רש"ש על המשנה/שבת/כד
רש"ש על המשנה מסכת שבת פרק כד
<< · רש"ש על המשנה · מסכת שבת · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
ב[עריכה]
במשנה בין דקה ובין גסה. הן לר"ה בגמ' הרבותא בגסה ולר"י הרבותא בדקה וש"מ דבלישנא דבין בין אין קפידא בסדור הדברים וכ"מ בר"ה (ריש דף ל"ג) אבל בריש מו"ק משמע בגמרא דאת הפשוט דרך להזכיר תחלה ועי' מש"כ בברכות (נ"ד א'): שם בתוי"ט ד"ה מתירין כו' ל' הרב שאגדן וכן לשון רש"י ואגד אין בו קשר האסור כו'. נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת גמרא ופירש"י בסוכה (ל"ג ב') בענין אגד של לולב דבעינן דוקא קשר האסור ע"ש ובנידון דהכא נ"ל דדרכן היה לקשור העמרים בהתבן גופיה עי' פ"ו דפאה משנה יו"ד ובפי' הרע"ב כמו שנוהגין בזמננו (וגם בלא"ה הרי עמרים גופייהו עומדין להתירן למאכל בהמה) והרע"ב כתב בסוף מכילתין דגמ' דראוי למאכל בהמה לא מבטיל ליה להיות קשר ש"ק. ודמיא להא דתנן לעיל פט"ו קושרין דלי בפסיקיא. ורש"י שם הוסיף עוד דמנתק כשיבש ולדבריו הך עדיפא מהא דפסיקיא ובזה נסתר ג"כ דמיון התוי"ט שם להא דפ"ב דעירובין דהכא שאני דלא מבטל ליה:
ג[עריכה]
הרדיסיות ברע"ב ד"ה דורסיות כו' ע"ש הורדוס (והוא מפי' הרמב"ם) ורש"י פי' הדרסיאות ע"ש מקומן ובחולין (קל"ט ב') מאן דתני הרדסיאות ע"ש הורדוס ומד"ת הדרסיאות ע"ש מקומן והנך רואה שבטעות נתחלפו הגירסאות ברש"י והרע"ב וצריך להחליפן וברש"י שאצל הרי"ף ובר"ן הגירסא על נכון:
ד[עריכה]
ברע"ב ד"ה מחתכין את הדלועין כו' אלא לאדם. וכן פירש"י ועי' בתו' רע"א שכתב דלפי"ז שייך זה בפלוגתת ר"י ור"ש דלר"י אסור כו' ע"ש והנה מלישנא דמתני' משמע להדיא דל"פ ר"י אלא בנבלה אבל בדלועין מודה. וטעמא נ"ל דלא מצינו בגמ' לומר לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה רק לישנא לא הוי מוכן לכלבים (פסחים נ"ו ב' ביצה ו' ב') ועי' ג"כ בחולין (י"ד) וטעמא נראה משום דאין אדם חס עליהן. עי' לעיל (קנ"ה ב'). משא"כ בשאר הבהמות. וראיה לזה תמצא לעיל (קכ"ח) בתוס' ד"ה דג ושם ע"ב בד"ה קשר. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ בדר"י דכל מידי כו' לא מקצה ליה לבהמה. רק דלכאורה יש סתירה לזה קצת מלעיל (ס"ד קמ"ב) ע"ש אבל המעיין היטב יש לחלק ועי' מש"כ בס"פ מפנין:
ה[עריכה]
ונשאלין לנדרים כו'. נראה משום דהבעל מיפר נדרי אשתו שלא מדעתה אבל החכם אינו מתיר עד שיבוא הנודר לפניו ושואל התרתו. והתוי"ט נדחק בזה ומה שהעלה בתורע"א דברי הר"ן דנדרים בצ"ע ישבתי בחדושי שם בס"ד: שם לידע אם יש בגיגית פ"ט. ובגמרא הילקטי כו' וע"ש פירוש רש"י ותוס'. ופי' הרע"ב הוא כעין ומיהו יתכן לומר כו' שבתוס' וגם על פירושו יקשה מארובה כו' עי' מהרש"א. ולי ג"כ קשה מרפי"א דאהלות דאיתא שם להדיא דאף סדק כ"ש מפסיק שלא תעבור הטומאה מעבר לעבר ע"ש. ולעדנל"פ דהסדק לא היה הולך ע"פ כל אורך הגיגית אלא באחת מקצוותיה נשאר שלם בלתי סדק והם מדדו את קצהו השלם אם יש בו טפח שיעור אוהל היה מביא אה"ט (עי' תוי"ט ד"ה לידע). ואם לית ביה טפח הרי הסדק מפסיק. ופי' זה מדויק בלשון המשנה דלפירושם הול"ל אם יש בסדק הגיגית פ"ט ולשון פותח טפח מצינו על דבר שלם בכ"מ ומהם בסוכה (כב) ע"ש ברש"י ובתוספות ובאהלות פי"ב מ"ו ובפי"ד כמה פעמים: