ש"ך על יורה דעה פג

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה פג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) וקשקשת אחד כו'. כלומר באיזה מקום שיהיה סגי בקשקשת א' ולא חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה מהן קשקשת ונדבקת בזה כיון דמחובר עמו יפה ונראה כגופו ודעת הי"א בהג"ה דכיון דאינו עומד במקום המיוחד לא חיישינן שמא עם דגים טהורי' נתערב ונשרה מהם קשקשת ונדבקת בו כל זה הוא בר"ן ובמגיד משנה ואף בסברא הראשונה העלה הרב המגיד שם דודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבק בו קשקשים אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר מ"מ אפילו בשאר מקומות יהיה ניכר אם הם מגופו ע"כ:

סעיף ב

(ב) יש מיני דגים כו'. כלומר דיש מיני דגים דידוע שהם טהורים וקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים ולפיכך כשנמצאים מינים שאינם ידועי' לנו אם כרכוהו בבגד כו' מותר וק"ל מיהו איתא בש"ס (בעבודת כוכבים דף ל"ט ע"א) דאם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו צמחים כלומר קשקשים קטנים מותר ולא כתבוהו הטור והמחבר ושאר פוסקים משום דפשוט הוא:

סעיף ג

(ג) כל שיש לו קשקשת כו'. והא דכתב קרא סנפיר כיון דהכל תלוי בקשקשת משום יגדיל תורה ויאדיר. ש"ס:

סעיף ד

(ד) אם החתיכות מתאימות כו'. משמע מדברי המחבר דאם הם רק מתאימו' דהיינו שמתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכן הוא דעת הטור והרשב"א בת"ה בית ג' שער א' וכ"נ מדברי הגהמי"י ותרומת הדשן סימן ע"ט וכתב המחבר לקמן ס"ס ק"א וכ"נ דעת רש"י וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י דלא כהב"ח שכתב דלרש"י תרוייהו בעינן ופסק כך הלכה:

(ה) אפי' כולן מלוחות ביחד. פירוש אפילו הכי לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד וכמו שיתבאר בס"ה ואפי' כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא ועיין בס"ק כ"ג יתבאר לך דהציר אסור מ"מ ועיין סימן קי"ד ס"ט:

(ו) ואם נמצא שם דג כו'. פירוש אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סימן דג טהור שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו בעת תיקונם אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו בו קשקשים ונשרו אחר עלייתו מהמים וכך מצאתי שכ' מהרש"ל בפי' דברי הרא"ש והטור והביאו בפריש' וכן פי' האחרוני' ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א בריוח אבל המחבר השמיט האי דינא דראש ושדרה דאזיל לטעמיה שכ' בב"י דראש ושדרה לא מהני להרמב"ם ורשב"א אלא כשהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וזה לא הוצרך להזכיר שהוא פשוט אבל אין זה עיקר ובכתיבת יד הגאון מהר"ר ליב חנלש בגליון האשר"י מצאתי שכתב וז"ל ונ"ל לפרש דברי הרא"ש דמתחלה קאמר ומ"מ היכא דמכיר כו' ר"ל שהעובד כוכבים מביא לפנינו חבית של דגים שקצתן ניכר בהן קשקשים ומקצתן אין בהן קשקשים אבל ראש ושדרה ניכר בהן לא חיישינן שמא יש בהן מדגים טמאים כו' מאחר שבמקצת הדגים שבחבית יש בהן קשקשים ואח"כ קאמר הלכך אין לסמוך כו' ר"ל היכא שאין כאן סימן דקשקשת אלא שיש כאן דג שאין בו אלא סימן דראש ושדרה אין לסמוך עליו להתיר וב"י מפרש בע"א עכ"ל וגם דברי הרמב"ם והרשב"א יש לכוין כן וכן דברי הרב בהג"ה. ומ"ש הרב ראש ושדרה הכי מסקנא בש"ס דתרוייהו בעינן ראש ושדרה ולא סגי בחד מינייהו וכ"פ כל הפוסקים ואפי' צירן אסור היכא דליכא ראש ושדרה כדאיתא בש"ס שם (דף מ' ע"א) וע"ש בר"ן ד"ה אמר רב פפא הילכתא כו' ועיין בס"ק כ"ג:

סעיף ה

(ז) שמא לא נמלחו יחד. בתחלה ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד לשון הרא"ש ושאר פוסקים ובזה א"ש דלא תקשי דהא לקמן סי' צ"א ס"ה פסקו המחבר והר"ב דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב כרותח ואסור אפי' דיעבד אלא ודאי שאני הכא דציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהה שיעור מליחה פלטו כבר צירן ובפרט דציר דגים דרבנן והב"ח כתב דאף המתירין לא התירו אלא כשמונחין עם הטמאים ואינם נוגעין בהן וז"א וע"ל סי' ע' ס"ק י"א ודוק:

(ח) ויש אוסרים כו'. הטעם דכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך בתחלה ביחד ופסק בת"ח כלל כ' ד"ד בשם או"ה דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונים לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם עכ"ל ופסק בד"מ סי' נ"ח דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בששים וע"ש:

(ט) דמתירין בכל ענין. כלומר לקנות אפילו לכתחלה:

(י) משום דאין דרך למלחן עמהם. כי הדרך שמביאין ההערינ"ג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדן ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן מהרא"י שם:

(יא) אין להחמיר ולפשפש כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור:

(יב) אפילו בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מכל מקום בשרייה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':

(יג) כל זמן שאין רואין. כלומר שאלו נישרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימור אקראי בעלמא הוא ת"ח שם בשם מהרא"י:

(יד) יש להתיר בכל ענין. כלומר בין בשאר דגים בין בהערינ"ג בין מלוחים בין שרויים כן מוכח בת"ח שם ומהרש"ל בספרו פכ"ה סי' ע"ח פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד מטעם דאף לאחר זמן פליטה נאסרו במליחה ואין כן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים גם לא נהגו כן ועס"ק ז' ופשוט הוא דאם נישרו יום שלם דהיינו מע"ל דהוי ככבוש דאף דיעבד אסור וכן מבואר בב"י ובת"ח ואפילו אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל או לאו אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה וכדלקמן ריש סי' ק"ה:

(טו) אבל אי אית בהו שמנונית כו'. ואם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא דהוי ספק ספיקא ת"ח שם ד"ג בשם או"ה והכי איתא בסמ"ק סי' ר"ה ולקמן סי' ק"ז כתבתי דדוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא משום דאז יוצא עיקר הלחלוחית ע"ש:

(טז) והיכא דהדגים מלוחים יבשים כו'. משום שדרך העובד כוכבים כשמוציאין אותן מן המים קורעין אותם ומולחים כל אחד ואחד לבדו ותולין אותם ומפרידין אותם זו מזו כדי שישלוט בהן הרוח והחמה ויתיבשו שם:

(יז) ונהגו להחמיר גם בזה. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:

סעיף ו

(יח) אם כולכית אחת כו'. דברי המחבר צריכין ביאור דע דאיתא בש"ס ציר שיש בה כולכית אחת מותרת ופרש"י ושאר מפרשים דכולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש ציר דגים טמאים אין כולכית גדילה בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכולכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג אחד קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ול' הטור שזה סימן שהוא מדגים טהורין שאין דרך כולכית בציר דגים טמאים ואם לאו כו' משמע מלשון זה דס"ל כפירוש רש"י וכ"כ ד"מ והמחבר השמיטו ונראה שהוא תופס עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ונראה דבזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין:

(יט) ומ"ש המחבר ויש מי שאומר כו'. היינו משום דלסברא ראשונה לא סגי בפתוחות בכולכית א' אפילו להתיר אותה חבית עצמה וכן בסתומות משמע לסברא הראשונה דאף שאותה חבית מותרת בכולכית א' מ"מ אף שנמצא ב' חביות סתומות וכולכית בכל א' מהן אין השאר חביות ניתרים בכך אבל ודאי אף לסברא הראשונה בחביות פתוחות אם נמצא באחד מהן כולכית כדינו דהיינו ב' כולכית כולן מותרות וכדאיתא בש"ס להדיא ועיין בב"י ודוק:

(כ) וכולכית דהיינו דג טהור וכו'. וסגי אפילו בדג אחד טהור ולא חיישינן שמא מעלמא אתא אלא דבפתוחות אם נמצא כולכית באחת מהן כולן מותרות דאדם עשוי ליקח מזו ומזו הלכך כמעורבות דמי אבל בסתומות דלאו כמעורבות דמי לא סגי עד שימצא שם שתי חביות כ"א בכולכית א' דכיון דשתים מותרין מוכחא מילתא דכולן מותרין מיהו מ"ש המחבר דעת הרמב"ם בשם ויש מי שאומר צ"ע דנראה לכאורה דעת הרמב"ם עיקר:

(כא) ויש מי שאומר כו'. צ"ע למה כתב המחבר סברת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשם ויש מי שאומר שהרי לא הביא בב"י מי שחולק בזה ואולי מפני שהרב המגיד כתב בסוף פ"ג מהמ"א דאין דבריהם מוכרחי' ומ"מ היה לו להביאו בב"י מיהו לפעד"נ שמוכרח הוא בש"ס (בעבודת כוכבים דף מ' ע"א) כן דהא אסיקנא התם דמחלוקת בצירן ואהא קאי התם ר"פ ופסיק הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד ע"ש ודוק:

(כב) דהא דשריא ע"י כולכית. לכל חד וחד כדאית ליה:

(כג) אבל אם יש בהם כו'. כלומר אף שיש בציר זו דגים טהורים וטמאים דהיינו שאין ניכרין בהם קשקשים או ראש ושדרה וכמ"ש בס"ק ו' הכל אסור כלומר הדגים שאין ניכרין שהן טהורין והציר שכיון שגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי נמי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מהציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרוה משום גזירה כן כתב ב"י והאחרונים והכי איתא להדיא בתורת הבית הקצר דף כ"ה ע"ב והכי משמע בש"ס שם ע"ש ודלא כמו שכתוב בדרישה שנראה לו פשוט דלהרשב"א אף החתיכות הטהורים אסורים הואיל ומונחים בציר והא ודאי ליתא ועיין בסעיף ה' ובמה שכתבתי שם:

סעיף ז

(כד) קרבי דגים כו'. עד סוף סעיף ח' הנה המחבר דרך הכל בנתיב הרמב"ם שמה שכתב בסעיף ח' עד ועכשיו הוא מועתק מל' הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות דין ב' ולא הזכיר שם סימנים בקרבי דגים וכ' הרב המגיד שם שהוא פוסק כרבי זירא ואליבא דר' זירא לא מהני בהו שום סי' בש"ס כלל עוד כ' הרב המגיד שם ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף (לקמן סימן פ"ו ס"א) הוא משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף עכ"ד וכך הוא דעת המחבר לכן בסעיף ז' לא הזכיר סימנים בקרבי דגים ומ"מ הוא תימה שדעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל הפוסקים דקרבי דגים שוה לביצי דגים בסימנים וכן הסוגיא מכרעת כדבריהם מיהו מ"ש בסעיף ח' צריך לומר דאתא לאשמועינן דאף בדאיכא סימנים דראשן אחד כד וראשן אחד חד אין סומכין עליו עד שיאמר אני מלחתים אבל ודאי כשאומר אני מלחתים סגי אף בשנימוחו וכדכתב בסעיף ז' בקרבי דגים וכ"כ בספרי שהוא דעת כל הפוסקים דאני מלחתים מהני אף כשנימוחו וכן הוכחתי שם מן הש"ס (דעבודת כוכבים דף מ') וכתבתי שם דצריך ליישב גם דברי הרמב"ם דבמ"ש אוכל על פיו וגבי ביצי עוף כתב סומכים עליו אתא לאשמועינן דהכל תלוי בדבורו שאומר אני מלחתים אוכל על פיו וא"צ שוב לסימנים וממילא משמע דבקרביים דליכא סימנים לדעתו נמי מהני כשאומר אני מלחתים ע"ש ודוק ומשמע מדברי המחבר לכאורה דאף בשלא נימוחו לא מהני כשאומר מדג פלוני הוא וטהור הוא כדמהני לקמן סי' פ"ו בביצי עוף וכדכתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם וגם בר"ן ס"פ אין מעמידין ד"ה אין שם מומחה כו' נזכר סברא זו אבל בספרי כתבתי שדעת כל הפוסקים וגם דעת הר"ן עצמו דכשהן שלימים מהני כשאומר מדג פלוני הן וטהור הוא וכן הוכחתי שם מן הש"ס בפא"ט (דף ס"ד ע"א) וכתבתי שם שגם דעת הרמב"ם מוכרח לפרש כן שכ' שם ביצי דגים סימניהם כביצי העוף אם היו שני ראשיהם כו' שבמה שכתב כביצי העוף כלל מה שהזכיר שם מקודם בסמוך בדין י"ט דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני אבל המחבר שהשמיט סימניהם כביצי העוף נראה שלא חשש לדקדק בכך מפני שסובר כהרב המגיד ואולי לכך לא כתבו מפני שסימני ביצי העוף עצמו לא הזכיר מקודם ואה"נ ס"ל דלמ"ש לקמן סי' פ"ו דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני ה"ה נמי הכא והרב בהג"ה סובר דבקרביים נמי איכא סימנים והיינו בשלחופית שקורין בל"א בלא"ז שראשה א' כד וראשה אחד חד וכל הקרביים תלויין בה וניכרין על ידה וזה דעת כל הפוסקים חוץ מהרמב"ם ואתא לאשמעינן דאף בשלא נימוחו הקרביים לא מהני עד שיאמר אני מלחתים ועוד אתא לאשמועינן דאף בקרביים אם ב' ראשיהם כדים או חדים ודאי טמאים:

(כה) ומ"ש הר"ב או עובד כוכבים. משמע מדבריו דאפי' בקרבי דגים ועוברי דגים שנימוחו מהני כשאומר העובד כוכבים אני מלחתים והוציא כן בד"מ מהר"ן (והרשב"א) והוא תמוה מאד דהר"ן לא כתב בפ' אין מעמידין אלא דכשהן שלימים וניכרים בהם סי' טהרה מהני כשאומר העובד כוכבים מדג פלוני הוא וטהור הוא וכדלקמן ר"ס פ"ו גבי ביצים מטעם דודאי לא משקר דמירתת וירא שמא יתבדה דבקל נוכל להביא אותו העוף או הדג ולדמות ליה אבל באומר אני מלחתים מבואר להדיא בהר"ן פא"ט ד"ה באומר של עוף כו' בשם הרמב"ן דלא מהני בעובד כוכבים אפילו כשהם שלימים ואפי' בישראל חשוד כתב שם הר"ן דלא מהני ע"ש וכן מסקנת הרשב"א בת"ה הארוך ד' ס"ד וס"ל כהראב"ד דבין בעובד כוכבים ובין בישראל חשוד לא מהני אני מלחתים כלל וכן מסיק בקצר שם ע"ש אלא שדקדק שם בארוך מדברי הרמב"ן כדברי הר"ב בהג"ה אבל דעתו שם עצמו אינו כן וגם כתבתי בספרי שלא עלה זה על דעת הרמב"ן דודאי אין לעלות על הדעת לסמוך אדבורו של עובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דודאי אין עדות לעובד כוכבים ואין דקדוקו של הרשב"א ברור אלא גם הרמב"ן סובר כן כמבואר בהר"ן שם וגם הב"ח והדרישה הבינו דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בעובד כוכבים מהני אני מלחתים אפילו נימוחו וז"א ובאמת נראה שנמשכו אחר דברי הב"י בד"ה והא דאין נקחים כו' וכבר כתבתי שם ישוב דברי ב"י בזה דלא כהדרישה שטרח מאד והגיה הרבה בדברי ב"י האחרונים בד"ה והרשב"א כ' כו' ע"ש בררתי כל זה באורך והמשכיל יבין:

סעיף ח

(כו) אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נימוחים אפי' אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם אינו נאמן שמכחיש התורה וזה פשוט ומבואר בש"ס וכל הפוסקים וכ"כ מהרש"ל פא"ט ובעט"ז כתב וז"ל אבל אם אין להם סי' טהרה אלא שב' ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אני מלחתים אין סומכין על דבריו אא"כ הוא נאמן ומוחזק בכשרות דשניהם כדים או חדים סימני טומאה הן ולכך צריכים לחוש עליו מאד שאינו משקר דשמא טעה בדג עצמו או נתחלפו לו וכה"ג עכ"ל וחלילה להסתפק בזה ולומר דשמא טעה דודאי משקר כ"ש שאין להעלות על הדעת שמוחזק בכשרות יהא נאמן בזה:

(כז) ועכשיו נתפשט המנהג. ז"ל הב"י ונ"ל שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה או שיאמר אני מלחתים אלא כדי להתיר כל מין עוברי דגים בין אדומים בין שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא אבל האדומים נתברר להם שאינו בנמצא בשום מין טמא וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים והתירו כל מין אדומים בכל ענין אפי' מיד עובד כוכבים ובלי שום בדיקה מאחר שאינו נמצא בטמא כלל ושמעתי שאע"פ שנמצא דג טמא שביציו אדומים כשמולחים אותו חוזרים לשחרות דא"א לטמא שיהא אדום אחר מליחה בשום פנים בעולם עכ"ל ובאו"ה כלל מ"ב ד"ח כתב דאין לסמוך עתה על סימני עוברי דגים לפי שא"א בקיאים בהם עתה עכ"ל ולכאורה היה נראה להשוותו עם הב"י ולומר דאו"ה מיירי בשחורים אך נראה כיון דאחרון היה וביאר כל המנהגים בפירוש היה לו לבאר בהדיא חילוק זה דשחורים ואדומים וע"כ צ"ל שלא נתפשט המנהג הזה במקומו דהא המחבר כתב שאין אוכלים אותם כלל משמע אפילו נמצא ביד ישראל בגונא דמהני ביה מטעמא שכדי להסתלק מן הספק אסרו כל מין שחורים והאו"ה כתב שאין לסמוך על הסימנים בזמן הזה משמע דבגונא דלא צריכים לסימנים כגון נמצא ביד ישראל ע"ד שאמרנו מותר:

סעיף ט

(כח) שנמצא כו'. פירוש אפי' לא ראינו שבולעו הכי מסקינן בש"ס וטעמא יתבאר בס"ק שאח"ז:

(כט) בין שנמצא כו'. כלומר בין שנמצא דרך בית הרעי או דרך בית הבליעה ובין נמצא דרך בית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי משריץ דרוב דגים במינן משריצים הלכך אמרינן דג על דג נפיק ול"ד למים שהבהמה שותה דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם כן כתבו התוספות והרא"ש:

סעיף י

(ל) דג טמא שנמצא במעי כו'. ז"ל הרא"ש תימה דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת כמה תשהה במעיו ג' ימים מע"ל ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשובה כמעוכל וה"נ תישרי ויש לחלק בין איסור לטומאה והר"ר משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתניתין דבהכי לא חשיב מעוכל עכ"ל ול' הטור וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם לא היה שלם אחר שבלעו אמרי' דודאי עיכול הוא שהרי בלעו שלם אבל כיון שהוא שלם גם עתה אחר שבלעו לא חשיב כמעוכל והיינו שכתב דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ולא כתב כיון שבלעו שלם והיינו דכתב בא"ח סי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח דיש מתירין דחשיבא כמעוכלת כדאמרי' לענין טומאה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים שאין ללמוד איסור מטומאה עכ"ל כנ"ל אבל הב"י אחר שהביא דברי הר"ר משה הנ"ל כתב וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל נראה שהבין דר"ל לאפוקי לועס בשיניו ולדבריו צריך ליישב דודאי בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של הרא"ש היכא דלעסו בשיניו חשוב כמעוכל אלא דמעיקרא הוי ס"ד דהרא"ש דגבי טומאה איירי כשבלעו שלם ולא לעסו לכך כתב דאין ללמוד איסור מטומאה והיינו מ"ש הטור בא"ח אבל הר"ר משה פי' דגבי טומאה איירי כשלעסו דבכה"ג פשיטא דהכא והכא חשיב כמעוכל ודוק ומ"מ הראשון עיקר:

(לא) שנמצא במעי דג טהור כו'. לשון הטור וטהור דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ דקאי אמ"ש שבלטו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת: