלא שקיצרו במובן:


(י) וכן מותר כו'. ונראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו כ"כ ב"י וכתוב בבדק הבית בשם ר' ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל והוא בנתיב ט"ו אות כ"ז:


סעיף ד[עריכה]


(יא) תולעים כו' עד מפרי לפרי. כל אלו הם בעיות בש"ס וסלקו בתיקו וקי"ל לחומרא:


(יב) וי"א אפי' מת בתוך הפרי כו'. ובת"ח כלל מ"ו ד"ה כתב וז"ל וכתב המ"מ פ"ב מהמ"א בשם ההלכות (הוא הרי"ף) ור"ח כדברי הרא"ש (דסובר פיר' מתה מותרת) ושכן הסכים הרשב"א וכ' האו"ה דהכי נקטינן עכ"ל וגם בכלל מ"ז ד"ב כ' וכבר נתבאר לעיל דהרמב"ם אסרן אף אם פירשו מתה אך דלא קי"ל הכי עכ"ל וטעות נזדקר לפניו דאדרבה המ"מ כ' שם בשם ההלכות ור"ח והרשב"א כדברי הרמב"ם וכן הוא ברי"ף פירש מתה מהו עכ"ל וכ"כ בב"י וד"מ ומ"מ צ"ע לדינא דאף שבכל בו שם כתב ג"כ בשם ר"ת כהרמב"ם מ"מ דעת הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ד ע"א) והג"מ והסמ"ק סימן רי"ב והשערים ושאר פוסקים כדעת הרא"ש וגם ר' ירוחם כ' שגדולי המורים הסכימו לדעת הרא"ש וכ"פ האו"ה ומהרש"ל פא"ט סי' קי"ב וכ"נ דעת המחבר שכן עיקר ולפיכך הביא מתחלה סברת הרא"ש בסתם ואח"כ סברת הרמב"ם בשם הי"א וכן לקמן סעיף ח' וסעיף ט"ז סתם כסברת הרא"ש וכמו שיתבאר שם ואע"ג דבספרו ב"י לא הביא אלא דברי הרא"ש וכתב אח"כ אבל הרמב"ם כו' וכתב הרב המגיד שכך היא גירסת ההלכות כו' מ"מ ממ"ש ע"ז בס' בדק הבית שלו נראה שדעתו שסברת הרא"ש עיקר ע"ש:


(יג) ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ול"ד לשרצים שבכלי בס"א דלא חיישי' להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי:


סעיף ה[עריכה]


(יד) תולעים הנמצאים בקמח. ל' הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר וכדלקמן ס"ט בהג"ה:


(טו) שמא פירשו ושרצו על הארץ. לאו דוקא דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי מבפנים כדלעיל ס"א דדוקא בדבר של משקה הוא דאמרי' בס"א שמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבה מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה והכי איתא בהגהת ש"ד וזה שכתב הרב בהג"ה או שאר דברים שאינו של משקה:


(טז) וה"ה במלח כו' ואסור למכרו כו'. פי' שיש לחוש שימכרנו אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח יעשה ממנו פת וימכרנו לישראל וכן מלח יתננו בפת או שאר דברים וימכרנו לישראל אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה סי' נ"ז סעיף כ"א דהא חזי ליה הישראל והוא פשוט רק שבבית חדש כתוב שהרב לא דק שאין איסור בדבר למכרו לעובד כוכבים רק בקמח דשמא יאפנו וימכרנו לישראל אבל לא במלח שהרי יבדקנו תחלה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו שודאי הרב דקדק יפה שהרי גם במלח ושאר דברים איכא למיחש שמא יתננו בפת או בדגים מלוחים או בהערינ"ג או בכבשים שמותר ליקח מהן וכדלקמן סי' קי"ד וכה"ג טובא (גם מ"ש שהרי יבדקנו תחלה ליתא דודאי מלח אין דרכו להתליע כלל וכדאיתא נמי בפ"ג דבכורות גבי סבי דבי אתונא וכל דבר שאין דרכו להתליע א"צ בדיקה והכא מיירי שנמצאו תולעים במלח שבאו מעלמא ואגב שיטפא נקטי' בהדי אינך אלא דמטעם אחר לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל בעין דמסתמא אם יהיו בו תולעים קא חזי להו הישראל):


(יז) ואסור למכרו לעובד כוכבים כו'. פי' הכל ביחד אבל מותר למכרו מעט מעט בענין שלא ימכרנו העובד כוכבים אחר כך לישראל וכמ"ש הטור והמחבר בא"ח ר"ס תס"ו גבי דגן שנטבע בנהר וכתב האו"ה שם ד"ו וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו אע"פ שמזונותיהם עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה וכדלעיל סי' נ"ז ס"כ וכן כתב מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה:


(יח) שמא יחזור כו'. והא דכתב הרב בהג"ה ס"ס נ"ז דבספק טריפות יש שמכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאוסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע וכדמחלק הת"ה שהבאתי בס"ס נ"ז ואע"ג דבהגהה ש"ד כתב ע"ש ריב"ם להתיר ומביאו ב"י וכ"כ באגודה בשם הרוקח ומביאו בת"ח סוף כלל מ"ו מ"מ בטלי הנך נגד כל הפוסקים ועוד שבהגהת ש"ד שם כתב שזהו שגגה ע"ש ולא אמרי' דסמכי' אמאן דמכשיר אלא היכא דאין הכרע בדבר וגם אין כל הפוסקים חולקים אהמכשיר משא"כ הכא א"נ שאני הכא כיון דמהר"מ גופיה אסרן למכרן לעובד כוכבים וכן שאר פוסקים דלא אמרינן דמותר למכרן לעובד כוכבים אלא היכא דגם האוסרים לא הזכירו בדבריהם שאסור למוכרן לעובד כוכבים דאפשר דהם עצמם היו סומכין אהמתירין למכרו לעובד כוכבים משא"כ הכא ועוד דכבר כתבתי בס"ס נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר ע"ש וע"ל ס"ס כ"ג וסי' קי"ב ובמ"ש שם ובסי' קמ"ב ס"ק ח':


סעיף ו[עריכה]


(יט) ולא קרינן בהו השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו. וכ"פ מהרש"ל מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו וכמ"ש בת"ח שם ד"ב כיון שהרשב"א והר"ן ור"י כתבו לאסור אפילו במקום צר שלא ריחש וגם בשערים משמע כן וכ"כ הרב המגיד פ"ב מהלכות מ"א שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן וכ"נ דעתו וגם מ"ש הפוסקים שדעת רש"י להתיר לא ידעתי היכן נראה כן דעת רש"י וכ"כ באו"ה שם ד"ב א"כ ודאי ראוי להחמיר באיסורא דאוריי' כל זמן שלא נתבשל אבל ודאי אם נתבשל אפי' פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפי' הוא קטן הוא ס' נגד התולע וכמו שיתבאר בס"ט:


(כ) ופעמים נמצא בפרי כו'. צ"ע מ"ש מהא דכתב המחבר דבתולעים הנמצאים בפולים ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ דמותרים כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכן בתשובת הרשב"א שם משמע להדיא דלא כתב דין זה אלא לסברתו דלא בעינן ריחש מיהו יש ליישב דהרב כ"כ לפי מ"ש בת"ח דאף בפולים יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל ומה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל ובעט"ז הביא דברי המחבר בסתם ואח"כ דברי הרב בסתם ונראה דלא דקדק כאשר כתבתי:


סעיף ז[עריכה]


(כא) פרי שהתליע כו'. אפי' לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו ואיכא לספוקי דבמחובר התליע אסור ולדעת הרב בהג"ה ס"ס ד' צ"ל דהיינו באין נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפי' התליע בתלוש אסור ופשוט הוא:


סעיף ח[עריכה]


(כב) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים כו'. ובאשר"י ורשב"א איתא דפולים ועדשי' וקטני' דרכן להתליע במחובר מיהו בשערים ומרדכי ובדברי מהרא"י בהגהה ש"ד איתא דקטנית וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטנית אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק בת"ח שם ד"ז שיש לברור אותן על השלחן וגם מהרש"ל באו"ש ובפא"ט סי' ק' החמיר יותר לברור כל אחד ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי. המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב:


(כג) ומ"מ צריך לבדקן להשליך כו'. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדוק בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ (ועיין בה"ה פ"ב ד"ה אם שהה):


(כד) וירחשו במים כו' או ע"ג כו'. הוא לשון הרא"ש והטור ואזלי לטעמייהו דסבירא להו פירשה מתה מותרת וגם המחבר סובר כן כמ"ש בס"ק י"ב ע"ש והא דלא מהני כשנותנים אותן ברותחים משום דימותו ולא יצאו היינו משום דלא ברירא לן שימותו מיד כולם אלא יצאו מחיים אבל כשנתנן מתחלה בצוננים אם כן כל המנוקבים יעלו למעלה א"כ אף דאיכא למיחש שמא נשארו קצת שלא עלו למעלה ותולעים בתוכן מ"מ יש לסמוך בכה"ג דימותו מיד ולא יפרשו כלל ודברי הב"ח בסימן י"א דחוקים בזה ע"ש גם דברי הפרישה בסט"ז מגומגמים בזה ע"ש ובפרט מ"ש ועוד דחיישי' שמא יש ביניהם שפירשו וחזרו דהא הטור והמחבר בס"ס ד' ס"ל דלא חיישינן להכי אלא הברור כמו שכתבתי מיהו מדברי סה"ת הובא בשערים ומרדכי ומדברי הסמ"ג לאוין קל"ב דף מ"ד ע"א משמע להדיא דא"צ אלא מים רותחים לבד משום דימותו מיד וכ"כ הר"ן בהדיא והב"י לא הביאם:


(כה) הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש כו'. אבל תוך י"ב חודש לא מהני האי תקנתא דשמא לא יעלו כל המתולעים למעלה ויאסרו מיד שיתנם בתבשיל אפי' לא פירשו כיון שדרכן להתליע במחובר והר"ן כתב שאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותם שמתליעים בתלוש:


(כו) לאחר י"ב חודש כו'. והרב המגיד כתב שמדברי הרשב"א והרמב"ם והרמב"ן נראה דלאחר י"ב חודש א"צ שום בדיקה דלא חיישי' שמא יפרשו בשעת הבישול ע"ש והבית יוסף לא הביאו ובאמת צ"ע על הרב המגיד שבדברי הרשב"א בת"ה הקצר סוף שער ג' בבית ג' מוכח להדיא דס"ל דאף לאחר י"ב חודש צריך תקון זה ע"ש ומביאו ב"י:


(כז) פירות שהתליעו כו'. ומהרש"ל באו"ש ובספרו שם סי' קכ"ה פסק דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירש על גבי הגרעינין הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה עכ"ד. ודעת הרב בת"ח שם נראה כדעת המחבר וכ"מ מדברי הרא"ש והטור להדיא ע"ש וכן מבואר בר"ן והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דאיכא ספיקי טובא ודוק וע' בפרישה סעיף ו' ודו"ק:


(כח) דהוי מיעוט דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת הרוב וכ"כ הרשב"א שם:


סעיף ט[עריכה]


(כט) אם יכול לבדוק כו'. ז"ל הרשב"א אם יכול לבדוק בודק ואם לאו יראה לי שמותר הא למה הדבר דומה לבא זאב () ונטל בני מעיים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר (וכדלעיל סי' ל"ו ס"ה) ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל ואע"פ שאמרו בריה אינה בטלה (וכדלקמן סי' ק') לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה בטילה ולפיכך כל שיש בה שני ספיקות אפי' באיסור תורה הולכין בו להקל עכ"ל וכתב האו"ה שם סוף דין ג' והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל פרטיים במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק עכ"ל וכ"נ מדברי מהר"ם מלובלין בתשובה סי' כ"ז ע"ש:


(ל) כי אין לך פרי כו'. מדסתם הדברים משמע דאפי' בפירות קטנים כגון גודגדניות (שקורין ווייקסלי"ן וקירש"ן) וכיוצא בהן יש ס' דאע"פ שאין בפרי עצמה ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע וכמ"ש מהרא"י בשם גדול אחד והיינו שכתב הרב נגד טעם התולע וכ"כ בת"ח שם שכן עיקר לדינא אלא שכתב אח"כ דיש לחוש לדברי מהרא"י לנהוג חומרא בפרי עצמה אבל אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ששים נגד התולע עכ"ד ומהרש"ל באו"ש ובספרי שם ס"ס ק"ב חלק על הרב ופסק דבפרי קטן כגון גודגדניות וכה"ג שאין בה ס' נגד התולע הפרי נ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי אם יש לחוש שהתליע במחובר אפי' לא ניקב לחוץ ובתלוש בשניקב לחוץ וכ"כ השערים ס"ס מ"ט להדיא וכ"כ המרדכי והאגודה ס"פ א"ט בשם ראבי"ה וכ"פ בת"ה סי' קע"ב ובאגור סי' אלף רצ"ב וכן משמע באו"ה כלל כ"ז וכ"כ בכלל ל"ו דין י"ב בהדיא וכ"מ במהרי"ל גם מ"ש הרב בת"ח שם שמדברי הרשב"א והטור משמע דאין חילוק אין ראיה כלל דאינהו לטעמייהו אזלי דלא ס"ל חנ"נ בשאר אסורים כדלקמן סי' צ"ב וכן באיסור דבוק הכל מצטרף וכדלעיל סי' ע"ב ס"ק ט"ו והלכך אין חילוק דכל הקדרה מצטרף גם מה שצידד שם להתיר מטעם דלקמן יתבאר דרבים אומרים דאין טעם התולע אוסר משום דהוא פגום עכ"ל ור"ל שהביא בסוף כלל נ"א בשם הרבה פוסקים דאין טעם הזבוב אוסר ומשמע ליה להרב דה"ה טעם התולע וכן השוה אותם בפירוש בסוף כלל נ"א וז"א דהא המקילים בזבוב הם הרשב"א והרוקח שהביא שם והם עצמם אוסרים בתולע דהא כתב הרשב"א ומביאו הטור שאין בהם כ"כ שיאסרו בפליטתן וכן מחלק הרוקח סי' תס"ח בהדיא בין זבוב לתולעת בפרי גם לקמן ס"ס ק"ז יתבאר דרבו האוסרים גבי זבוב ע"ש:


(לא) ויש מי שאומר כו'. לכאורה משמע דהאי ויש מי שאומר קאי אתוך י"ב חודש משום דאז אפי' הן בתוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חדש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נימוח ואע"ג דמדברי הר"ן שם משמע דקאי גם על אחר י"ב חדש היינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל פירש מת אסור אבל דעת המחבר והרבה פוסקים שהבאתי לעיל בס"ק י"ב דפירש מת מותר ואע"ג דכתבתי שם דבתולעת עצמו שפירש מת יש להחמיר מ"מ הכא יש להתיר שאר התבשיל מטעם ס"ס וכדפירשתי ובפרט שמסה"ת הובא בשערים ומרדכי משמע להדיא דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפורשים ולכך כתב דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמם אם אין אותו פרי דרכו להתליע במחובר ע"ש ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא דשמא יש עוד תולעים כיון שהוחזק מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ס"ס וכמ"ש ודו"ק:


(לב) הכל אסור. דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נימוח ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה הראב"ד ור"ן:


(לג) אבל אם אפשר לסננו. אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה בודאי קודם הבישול מעביר משם התולעים והשאר מותר וע' בתשובת מהר"ם מלובלין שם שהתיר בדוחק בשנה שהתליעו בה כל הכישות ובישלו בה ההמון אח"כ שכר בלא סינון משום הפסד מרובה ומשום מעוות לא יוכל לתקון וע"ש:


סעיף י[עריכה]


(לד) אבל ירקות כו'. וכתב העט"ז ס"ס ק' ונ"ל דוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה:


סעיף יא[עריכה]


(לה) אשה שנמצא כו'. דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן והא"ח והמחבר מיירי בדבר שאין בה טורח אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהן טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא והר"ב בת"ח שם ד"ט כתב שאין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו ואע"ג דבברירת דגים קטנים כתב בהג"ה ס"ס קכ"ז דאשה אינה נאמנת שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא גם כי יש הרבה צדדים להקל והילכך אע"ג דקיי"ל לאיסור מכל מקום סמכינן עלייהו וכן כתב בת"ח שם:


(לו) אסור לאכול מבדיקתה. לשון הא"ח כדין טבח שנמצא אחריו חלב והיינו כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ד סכ"א דטבח שנמצא אחריו חלב מעבירין אותו וע"ל סימן קי"ט ס"ח:


סעיף יב[עריכה]


(לז) דרכו להעמיד הדברים השלמים הטמונים בתוכו. אבל הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות כן כתב הרשב"א בתשובה סימן פ' וכ"כ ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין שדרך הדבש להחזיר החתיכת איסור שנפל לשם דבש ואף הרא"ש שם משמע דלא נחלק עליו אלא מטעם דשמא אע"פ שנמחה נותן טעם לשבח וכמ"ש הב"ח בא"ח סימן רי"ו אבל מודה דנמחה בדבש ואע"ג דהכא לא נפקא מינה מידי בהא דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי וכדלקמן סי' ק"ב ס"ו מכל מקום לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כדלקמן סימן ק"ד ס"א בהג"ה דבדבש בטיל ע"ש:


סעיף יג[עריכה]


(לח) ויסננו. ואין זה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש כ"כ הא"ח:


סעיף יד[עריכה]


(לט) חטים מתולעים כו'. ובהגהת ש"ד ומביאו ב"י כתב ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חטים וצוה להוליכם לנהר דונא"י ולהשליכן בו ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל תשובת הר' חיים כהן עכ"ל. ובב"י סיים וכן קבל מהרי"ב ממהר"ש וכן הביא בת"ח ע"ש מוהר"ם וכן הוא בתשובת מיימוני ובאו"ה בשם מהר"מ ודוחק לומר דמהרא"י פליג אכל הנך רבוות' ועוד דא"כ לא היה לנו לסמוך עליו להתיר ונראה לחלק דהנך פוסקים מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדין שמצא מהרא"י להתיר דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר מדבריו בת"ה ובהגהת ש"ד להדיא דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דא"א לבררן וכן חילק מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה בהדיא עיין שם:


(מ) מותר לטחנן. שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת כל נקב שיש לפניהם שיכולין לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים עכ"ל ת"ה ולפ"ז ברחיים שאין בהם אפרכסת כגון רחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב שם להתיר מטעם אחר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוון לבטל עכ"ל ולפ"ז בכל רחיים מותר וכן משמע מדברי המחבר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת:


סעיף טו[עריכה]


(מא) מיני עופות כו'. ומהרש"ל פרק העור והרוטב סימן ט' פסק כהמרדכי בשם ר"ת דמותרים בשחיטה והסכמת הפוסקים כהמחבר וכן דעת האחרונים וכ"כ באו"ה סוף כלל ט' בשם הרבה פוסקים וכתב דהכי נהגינן וכ"פ בת"ח סוף כלל מ"ו:


סעיף טז[עריכה]


(מב) בין שהם כו'. משום דבהמה בשחיטה תליא מילתא ואולי שגדלו בתוכם עד שלא נשחטו באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו לעיל סי' י"ג התם מכל הבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי. רש"י:


(מג) והנמצאים בדגים במעיהם אסורים כו'. דמעלמא אתו לתוכם אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהם משום אבר מן החי דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו וע"ל ר"ס י"ג:


(מד) ואפי' פירשו קצת וחזרו כו'. היינו כשלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן בהג"ה:


(מה) לדעת המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה לאפוקי היש מי שאוסר ומ"ש והוא שפירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפי' פי' מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו כמ"ש שס בס"ק י"ב ע"ש:


(מו) אע"פ שקופצים הנה והנה על הגבינה. לאו דוקא אלא ה"ה בקערה וכן הוא בדברי מהרא"י שם וכן כתוב בד"מ ובת"ח כלל מ"ז ד"ב בהדיא דבקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית העין וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ק"ד מיהו משמע שם מדברי מהרש"ל דאפי' פירשו על השלחן מותרים ע"ש ודוק ולא נהגו כן אבל בקערה ודאי מותרים כי כן רביתייהו לפרוש בקערה ולחזור דלא כדמשמע בעט"ז דבקערה אסור וכן נוהגין:


(מז) אין אוסרין המאכל. וא"צ ס' כנגדן או"ה שם מיהו נראה דצריך רוב כנגדן וע"ל סי' ק"ג ס"ב:


(מח) וטוב להחמיר כו'. ובת"ח משמע דמתיר לגמרי:


סעיף יז[עריכה]


(מט) שרץ שרוף כו'. ע"ל ס"ס קנ"ה ובמ"ש שם: